נושאים חמים

קראו את הפרק הראשון של "שמונה עשרה מלקות" מאת אסף גברון

במוקד הרומן החדש של אסף גברון עומד נהג מונית שנאלץ לפענח תעלומת רצח ששורשיה בתקופת המנדט הבריטי. נוסעת מבוגרת מאירה מאירה את החקירה באור חדש

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
שמונה עשרה מלקות (יח"צ)
(צילום: יח"צ)

מונית לבית הקברות

הורדתי את החמודה שלי בַּבית־ספר, לקחתי אספרסו בעמידה, העפתי אותו בשלוק ישר לתוך המוח והלכתי בגשם הדקיק אל המונית שהבהבה מכל הווינקרים על האדום־לבן מול הקפה. בשנייה שהתיישבתי, הגיעה הקריאה: רחוב בן־נון פינת הבשן.

כשאתה נהג מונית, אתה נכנס בבוקר לרכב ואתה לא יודע איפה תהיה בעוד חמש דקות. אתה נוסע ונוסע, שמונה שעות, עשר שעות – כיוונים שונים, אנשים שונים, שיחות שונות – ובעצם אתה לא מגיע לשום מקום.

היא היתה זקנה ואלגנטית. למרות הגשם היא חבשה משקפי שמש רחבים שהסתירו לה את העיניים, והצעיף שלה, מבד דק וצבעוני, כיסה לה חלק מהשיער. החלק הלא מכוסה היה כסוף ומלא.

"הגעת מהר." כשאתה נהג מונית, משתי המילים הראשונות אתה יכול בדרך כלל לזהות את הצבע של השפה, ולפי זה אפשר להסיק את ההמשך – מתי בערך היא נולדה, מתי בערך עלתה לארץ ומאיפה, שואה או לא שואה. הרדאר שלי התחיל לעבוד. חשבתי לעצמי: יקית טיפוסית.
"משתדל," אמרתי והרמתי עיניים למראָה, מחכה.
הרגשתי שהעיניים שלה מסתכלות בי, מבט חזק למרות הריכוך הכפול של משקפי השמש והמראָה, ואז השפתיים שלה, שהיו קצת מלאות, קצת צעירות לגילה, וצבועות בליפסטיק אדום־ורמיליון, קפצו במין חצי חיוך ואמרו, "בית קברות טרומפלדור." שילבתי לדרייב.

עד שעליתי על אבן גבירול, כמה דקות אחר כך, נסענו בשתיקה. ואז אמרתי, "את יודעת שאיפה שעלית, זה הבית שבו בגין התחבא פעם מהבריטים?"
אני אוהב לספר לנוסעים שלי על הרחובות שאני לוקח אותם מהם או אליהם. בדרך כלל הם לא יודעים – לא מי היה מסריק ולא מי היה פרוג ואפילו לא מי היה ארלוזורוב. יש לי בתא הכפפות ספר, "תל־אביב־יפו מדריך רחובות", שאני אוהב לקרוא בו לפעמים כשיש לי כמה דקות.

עכשיו השפתיים שלה חייכו והראש פנה לחלון. "אם אני יודעת?" היא אמרה. "השאלה היא איך אתה יודע, ילד. אני מאז. אני זוכרת." היא הסתכלה באייפון ואמרה, "אני אוהבת איך שאתה נוהג, איתן, רגוע יותר מנהגי מוניות אחרים. קיבלת חמישה כוכבים, כבר, והנסיעה רק התחילה." השפתיים האדומות שוב חייכו.
"תודה, לוטָה פֶּרְל," הסתכלתי בחזרה בחיוך. גם הנהגים רואים באפליקציה את השמות של הנוסעים, לא רק הם אותנו. לא דיברנו יותר עד שהגענו לבית הקברות. השמש יצאה פתאום מהעננים ונצנצה על פני חלונות המכוניות שהתקדמו בעצלתיים לפנינו. החורף עמד להיגמר.

