נושאים חמים

נהנה מהדרך: דני סנדרסון יודע להנעים גם באלבום ממוצע

"מכאן הדרך", אלבומו החדש של סנדרסון, הוא במידה רבה ההמשך הטבעי והקליל של "לא יפריד דבר" הנהדר. אף שהוא לא מרעיד את אמות הסיפים, קשה שלא ליהנות ממנו. ובנוסף: האלבום החדש של אלון עדר בועט בשמרנות ובבועה התל אביבית

דני סנדרסון (מערכת וואלה! NEWS , ספי הירש, רקע תמונה Magdeleine)
שוב חושף צד שלא ראינו ממנו מעולם. דני סנדרסון (צילום: ספי הירש. רקע: Magdeleine)

דני סנדרסון - מכאן הדרך

ב-2009 יצא האלבום "לא יפריד דבר" של דני סנדרסון. במובנים מסוימים היה זה אלבום הקאמבק הגדול שלו, אחרי עשור מפוספס כסולן. מאז האיחוד השלישי של כוורת בפארק, כתב סנדרסון אלבום שבו נתן שירים לאחרים ("תולדות המים") ואלבום שנכשל באופן יחסי, "קונגו בלו" בו שיתף פעולה עם רן שם טוב. פתאום, כשיצא "לא יפריד דבר", נראה היה שסנדרסון חזר לאלמנט שלו: עבודת להקה מאוזנת, הרמוניות משנות השבעים ומלודיות מתוקות. האלבום הזה הבליט בעיקר את העובדה שהנונסנס המבריק של סנדרסון פינה את מקומו למשהו עדין ואישי שלא נחשף מעולם. במיוחד בלט בו שיר הנושא, שלפי עדותו של סנדרסון נכתב במשך 40 שנה. האהבה שהשיר הזה זכה לה מזכירה במשהו את ההצלחה של "אהבת נעוריי" של שלום חנוך – הסרת התחפושות לטובת רגע אינטימי מפוכח ממרחק השנים הוא מהלך שתמיד זוכה להערכה.

שמונה שנים מפרידות בין "לא יפריד דבר", לבין "מכאן הדרך", אלבומו החדש. זה פער השנים הכי גדול בין שני אלבומים שונים של סנדרסון, אבל לפחות מבחינת הסגנון זה מרגיש כמעט כאילו יצאו אחד מיד אחרי השני, וכאילו היו חלק מאלבום כפול. במידה מסוימת הם באמת יצאו רגע אחד אחרי השני. אם ניזכר, נוכל לשים לב ששירי "לא יפריד דבר" התנגנו ברדיו עמוק לתוך 2010, וכבר ב-2012 (!) יצא הסינגל הראשון מתוך הפרויקט הנוכחי, "בוכה וגם צוחק". כמעט חמש שנים מהסינגל הראשון לאלבום. ולא הוא בלבד: הסינגל "מכאן הדרך" יצא במהלך 2013, "לא כדאי לי" ו"מקנא בציפורים" ב-2015. כולם יכולים היו להיות חברים מכובדים בתוך "לא יפריד דבר".

הדמיון המפליא והעובדה שהשירים האלה יצאו לאורך כל כך הרבה זמן עשויה להעלות את ההרגשה שמדובר באלבום אאוטטייקים שהצטברו מהאלבום הקודם, אבל יהיה זה פספוס גדול להסתכל ככה על האסופה הנוכחית של סנדרסון. כשהוא במיטבו או קרוב למיטבו – וקרוב ל"לא יפריד דבר" בהחלט נכנס לקטגוריה של קרוב למיטבו – הוא האיש הנכון להנעים את הזמן. בהחלט, האלבום הזה חוסה בצלו של קודמו, אבל גם במובן הנחמד יותר של הביטוי.

סנדרסון של "מכאן הדרך" משחרר עוד קצת מסנדרסון הפרטי והמבולבל. "בוכה וגם צוחק" יכול להיות שם לביוגרפיה עתידית על סנדרסון, ב"עמק המסתור" הוא נוגע בהדחקות שלו, ו"בגורל שדוד" הצובט הוא מתאר באופן נוגע ללב את הדמויות האקראיות שהוא נתקל בהן. סנדרסון כהרגלו יוצר פזמונים קליטים במיוחד, במיוחד "לא כדאי לי", אבל האחרון הוא גם דוגמה לאחת החולשות העיקריות של האלבום – פזמונים מעולים שמכסים על בתים לא מעניינים ("אנחנו לכודים בתוך מעגל בין קיצוני למתון / הם מניחים את הכבוד על משקל / שוב חוזר הניגון"), שברור שלא זכו לאותה תשומת לב כמו העבודה ההרמונית, וחבל. יש מעט מדי שירים מלהיבים ממש כאן, בעיקר אלה שצוינו, ונוסיף עליהם את "להציל את העולם" - סנדרסון קלאסי, רציני ומבודח ("נפלו כמה ברגים בילדותי") - ו"קוזה נוסטרה" האינסטרומנטלי. לגבי השאר, אמנם זה לא אלבום שמרעיד את חיינו, אבל ככשומעים מוזיקה מותר גם פשוט ליהנות, ואת זה איש לא ייקח מסנדרסון גם ביום ממוצע.

