לפני פתיחת העיבוד החדש ל"אויב הציבור" בתיאטרון הקאמרי, התנוססה על המסך תמונתו של נשיא ארצות הברית לשעבר ברק אובמה. התמונה הזו, מתוך נאום של אובמה בגרמניה בשנה שעברה, נשאה עמה שתי בשורות: האחת היא שהבמאי יונתן אסתרקין החליט להעניק לקהל קשר אסוציאטיבי ראשון, עוד לפני תחילת המחזה, למושג "אויב ציבור". הרי ידוע שבקונוטציה למושג הזה, אובמה הוא אחת הדמויות הראשונות שעלו בשנים האחרונות. השנייה היא שלא הייתה לו שום כוונה להשאיר את המחזה המפורסם של הנריק איבסן בעבר.
עדכון זמנים הוא לא תופעה שנכונה לכל מחזה. רק לפני מספר ימים נכתב כאן על העתידנות המאולצת שהקאמרי העניק ל"כטוב בעיניכם" של שייקספיר, אבל עם "אויב הציבור" (במקור "אויב העם") אי אפשר היה להחמיץ את ההזדמנות. הרי רודנות והון-שלטון הם נושאים שתמיד קרובים ללבנו, ובשנים האחרונות קם קול זעקה עמוק נגדן. המחזה הזה טוב לישראל 2017 בדיוק כשם שהיה טוב לנורבגיה של 1882. זה שונה, אגב, מ"עמודי החברה", מחזה אחר של איבסן שמוצג בימים אלה בקאמרי. שם ההצגה נשארה במאה ה-19, וגם שם התקבלה ההחלטה הנכונה.
תומס שטוקמן (דן שפירא, שגם עיבד ותרגם עם אסתרקין) הוא רופא והאחראי התברואתי על המרחצאות החדשות, פרויקט יקר של אחיו, ראש העיר פיטר שטוקמן (ערן מור). המיזם נתמך על ידי בעלי הון, ולכן כשתומס מוציא דו"ח על זיהום מסוכן שעלול לגרום לתמותה ולמעשה מסכן את כל ההקמה, מטרתו של פיטר היא להשתיק את הסיפור, אחרת הרבה כסף ילך לפח. רעייתו של תומס קתרין (מירב פלדמן) וחבריו העיתונאים, עורך פורטל האינטרנט הופסטד (דיויד בילנקה) ובילי (גיל כהן), מנסים לשכנע אותו לפרסם את הדו"ח. בהמשך כולם מגלים שהסיטואציה לא קלה, ושהליכה עם האמת שלהם עלולה לא להיטיב עמם.
המחזה מתקיים בקאמרי 3, האולם הקטן והמסוגר יותר של התיאטרון. זאת, על מנת שהקהל יהיה חלק מההצגה. ואכן, לכל אורכו הצופים הם שותפים מלאים. הרי מיהו הציבור אם לא הם? השחקנים מטיילים במעברים, משתפים, שואלים שאלות והקהל אף הופך להיות, באחד מרגעי השיא, חלק מעימות טלוויזיוני ער ונוקב. בבכורה למחזה נכח ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, ובילנקה, מנחה העימות, לא החמיץ את ההזדמנות. "אתה בעד הד"ר או בעד ראש העיר", שאל. חולדאי השיב "אני תמיד בעד ראש העיר", וזכה לקריאות בוז צורמות. המראה הזה היה חלומי עבור אסתרקין, שראה כיצד המציאות מתערבלת עם הבדיה בזמן אמת. יש לציין שהאינטראקטיביות הייתה לעתים מעיקה ויצרה תחושה של אנרכיה בימתית, אבל ברוב המקרים ידעו השחקנים לברור את מינון ההתמזגות עם הקהל.
ההצגה האחרונה שבה ראיתי את שפירא היא "הזאבים" המצוינת. שם היה לו תפקיד הפוך הוא לא היה האידיאליסט הנוטה לצדקנות, אלא הפוליטיקאי התככן וחסר העכבות. אף ששפירא סולידי גם במחזה זה, נדמה כי לו לבש את גלימת ראש העיר הזחוח היה מוציא מעצמו קצת יותר. מי שכן מגלם את ראש העיר החלקלק הוא מור, והוא עושה זאת היטב. שלום כורם בתפקיד מורטן, אביה של קתרין, נכנס ביעילות לכובע העסקן הוותיק והמדושן. פלדמן/קתרין מעט מוחמצת. היא לא רעה, אבל ניכר כי יש לה מצבים שבהם היא יכולה לתת הופעה עילאית, בדרך כלל אלה דווקא הרגעים הדוממים של השתיקות, ושם היא נעלמת לחלוטין והופכת לכמעט לא מורגשת. לא האמנתי לנוכחותה ולהשפעתה על בעלה תומס, גם כשכביכול כן השפיעה עליו.
יכול להיות שזה קורה לפלדמן ואולי גם לשחקנים האחרים גם בגלל האינטראקציה עם הקהל. רוב ההצגה נעה על רמת מתח בינונית ואחידה, וההתרוצצות בכל רחבי האולם יוצרת לפעמים תחושה של תיאטרון פרינג'. למרות זאת, העיבוד של אסתרקין ושפירא ראוי למחמאות. ראשית, משום שהם לא מאלצים את הרלוונטיות של המחזה למציאות שלנו היא פשוט שם, הרי שלטון הכוח הדורסני והתמזגות הממון עם הקומבינות הפוליטיות קיימים בכל זמן ובכל מקום. שנית וחשוב יותר, הם מצליחים לעמת אותנו עם הדילמה החיים הכטית "מה אתם הייתם עושים?"
ובאמת, קשה לדעת מה אנחנו היינו עושים. הציבור מצפה מעיתונאים שלא יתרפסו, מאזרחים שיילחמו בשחיתות ומבעלי מקצוע שישמרו על ניקיון כפיים, אך מעודד בדיוק את ההפך, מוקיע ומקיא מתוכו את אלה שמעזים. הסיטואציה שהציג איבסן בעייתית כולנו רוצים להגיד לעצמנו שהיינו הולכים עד הסוף כמו תומס שטוקמן, אבל כולנו מבינים שמטומטם לעשות זאת. לתומס יש אישה ותינוק, וכמה טיפש צריך אדם להיות כדי לסכן את משפחתו?
אם משקללים את כל הגורמים האולם הקטן והאינטימי, האורך הנכון של המחזה (קצת יותר משעה וחצי) והאווירה הצעירה על הבמה - בסך הכול "אויב הציבור" היא הצגה כדאית. היא אולי לא עילאית, אבל דווקא התשובות הלא החלטיות של איבסן לסיטואציה שבה נמצא תומס והדמיון החזק למציאות הישראלית מעניקים לה חוויה חיובית.