בתשעה מעשרה מקרים הרדאר שלי פוגע בול: זה לא רק השפה או אופן הדיבור, גם לפי צורת הכניסה למונית, הלבוש ושפת הגוף, ואפילו ההליכה – אני יודע אם הנוסע מבת ים או מצפון תל אביב וכל הדרגות שביניהם, אם יהיה טיפ ואיך הוא יתייחס אלי. אבל באותו הבוקר, או שהרדאר שלי השתבש או שלוטה פרל פשוט היתה המקרה הלא צפוי, האחד מעשרה – היה בה משהו משוחרר יותר ממה שהערכתי כשנכנסה למכונית. פתאום לא הייתי בטוח אם היא יקית או אולי צברית, וגם לגבי הגיל התחלתי לתהות. ואז היא נתנה טיפ נדיב. מאוד. שלא צפיתי. עכשיו כבר הייתי די מבולבל.

בכניסה לבית הקברות עמדו כמה אנשים שאחזו במטריות שחורות. אחד מהם מיהר אל המונית, פתח ללוטה את הדלת, הושיט זרוע לעזור לה לצאת, ואז סגר את הדלת שלה, הלך מסביב וסימן לי בתנועה סיבובית של היד לפתוח את החלון.
לחצתי על הכפתור והחלון נענה בזמזום. "אתה לא יודע שכבר לא פותחים חלונות בסיבוב של הידית?" חייכתי. הוא לא חייך, כנראה שלא הבין עברית, כי הוא אמר באנגלית מפונפנת, "סליחה, האם תהיה מוכן להשלים מניין? רק לקדיש. זה חשוב למשפחה. תעשה מצווה. אתה יכול להפעיל מונה ואני אשלם על הזמן שלך." את המילים "מניין", "קדיש" ו"מצווה" הוא אמר בעברית, במלעיל. הסתכלתי עליו, על העניבה המבריקה ועל השיער הגלי, הקצת־ארוך, החום, מסודר עם ג'ל כלשהו. הסתכלתי על השפתיים הרחבות, שהיו משוכות לחיוך של מישהו שרגיל שנענים לו. החליפה שלו, אולי של "ארמני", סינוורה אותי למרות הגשם. הוא נראה כמו מישהו שיש לו כסף, למרות שהיה ברור לפי הסדר שבו הציג את הדברים – קודם "חשוב למשפחה", אז "מצווה", ורק אחר כך ההצעה לשלם – שהעדיף לחסוך. זאת גם היתה בקשה חצופה. מה, הוא לא רואה שאני עובד? ובכל זאת אמרתי כן, ולא רק שאמרתי כן, אמרתי, באנגלית הלא רעה שלי מהבית, "שכח מהמונה, מצווה זאת מצווה." את המילה "מצווה" אמרתי בעברית, במלעיל גם, משום מה. דוממתי את המנוע, וברגע שעשיתי את זה כעסתי על עצמי, על הזמן והכסף שאני אאבד בגלל המלוקק הזה. אבל גם הבנתי לָמה הסכמתי: כי ראיתי את לוטה פרל עומדת ומסתכלת על חילופי הדברים שלנו, עם השפתיים המשועשעות שלה, אוחזת במטרייה צהובה. כי רציתי להרשים אותה, משום מה.

טרומפלדור הוא בית הקברות הכי קטן, הכי צפוף והכי יפה בתל אביב, והיחיד באמצע העיר. בשביל חלקה פה צריך להשכיב ביחד עם המת איזה מאה אלף שקלים, אם לא יותר. אבל יש סטייל. יש כמה עצים, יש מפורסמים, ראשי העיר, ביאליק, דיזנגוף, שינקין, ארלוזורוב – כל אלה שעל שמם נקראים הרחובות של תל אביב ושהסיפורים שלהם נמצאים במדריך הרחובות שלי.

המלוקק עם העניבה המבריקה קרא קדיש, אז הנחתי שיש לו קשר משפחתי לנפטר. חוץ ממנו ומלוטה פרל, היה עוד מקבץ קטן של אנשים בסוודרים ומטריות, רובם זקנים, רובם גברים, אבל גם בחורה צעירה ויפה שהופיעה לפתע לצידה של לוטה וחיבקה אותה. השיער החום והארוך שלה התנחשל על הגב של הזקנה, שהרכינה את הראש מעל כתפיים רועדות והצמידה טישו לעיניים. קרוב לקבר, על כיסא גלגלים, ישב זקן במשקפיים עבים וכובע מצחייה שחור נפוח מעט, ומלמל לעצמו משהו. בידיות של כיסא הגלגלים אחזה פיליפינית חסונה ונמוכה. אחרי שהעברתי את המבט על הנוכחים, הרמתי אותו מעל לצמרות העצים וחשבתי על נוגה שלי, לא מאמין שהיא כבר בכיתה א', איך הזמן טס, ואיזה סוף שבוע של כיף היה לנו – פתאום התחשק לי לחזור הביתה ופשוט להסתכל על הציור שציירה לי, של שנינו מחובקים, והצמידה במגנט למקרר.

