"הנשמה שלי נשברה לזיליון חתיכות בזמן שכתבתי את זה. האלבום הזה היה חשוב לי יותר מכל אלבום אחר לפניו וחיי היו תלויים בכך שאעשה אותו. אם לא - הייתי מת מבפנים. הייתי שבור. אני לא יודע מה זה היה, אבל אני יודע שהייתי חייב לכתוב, ואני יודע שאני צריך לשיר את השירים האלה כדי שאוכל לחיות ולהמשיך לנשום. האלבום הזה הוא מפה בשביל כל מי שהלך לאיבוד כמו שאני הלכתי, הוא תקווה עבור כל מי ששכח מהי תקווה, השירים האלה הם חלק ממני אבל עכשיו גם חלק מכל מי שזקוק להם. זה היה המסע שלי דרך אפלה טוטלית ודברים שאיש לא מתכנן. לעולם לא אהיה קרוב כל כך שוב למקום הזה, לא אצטרך להיות. אני אוהב רוקנרול והיו פעמים שהוא הציל את חיי. שירים ואלבומים היו החברים הכי טובים שלי לפני שידעתי לנגן גיטרה. אני מקווה שהשירים האלה ימצאו את דרכם לבתים טובים ולאנשים שצריכים אותם. תשאירו את הלבבות שלכם בחיים".
את המילים האלה (היו הרבה יותר אבל הוא חזר על עצמו בלהט הכתיבה) פרסם ריאן אדמס באינסטגרם שלו בדצמבר האחרון, עם צאת הסינגל השני מאלבומו החדש, "Prisoner". והן - תצטרכו להאמין לי עד שתקשיבו בעצמכם לשירים - רק הפרומו למה שקורה באלבום. אדמס תמיד היה רגשן, מאלבומו הראשון "Heartbreaker" שיצא ב-2000 ודרך כל שאר 14 אלבומי הסולו שלו, אבל לא ככה. לא בצורה כל כך אוטוביוגרפית, כל כך כנה, כל כך ישירה ונטולת פילטרים. לב שבור הוא לא תמיד לב שלם.
בתחילת 2015 אדמס ואשתו, השחקנית והזמרת מנדי מור, נפרדו אחרי שש שנות נישואים. בספטמבר של אותה שנה הוציא אחד הסינגר-סונגרייטרים המוכשרים של תקופתו את המחווה שלו לאלבום "1989" של טיילור סוויפט - הוא פשוט ביצע אותו בדרכו מתחילתו ועד סופו. מאוד אהבתי ואני עדיין אוהב את התוצאה, והייתי בטוח ששם, בין שירי האהבה / שברון לב של סוויפט, הוא מצא את המזור לייסורי הפרידה. השירים, המוזיקה, המילים, הכל התלבש בול על אדמס והסגנון שלו, והוא הפך את "1989" לאלבום שהוא כמעט מקורי משלו.
אבל כנראה שהנשמה שלו באמת הייתה מרוסקת לחתיכות קטנות מדי, כי "1989" מרים כמו "כביש החוף" של סטטיק ובן אל לעומת "Prisoner". ריאן אדמס מצטרף בזכותו לרשימת אלבומי הפרידה הגדולים שנכתבו: "Blood on the Tracks" של דילן, "Sea Change" של בק, "For Emma, Forever Ago" של בון איבר וכמובן "Rumours" של פליטווד מק. חשוב לומר: הוא לא בליגה שלהם, בטח לא טקסטואלית. אדמס היה כל כך שבור לב שמשהו בחדות ובתחכום הכתיבה שלו הלך לאיבוד וביותר מדי רגעים המילים צפויות מדי, כמעט קלישאתיות, לפעמים הרבה פחות מעוררות מחשבה אפילו מאלה של סוויפט ב-"1989". הייתה לי בעיה גדולה עם זה בהתחלה, אבל היא נעלמה כמעט כלא הייתה, והנה האמת: אני מכור לאלבום הזה. כל מי שחווה פרידה מצלקת בחייו, ובטח כל מי שחווה אותה כעת, יבין בדיוק על מה הוא שר. זה כמעט סוג של יומן, או רשומון של שיחות עם חבר טוב שזכה בכבוד המפוקפק של להיות זה שחופרים לו השכם וערב.
בשיר "Amy" מהאלבום הראשון שלו - שגם הוא אלבום שבלבו פרידה - אדמס שואל את אותה איימי "האם את עדיין אוהבת אותי?". 17 שנה לאחר מכן הוא מתחיל את האלבום החדש שלו עם שיר ששמו "האם את עדיין אוהבת אותי בייב?", אבל הפעם הוא יודע את התשובה, והיא לא. הוא אומר ששנה תעבור ושהוא יספור את הימים, ומבין שהיא לא תחכה לו, לא מחר ולא בכלל. ומשם המדרון חלקלק והנפילה תלולה עד שבסופה התרסקות: אם לאהוב אותך זה פשע אז אני אסיר, הזכרונות ממך נערמים לי ליד המיטה ואני סופר אותם כל לילה בראשי. אחריו "יום הדין": אני יכול לחכות לך אלף שנים, אהובתי, אני אחכה לך. אני יכול לעמוד במקום אחד בלבד, אהובה שלי, ולעולם לא לזוז. הלאה לחיים ב"בית רדוף" שאין איש מלבדו שבא בו, ואז בהייה מלאת רעד במכשיר הטלפון וחלומות בהקיץ שהיא עם מישהו אחר ושכחה מקיומו. אלה מוטיבים חוזרים באלבום: לילות מלאי בדידות, דילמות ה"להתקשר או לא" המפורסמות, געגועים שורפים. רגעים של תקווה ואז התרסקות. קשה בלעדייך, כי כל כך נגעת בי, אבל זה באמת שבור ללא תקנה. כל מה שאני רוצה זה שתגרמי לי לחייך. אבל לא, וקשה לי לנשום. אנחנו נעלמים, אנחנו נמוגים.
מוזיקלית, אדמס ממשיך לעשות מחוות לעשור האהוב עליו - האייטיז כמובן. הקול הוא קול רוק האצטדיונים, והרוח המיינסטרימית של אותן שנים נושבת בעוצמה בין קירות הבית הרדוף הזה. שמות כמו דון הנלי ופול ווסטרברג עולים בראש, ואי אפשר שלא לשמוע גם את השפעות האלבום האחרון של דה וור און דראגז, אבל זהו ברוס ספרינגסטין שנותן כאן את הטון. אחד השירים הטובים באלבום, "Shiver and Shake", קורץ ל-"I'm on Fire", ו-"Outbound Train" ומהווה ניסיון קצת חסר בושה (ויפה) לכתוב את הבלדה הספרינגסטינית האולטימטיבית. גם שאר השירים מרגישים מוכרים, כאילו כבר שמעת אותם פעם, בעיקר באלבומים קודמים של אדמס עצמו. אבל זה לא מפריע, אתה באמת רק רוצה עוד מזה.
12 שירים, 12 בלדות, פסנתר, מפוחית, סקסופון, גיטרות, 43 דקות של שרטוט פרטני של לב מנותץ ושל מפה לפליטי אהבה נכזבת. בדיוק כמו שהוא הבטיח. מי מאיתנו לא השתוקק למפה כזאת מתישהו בחייו?