אלון עדר ולהקה – השמרנים שוב באופנה

עדר הוא לגמרי אחד ששייך לאגף של סנדרסון במוזיקה הישראלית, וכזה שנחשב לכישרון עולה כבר תקופה ארוכה. "השמרנים שוב באופנה" הוא כבר האלבום הרביעי שלו (או השישי? תלוי איך סופרים), שוב עם להקת הליווי ללא שם, והראשון מאז הפריצה של "קצת אהבה לא תזיק" (כמעט מיליון וחצי צפיות ביוטיוב, לא סטטיק ובן אל אבל יפה מאוד לאמן שוליים. לשם השוואה, זה יותר ממה שיש ל"תרגיל בהתעוררות" של שלומי שבן וחוה אלברשטיין, שזכה להרבה יותר תהודה). התמהיל של כלי נשיפה דומיננטיים, הפקה בטעם של פעם והקול הייחודי של עדר, עובד יופי גם הפעם.

מתבקש להשוות את עדר לא רק לסנדרסון, שיש לו תמהיל די דומה, אלא דווקא באמת לשלומי שבן. למרות שההשפעות הן מעט אחרות – עדר לוקח מגרוניך, רכטר וגזוז; שבן, כך נדמה לי, יותר ממתי כספי ושם טוב לוי – יש להם כמובן הרבה מן המשותף: הוירטואוזיות, הנונסנס, הכתיבה מהמותן. אבל שבן הוותיק יותר גם מסמן סכנה אפשרית לעדר: קצב העבודה האיטי שלו כבר הפך לשם דבר, והביקוש הצליח להמאיס גם חלק מהחומרים הישנים שלו. עדר מיישם את הלקח ומקליט אלבום כמעט כל שנה, ואמנם מוציא יותר מדי שירים (באלבומו הקודם היו 16 רצועות), אבל גם כל הזמן נשאר בסביבה.

מעט מוזר לסכם אלבום כמו של עדר משום שהוא כאוטי מאוד ומכיל שירים מאוד שונים זה מזה, הרבה שירים מבודחים לצד שירים אישיים יותר. דווקא המבודחים הם בדרך כלל הקופצים יותר לעין: עדר הוא כנראה האדם היחיד בארץ שיכול לכתוב שורות כמו "אנחנו משהו טוב / אנחנו גידי גוב / ענת עצמון" ("היו ימים יפים"). באחד השירים הוא שר "והחיטה צומחת שוב / אולי זה כל מה שחשוב", והחיבור בין סיסמת השכול הדרמטית וההערה הסתמית לאחריה מייצגת הרבה מהאווירה באלבום: השמרנים שוב בשלטון אז לפחות נעשה שמח. לא ממש אדישות, לא ממש ביקורת. הרבה אירוניה והרבה ייאוש. אפשר למצוא את זה גם בפינאלה עם "היום בישראל", בעיניי מחווה ברורה ל-"לכבוד הקיץ" של גזוז, שחוגג את הבועה של מדינת תל אביב ומפרק אותה בו בזמן: "רקטות בגולן, קסאמים בדרום / 'אולי נלך הערב להפגין במוזיאון?'..." ובהמשך "תשמור על ראש קטן / טפח את הבועה / גם ככה בקרוב שוב יגמרו להם ת'צורה / אז בוא לתל אביב, תשכח מכל השאר / העיר הזאת נפתחת מאוחר". האירוניה כאן כה בוטה שאין צורך בסאבטקסט. היא בוטה עד כדי כך שכשעדר כן מנסה לשיר על "המצב" בשיר "בואי נחמה", שנכתב בעקבות צוק איתן וכולל גם בית בערבית, הביטוי הלא-אירוני שלו נשמע כמעט לא אותנטי. זה כבר לא עושה כלום, וזה אומר עלינו לא פחות משזה אומר עליו.

יש עוד הרבה רגעים יפים, נזכיר כאן רק עוד אחד – "שיר לאמא" – קלאסיקה מיידית והרבה בזכות קולות הרקע של דניאלה ספקטור, איה כורם ודורון טלמון. הטקסט של חבר הלהקה רן דרום, והשיר הזה הוא בדיוק מה שהייתי רוצה עוד מאלון עדר. לא שיש יותר מדי נונסנס ואירוניה במוזיקה הישראלית, ממש לא, אבל בשיר הזה, בדיוק כמו ב"קצת אהבה לא תזיק", הוא מצליח לרגש באמת – ויש לו עדיין מעט מדי שירים כאלה. לכן "השמרנים שוב באופנה" לא לגמרי מסמן קפיצת מדרגה אצל עדר, אפילו שהוא אלבום מהנה מאוד. בסופו של דבר השירים האלה הם אלה שיהיו כרטיס הכניסה שלו מן הנישה לליגה של הגדולים.