כשאמרנו את ה"אמן" הסופי והעפתי מבט אחרון מסביבי לפני החזרה למונית, לוטה עמדה שם, נבדלת מכולם במטרייה הצהובה, והסתכלה עלי. היא חיכתה שהמבט שלי יגיע אליה, ואז באה לכיווני. "איתן," היא אמרה לי באוזן, "תפעיל מונה ותחכה לי. אני תכף באה." העיניים שלה היו שטופות דמעות.
"תודה שהסכמת להישאר," היא אמרה בקול שפוף כמה דקות אחרי שהתחלנו לנסוע צפונה. השמש יצאה פתאום ומשקפי השמש הרחבים כיסו את העיניים שלה. היא אמרה כתובת של בית־אבות בהרצליה פיתוח.

"מצווה זו מצווה," אמרתי, הפעם במלרע הרגיל, ודגתי כמה בוטנים משקית נייר.
לא דיברתי. כשאני רואה שהנוסעים שלי בוכים או עצובים, אני לא מציק ולא מתערב. אני נותן להם להיפתח רק אם הם רוצים. ושוב הרגשתי שהרדאר שלי משובש – בדרך לבית הקברות היא נראתה לי משועשעת, ועכשיו בכתה. זה מצא חן בעיני. הנוסעים שלא פיענחתי הפכו את העבודה לקצת יותר מעניינת.

אחרי כמה דקות היא אמרה, "יפה, הנכדה שלי, לא?"
"יפהפייה," עניתי בלי לחשוב, ואחרי נשימה הוספתי, "טוב, היא הנכדה של סבתא שלה, זה לא ממש מפתיע." מה שכן הפתיע אותי היה איך פלירטטתי בחוסר בושה כזה. לוטה היתה הרבה מעבר לקו האדום שלי מבחינת גיל ולא נראתה לי במצב רוח לשטויות. אבל היא שוב ציחקקה, והפסגות העגולות של הגבות הדקות שלה התגלו מעל למסגרת של משקפי השמש שלה. חייכתי דרך המראה ושאלתי איך קוראים לנכדה, ואז הגבתי, "את רצינית? לא מאמין לך. זה השם של הבת שלי. עם ו' או בלי?" "בלי," היא אמרה. לא אמרתי לה ששלי עם.


רק אחרי כמה שעות של סיבובים בעיר – עורכי דין מסורקים לבורסה ואימהות חסרות סבלנות עם ילדים אנרגטיים לחוג ג'ודו ותיירים אירופאים חיוורים למלון בירקון וגבר מזוקן עם מבטא אמריקאי לשדה דב – פתאום בחור צעיר ושחרחר עם ראש מגולח אמר לי, "נהגוס, מישהי שכחה פה עגיל מאחורה." מייד כשראיתי את העגיל, ידעתי שהוא שלה. ומייד כשהורדתי את הגלוח, כיוונתי את המונית לבית האבות בהרצליה. לא ידעתי אם היא השאירה אותו בכוונה או בטעות, וגם לא ידעתי מה הכוונה שלי – כששוכחים אצלי דברים אני בדרך כלל שומר אותם ומחכה לפנייה מהלקוחות – אבל המונית כבר היתה בדרך. בית האבות שלה היה אחד היפים, כבר היו לי נסיעות לשם, וראיתי איזה אנשים גרים בו ואיזה אנשים מבקרים אותם. הלכתי לקבלה והשארתי את העגיל עם כרטיס ביקור שלי, ואמרתי שלוטה שכחה אותו אצלי במונית. יכולתי להתקשר אליה כי היה לי את מספר הטלפון מהמנוי שלה באפליקציה, אבל השארתי לה כרטיס ואת הזכות לבחור אם להתקשר.

היא התקשרה למחרת. "איתן?" שאלה. מייד זיהיתי ואמרתי, "כן, לוטה," והיא ציחקקה ואמרה, "אני רוצה להציע לך הצעה."
התחלתי לקחת אותה בכל בוקר מבית האבות לבית הקברות. שם הייתי מחכה במונית עשר או חמש־עשרה דקות עד שהיא חזרה, ואז הייתי מסיע אותה בחזרה לבית האבות.

