זה היום האחרון של החופש הגדול שלפני כיתה י"ב. תחילת הסוף, אפשר לקרוא לזה, וזה מפחיד יותר מהסוף עצמו. עוד שעות אחדות ישודר הפרק הראשון בעונה האחרונה של "בנות" (החל מהערב, שני, בערוצים yes Oh ו-HOT HBO), וזו ההרגשה שמוליכה אליו: עוד רגע תיגמר סדרה יפה נורא, עוד שנייה ניפרד מדמויות ששנאנו ואהבנו ואז שוב שנאנו וחוזר חלילה, עוד דקה נישאר בלי כלום. בשנייה אחרי שיונח העיפרון על בחינת הבגרות האחרונה כבר תהיו עם חצי רגל בים. אנחנו לא יודעים מה יהיה אחרי שיירד המסך על "בנות", אז כדאי מאוד שהרגעים והדקות והשניות האלו יהיו טובים.
כי "בנות" היא, נכון לפברואר 2017, סדרת הטלוויזיה החשובה של העשור. רגע, תנו לי לנער מעליי את העגבניות הרקובות והקללות העסיסיות שהוטחו לעברי למשמע ההצהרה הזו. היא אמנם לא פופולרית כמו "משחקי הכס", לא אלגורית כמו "המתים המהלכים", לא מותחת כמו "הומלנד" ולא אינטנסיבית כמו "שובר שורות", אבל את ההשפעה התרבותית שלה והשינוי שאפשרה בנוף הטלוויזיוני ייזכרו לעוד שנים רבות.
נחזור רגע לאפריל 2012. מפיק הקומדיות ההוליוודי ג'אד אפטאו לקח תחת חסותו יוצרת צעירה ואלמונית בשם לינה דנהאם, וביחד הם מכרו ל- HBO סדרה על ארבע בחורות צעירות בניו יורק. כולם מיהרו להשוות אותה ל"סקס והעיר הגדולה", סדרה נוספת מבית HBO על ארבע נשים בניו יורק, כי מה, ישוו אותה ל"שוות בקליבלנד"? בשמונה השנים שחלפו מאז שנגמרה "סקס והעיר" והתחילה "בנות" היו כמעט ואקום בכל מה שקשור לסדרות שכל התפקידים הראשיים בהן אוישו בידי נשים. היו לנו סדרות עם נשים גיבורות דוגמת "האנטומיה של גריי" או "האישה הטובה", והיו גם "עקרות בית נואשות", "שקרניות קטנות" או "ישנן בנות". וכן, נו, "שוות בקליבלנד" ו"בנות הזהב" לפניה), ועדיין, על כל "סקס והעיר" אחת היו חמש "הפמליות". ואז הגיעה "בנות" וערערה על הסטטוס קוו הזה.
"ברוד סיטי", "אנריל", "גרייס ופרנקי", "כתום זה השחור החדש", "עוזרות בית נחושות", "לא בטוחה", "מורות", "אידיוט סיטר", לעזאזל, אפילו "Fuller House", הן רק כמה מהסדרות שעלו למסך בחמש השנים האחרונות שרוב הדמויות הראשיות שלהן הן נשים. העובדה הזו כמובן לא מהווה שום אינדיקציה לטיבן, אך "בנות" הוכיחה שהצמא לסדרות כאלו עדיין לא נרווה. ולא בגלל ש"בנות" היתה יצירת מופת, אלא דווקא בגלל שהיא העזה להיות שנואה, מעצבנת, שערורייתית ולחטוף כל כך הרבה חצי ביקורת והשמצות מכל כיוון אפשרי.
הדמויות שלה שמות את ה"בנות" ב"מעצבנות". הן עסוקות בעצמן ובצרות העולם הראשון שלהן, ובדרך כלל לא מודעות לפריבילגיות העצומות שהתמזל מזלן שייפלו בחיקן. הסדרה, לעומתן, מודעת אליהן עד מאוד, ומדלגת על הקו הדק שמפריד בין שנאה לדמויות שלה, לחמלה כלפיהן. "וולטר ווייט הוא סוחר סמים שהורג ילדים. טוני סופרנו מחסל את קרובי המשפחה שלו. אלו שניים מהאייקונים הכי אהובים בתולדות הטלוויזיה", אמרה לינה דנהאם באירוע השקה לספרה "לא כזאת". האנה, לעומתם, "היתה קצת כלבה לחברות שלה, ואנשים אומרים 'אנחנו לא יכולים לראות את זה יותר'".
דנהאם עצמה הפכה בחמש שנים מול ומאחורי המצלמה לאחת השחקניות והיוצרות הכי מושמצות בעולם. כל מילה שיוצאת לה מהפה או נכתבת לה בטוויטר סופגת גל של ביקורות, היא מוצאת את עצמה מתנצלת לא אחת על הצהרה כזו או אחרת שלה, הרבה יותר מיוצרי טלוויזיה אחרים מהקאליבר שלה. בין אם על זה שהיא מופיעה בעירום מבלי להיכנע למודל היופי המערבי, ובין אם על כך שהסדרה שלה לבנה, לבנה מדי, לבנה בלבד. בניגוד ליוצרות אחרות שמתמודדות עם ביקורות דומות, נדמה שדנהאם דווקא נחושה ללמוד ולהחכים מהביקורות נגדה, ולנהל שיח עם המבקרים, כל עוד הם לא טרולים. בניגוד לטינה פיי, למשל, שבתגובה לביקורות על גזענות בסדרה שלה, "קימי שמידט", הכריזה כי היא מסרבת לשתף פעולה עם הדרישות להתנצל, דנהאם התנצלה כל כך הרבה פעמים, שכבר קשה לספור.
מהבחינה הזאת, להיות "קולו של דור", כפי שקראה לעצמה תחת השפעת סמים האנה, בת דמותה של דנהאם, בפרק הראשון של הסדרה, משמעו לא רק לדבר, אלא גם להקשיב. ודנהאם מקשיבה. היא לא תמיד מיישמת, אבל דואגת להיות נגישה מספיק בשביל לקיים דיאלוג עם מי שאיכפת לו. תוך כדי היא גם ממשיכה לעשות טעויות, וממשיכה להגיד דברים מכעיסים. את האחרון שבהם, "לא עברתי הפלה, אבל הלוואי שהייתי עוברת", יעברו שנים ארוכות עד שיפסיקו להזכיר לה. כזו גם "בנות": לפעמים היא נוראית, לפעמים היא סתמית, אבל היא תמיד מנסה לעשות את המיטב, ולהיות מודעת לפגמים שלה תוך כדי. מהעונה האחרונה אפשר לצפות מהדמויות שלה שיעשו, סוף סוף, את אותו הדבר.