האיסוף היה תמיד באחת־עשרה, אבל בכל בוקר הייתי מגיע כמה דקות לפני זה, והיא כבר היתה מחכה לי, עם משקפי השמש וחיוך הוורמיליון הקטן, ועם צעיף הטורקיז שכיסה קצת את השיער וקצת את העורף. לפעמים היא היתה לבושה בשמלה יפה, קטיפתית, ארוכה. לפעמים בטרנינג. לפעמים ירד גשם והיא חיכתה בלובי, וכשהגעתי דילגה החוצה, אוחזת במטרייה הצהובה. לפעמים היה לה מרץ והיתה מפטפטת על משחק ברידג' או על חזרה במקהלה. לפעמים שתקה כל הדרך הלוך וחזור, וכמה פעמים קלטתי אותה מוחה דמעה סוררת מהעיניים. תמיד נתנה לי חמישה כוכבים ועשרים אחוז טיפ.
יום אחד היא סיפרה לי שהמנוח היה בן הזוג שלה. לפני הרבה מאוד שנים, לפני קום המדינה. הקשר נותק, הוא חזר לארץ שממנה הגיע, זה היה מזמן. הוא הגיע לישראל לאחרונה, כשבוע לפני שמת, כאילו הרגיש שזה עומד לקרות, כאילו הוא רצה להיפרד.

בנסיעה אחרת היא אמרה לי את השם שלו: אדוארד או'לירי. הסתכלתי במראה. המבט שלה היו דבוק לחלון. "בריטי?" שאלתי. "אירי," היא אמרה, "אבל הוא היה פה עם הצבא הבריטי." "אז למה הוא קבור בבית קברות יהודי? למה הייתי צריך להשלים מניין אם הוא או'לירי?" היא הפנתה את המבט שלה למראה. "במקרה הוא גם היה יהודי," אמרה.
בהזדמנות אחרת היא אמרה לי, "אתה יודע, גם אדוארד היה נהג פעם."
"באמת?" שאלתי. "איפה?"
"בצבא. נהג משאית."
"ואת? כאילו, איפה נפגשתם?"
היא לא ענתה באותו הרגע. אבל כשהגענו לטרומפלדור, היא שאלה, "רוצה א איתי לקבר?" רציתי. היא הציעה שאשאיר את המונה מופעל אבל אמרתי, "שכחי מהמונה, מצווה זאת מצווה," במלעיל. היא צחקה, ואני בעקבותיה. על הקבר עדיין לא היתה מצבה. שלט היה תקוע באדמה התחוחה ועליו נכתב רק שמו של המת.

היא סירטטה באצבע מטופחת את אותיות השם שלו על השלט ואמרה, "הייתי ילדה צעירה." אז היא השתתקה.
"תגידי, לוטה," אמרתי, "למה את באה לכאן כל יום? זאת נאמנות קיצונית אפילו יותר מ'till death do us part' – אפילו המוות לא הפריד ביניכם. אפילו נשים שהיו נשואות כל החיים, נישואים טובים, לא הולכות כל יום לקבר כשהבעל שלהן מת, ובטח שלא נוסעות חצי שעה לכל כיוון. אז למה את, אחרי שלא הייתם בקשר המון שנים, שהאהבה שלכם היתה מזמן? לא שאני מזלזל באהבה, אני האחרון שיזלזל באהבה."

לוטה פרל הניחה את כפות הידיים שלה, עם האצבעות הארוכות והדקות והציפורניים עם הלק בצבע השפתיים שלה, אדום עמוק, על הקבר הסמוך שעליו ישבה, קבר של אחד בשם שרעבי, ואמרה, "כשקנינו את חלקת הקבר הזוגית הזו, הוא אמר לי שאם חס וחלילה אני אמות לפניו, הוא יבוא לפה מדי יום ויֵשב כאן ויספר לי על כל מה שעובר עליו. בסוף זה יצא הפוך..." היא הסתכלה עלי ואמרה, "אהבה זה הכול, איתן." המילים האלה הפתיעו אותי, אבל הרגשתי אותן והבנתי אותן. הנהנתי בהסכמה. היא המשיכה, "ובמיוחד, כשחיכית לה, כשאהבת ממרחק, וזכית בה שוב. את מעריכה כל רגע שלה. את מבינה שהחיים חזקים מהאהבה. אבל הרגעים שבהם האהבה בוהקת – עבורם אנו חיים."

חיכיתי לנסיעות האלה. זה היה השיא של היום שלי, חוץ מהשעות שלי עם נוגה בימים שהיא איתי, כשהיא במצב רוח טוב ולא בוכה ומבקשת את אמא. עם לוטה, ציפיתי גם לימים שהיתה במצב רוח לא טוב. חיכיתי לריח הטוב שמילאה בו את המונית, להתעניין מה שלומה, לדבר איתה, לענות לשאלות שלה. היא רצתה לדעת הכול: על השווארמות שאכלתי בנחלת יצחק, על הנסיעות שעשיתי בבוקר, על אימוני האִגרוּף במרתף של דיזנגוף סנטר, על נוגה הילדה שלי, על גרושתי דוצ'י. על איך התגלגל מישהו כמוני, עם תואר באוניברסיטה ועבר בהייטק, להיות נהג מונית. על מקור השם תנין. פעם אחת היא אמרה, "אתה יצור משונה, תנין," והמשיכה, "אם הייתי צעירה בשלושים או ארבעים שנה..." ואני עניתי, "אל תעיזי אפילו ללכת לשם!" היא התפקעה מצחוק, ואני בעקבותיה, עד שהגענו לבית האבות והיא סימנה באפליקציה את הכוכבים והטיפ הקבועים וירדה מהמונית, מנגבת בקצות האצבעות את הדמעות מהצחוק, מתחת למשקפי השמש הגדולים.


אני איתן אינוך, אבל כולם קוראים לי תנין. אני נהג מונית, בן 44 ורבע, מתאגרף בשעות הפנאי, אבא ככל האפשר, גרוש. אקס־בעל, אקס־סלבריטי, אקס־הייטקיסט, אקס־ירושלמי ואקס־בלש. לפני אחת־עשרה שנים הייתי מפורסם לכמה רגעים אחרי שניצלתי משלושה פיגועים בשבוע אחד, והזמינו אותי לתוכניות אירוח בטלוויזיה וברדיו. עדיין יש אנשים שעולים למונית ואומרים לי, "בוא'נה, מאיפה אתה מוכר לי?", ובדרך כלל אני אומר, "אתה יודע כמה אנשים אומרים לי את זה? כנראה שיש לי פרצוף ישראלי טיפוסי," אבל אז יש חוכמולוגים שבודקים בגוגל את השם שלי תוך כדי נסיעה, ואז מגיעה מהמושב האחורי הקריאה, "אהההה! וואלה, נכון! אני לא מאמין! פרצוף טיפוסי, עאלק..." איזה מזל שהם צריכים לשלם על הזמן שלהם איתי, אז בדרך כלל אני מצליח להיפטר מהם די מהר.

דוצ'י היתה החברה שלי בתקופה ההיא. היינו אמורים להתחתן, אבל זה בוטל כי אמא שלה מתה ביום החתונה, ואחר כך, עם כל הבלגן של הפיגועים והפרסום, די איבדתי את זה, התחרפנתי, ונפרדנו, ואז כנראה שמצאתי את זה שוב, כי חזרנו ואפילו הצלחנו להתחתן ונולדה נוגה, ואז כנראה ששוב איבדתי את זה כי שוב נפרדנו, והפעם, כנראה, לתמיד. גם מההייטק נפלטתי אחרי התקופה ההיא. זאת לא היתה תקופה קלה, לא ממש הצלחתי להתרכז, לא ממש עבדתי, וכן ממש היו קיצוצים, ואחר כך הסתובבתי כמה שנים, קצת חסר אחיזה, קצת מקבל הצעות עבודה שהגיעו מחברים שעוד נשארו לי מהתחום, קצת עובד, מתפטר, מפוטר, מתפוטר, קצת חי על חשבון דוצ'י שהפכה לשותפה במשרד עורכי הדין שעבדה בו, וחוזר חלילה. לא קל בפוסט־טראומה, למרות שאני יודע שזה לא תירוץ, כי כולם במדינה שלנו כאלה והרוב מצליחים איכשהו לסחוב בעלייה.

פעם אחת, באמצע אותה תקופה ארוכה של קרטועים, נניח לפני חמש שנים, חבר שלי בר קרא לי לפגישה על פלאפל ושייק פירות. בר עבד איתי בסטארט־אפ "טיימס ארו" באותה תקופת־פיגועים שבה התחרפנתי, לפני אחת־עשרה שנים, והיה, כמוני, עובד די גרוע. אני הייתי בשיווק והוא היה מתכנת, ואת רוב הזמן שלו הוא העביר בתכנות תוכנת גימטרייה שהמציא ובחלומות על פענוח פשעים. זאת היתה התשוקה האמיתית שלו, ופעם אחת, בזמן ההוא שהייתי "תנין הפיגועים", חקרנו איזה מקרה ביחד, תעלומה שהייתי חייב לפתור. בחיים לא ראיתי את בר נלהב כל כך כמו בחודשים של החקירה – בולש בשיטות שלמד ביחידת המודיעין היוקרתית בצבא ובספרי בלשים, סורק חומרים, מארגן פגישות, מנתח את האפשרויות במשך שעות, מתשאל אנשים.

אחרי שבר פוטר כמוני מ"טיימס ארו", הוא עבד כמתכנת בחברה אחרת במשך שנתיים. היא נמכרה בהמון כסף לחברה גדולה מאמריקה והוא עשה כמה מיליונים. אחר כך הוא מכר את תוכנת הגימטרייה שלו ביחד עם אפליקציה של התנ"ך והתלמוד שהוא פיתח, ומאז הוא מרוויח מהן תמלוגים יפים בכל חודש. לפני כמה שנים הוא התחתן עם נירית, ובינתיים נולדו להם שלושה ילדים. הוא הסתדר.

אז לפני חמש שנים ישבנו בפלאפל והוא אמר לי, "למה שלא נפתח משרד חקירות בפייסבוק? אנחנו צח"ם טוב, כבר עבדנו יחד ופתרנו יפה את הפרשה ההיא, שלא היתה קלה. זאת ההצעה שלי: נפתח משרד חקירות בפייסבוק, את החקירות אנחנו ננהל ביחד. אני אשלם לך משכורת של שנה אחת, לניסיון, ואם אחרי שנה זה לא יעמוד על הרגליים, נסגור ת'בסטה. הכסף שלך נשאר אצלך, אתה לא חייב לי כלום."
"מה זה צח"ם?" מצמצתי.

"צוות חקירה מיוחד," הביט בי בסבלנות.
גירדתי את הראש. "משרד חקירות בפייסבוק? בחיים שלי לא שמעתי על דבר כזה."
"בדיוק," חייך בין זיפים ג'ינג'יים וסובב את כובע המצחייה המרופט שנח תמיד על הקרחת שלו.
לא באמת יכולתי לסרב. הוא הציע משכורת סבירה וקבועה בלי קשר לכמות העבודה: גם אם לא ייכנסו תיקים וגם אם ייכנסו תיקים ולא נפתור אותם והלקוחות לא ישלמו. הוא הסביר שההוצאה משתלמת לו בגלל ענייני מיסים.
אז פתחנו משרד חקירות בפייסבוק.
זה לא עמד על הרגליים וסגרנו ת'בסטה תוך אפילו פחות משנה, שבמהלכה נכנסו ארבעה תיקים:
אישה שאיבדה טבעת יהלום וחשדה בחברה טובה שלה.
איש שרצה להפליל את הבוס שלו שפיטר אותו ולהוכיח שהוא מעל בכספי חברה.
אישה שחשדה שבעלה בוגד בה.
אני לא זוכר מה הרביעי.

זה היה עלוב. אפילו בר הודה בזה. לא הצלחנו להפליל את החברה של האישה מהטבעת וגם לא את הבוס מהעובד שפוטר. הבעל מהאישה שחשדה באמת בגד, לקח לנו חצי שעה לצלם אותו מתנשק צרפתית בחצר של בניין עם מישהי מהעבודה שלו. ואת התיק הרביעי שאני לא זוכר, אני לא זוכר. אחרי שסגרנו חשבתי שאולי לפחות יֵצא מכל הסיפור משהו טוב – בר יוותר סוף־סוף על פנטזיות הבילוש שלו ויבין שהעולם האמיתי הוא לא כמו בספרים.


לוטה פרל ביקשה לשמוע עוד על התקופה ההיא בחיים שלי. אולי מישהו סיפר לה שהייתי מפורסם לחמש־עשרה דקות או שהיא בעצמה חיפשה את השם שלי בגוגל (אני חיפשתי בגוגל עליה ומצאתי רק את מרשם התושבים של הרצליה). יום אחד היא שאלה אותי, "מה זאת אומרת, ניצלת משלושה פיגועים? אני לא מבינה. ואני לא מבינה גם למה זה הפך אותך לסלבריטי."

"לא באמת סלבריטי," אמרתי, והטלתי לפה בוטן חמים.
"אני דווקא הבנתי שכן. אפילו בבית האבות בתיה אלקיים אמרה לי שהיא זוכרת אותך. אז תספר."
" זה היה לפני אחת־עשרה שנים. אני לא זוכר כלום," ניסיתי.
"נו, מספיק עם השטויות," היא אמרה.

ולמרות שאני שונא להיזכר בתקופה הזאת ושאני כמעט ולא מדבר עליה, לה סיפרתי. "הפיגוע הראשון היה במונית שירות של קו חמש. זאת היתה התקופה של שיא הפיגועים וכולם היו נורא חשדנים, ונוסעת אחת נלחצה מבחור שחרחר שעלה על המונית וירדה. ובחור אחר, ירושלמי, התחיל לדבר איתי. גיורא. הוא שאל אותי מה אני חושב. אמרתי לו שכולם סתם פרנואידים והשחרחר בסדר. ירדתי בתחנה שלי, דיזנגוף סנטר, ואחרי איזה מאה מטר המיניבוס התפוצץ. ובגלל שבכמה דקות שדיברנו, גיורא אמר לי חצי בצחוק שאם יקרה לו משהו, שאדבר עם שולי, החברה שלו בירושלים, נסעתי לירושלים. ובדרך לירושלים, בשער הגיא, היה ירי על אוטובוס שנסע לפני, ופגעו גם באוטו שלי והרגו את החייל הטרמפיסט שלקחתי."
הסתכלתי בה דרך המראה. היא שתקה.

"ואז בירושלים," המשכתי, "הלכתי להלוויה של גיורא ופגשתי את שולי. היא סיפרה לי שאף אחד לא מבין למה גיורא היה בתל אביב ביום של הפיגוע. הוא היה ירושלמי, עבד בירושלים, אף פעם לא נסע לתל אביב, לא הכיר שם אף אחד. ישבתי איתה בבית קפה במושבה הגרמנית, ואז היה הפיגוע השלישי. שולי נכנסה לקומה ואני הייתי בבית־חולים כמה ימים, וכשיצאתי ממנו התחלתי לחקור בשבילה מה גיורא עשה בתל אביב."

"אלוהים אדירים," אמרה לוטה.
"נעזרתי בבר, בחור שעבד איתי בסטארט־אפ והיינו חברים אז. הוא היה במודיעין בצבא. והחלום שלו היה להיות בלש." לא המשכתי. לא ידעתי מה עוד לספר. אבל היא לא אמרה כלום, אז הוספתי, "ופתרנו את זה."

"מה זאת אומרת 'ופתרנו את זה'? איך פתרתם? אתה לא יכול להשאיר אותי ככה במתח, אתה יודע, אני אישה זקנה..."
"זה היה קצת מסובך. איזה זקן... גיורא ושולי עבדו במלון בירושלים, הוא היה מאבטח והיא במטבח – שם הם נפגשו – ואיזה אורח במלון, זקן מתל אביב, דיבר עם גיורא וגילה שבצבא גיורא היה במסתערבים בעזה והרג כמה ערבים... הזקן הציע לו כסף כדי להרוג... מישהו. לא משנה. גיורא נסע לתל אביב באותו היום לפגוש אותו."
היא נשפה אוויר מבין השפתיים. "אלוהים אדירים, איזה סיפור. צריך לעשות ממנו סרט."
חייכתי.

"ועדיין לא הבנתי איך זה הפך אותך לסלבריטי. פירסמו את החקירה שלכם?"
"לא, לא. הפרסום היה לפני החקירה. זה היה בגלל שניצלתי משלושת הפיגועים. כשהייתי בַּבית־חולים, התקשרו מהרדיו לראיין מישהו מהפיגוע, וכשהבינו שניצלתי משלושה פיגועים בשבוע אחד, הזמינו אותי לתוכנית פופולרית בטלוויזיה. ואחרי התוכנית כולם כבר הכירו אותי."

היא שאלה אותי עוד שאלות ועניתי על כולן. איך הפרסום דפק לי את היחסים עם דוצ'י ואת העבודה בהייטק. איך התאהבתי קצת בשולי ביומיים שביליתי איתה. על איך שהיא היתה בקומה כמה חודשים, ומה קרה בסופה. ועוד על החקירה של בר ושלי, שלוטה מאוד התעניינה בה. ואז על משרד החקירות הכושל בפייסבוק.

היא אמרה, "אני דווקא חושבת שאתה יכול להיות טוב בזה."
"על סמך מה את אומרת את זה?"
"על סמך זה שאני מכירה אותך קצת, איתן," היא אמרה. "ועל סמך החקירה שפתרתם."
"בר עשה את רוב העבודה שם, לא אני."
"אל תצטנע."

ביני לבין עצמי לא הצטנעתי. הסכמתי איתה. האמנתי שיש לי כישורים לא רעים, אינסטינקטים, חושים. המשרד הכושל נכשל בגלל פייסבוק, שהביא מקרים עלובים ולא מעניינים, אבל בר ואני לא היינו רעים כצוות חקירה. והאמת היא שכנראה איפשהו עמוק בפנים לא לגמרי זנחתי את הרעיון להיות חוקר. לדוגמה, כרטיסי הביקור של הנוסעים במונית: אני אוהב לדבר עם הנוסעים על העבודות שלהם, כי אנשים אוהבים לדבר על עבודה וזה תמיד מעניין. ופיתחתי הרגל לבקש כרטיסי ביקור, ואני שומר אותם בקופסה מיוחדת. בהתחלה חשבתי שזה פשוט ליום סגריר שבו אצטרך מישהו מהם בגלל הכישורים המקצועיים שלו – פסיכולוגית ילדים, פורץ מנעולים, מורה לצלילה, מדריכת טיולים לאמריקה הלטינית, פקיד במע"מ. כולם נוסעים במונית, ולכולם יש מה להציע. אבל פעם אחת, ביום של נסיעה בין־עירונית ארוכה, שזה זמן המחשבות שלי, גלגלתי בראש את המקצועות של הנוסעים שלי והבנתי שאני בוודאות לא אזדקק לשירותים המקצועיים של הרבה מאוד מהם ולמרות זאת אני מבקש את הכרטיסים שלהם – למשל מרצה לכימיה או דוגמנית ידיים. ואז הבנתי שמאגר ההתמחויות הבלתי נדלה שחבוי בקופסת כרטיסי הביקור שלי, ומכסה את כל תחומי החיים, יכול לשמש במקרה הצורך גם לחקירות. וחשבתי, אולי זאת הסיבה האמיתית שהמשכתי לאסוף אותם. אולי זה עדיין דגדג לי.


עברו כמה שבועות מאז שהכרתי את לוטה פרל. המשכתי לקחת אותה יום־יום, כולל שישי־שבת, הלוך־חזור בין בית האבות לבית הקברות. היא המשיכה לחייך בשפתיים אדומות, לתת לי טיפ שמן וחמישה כוכבים, ולשאול אותי על החיים שלי. ובאחד הימים, כשסיפרתי לה על מצבי הרוח של נוגה ועל החבר החדש של אמא שלה, גרושתי דוצ'י, איזה גדי אחד שהילדה כינתה אותו "נמוך" ואת אמא שלה "מבסוטה עד הגג", לוטה פרצה בצחוק רם, ומייד אחרי זה הפנים שלה הרצינו והיא אמרה, "איתן, יש לי הצעה בשבילך."

הרמתי עיניים מהכביש אל המראה וראיתי את הפנים הנאות המכוסות משקפי שמש רחבים. החזרתי את העיניים לכביש בלי להגיד שום דבר, והיא המשיכה, "אני חושבת שאדוארד נרצח."

הרמתי שוב את העיניים, ושוב החזרתי אותן לכביש.
"אני מפחדת," היא אמרה, "שמי שעשה את זה ינסה להרוג גם אותי... אתה תהיה מוכן לחקור את הרצח הזה? אני אשלם, כמובן."
זרקתי בוטן לפה וגרסתי אותו לאט.


"שמונה עשרה מלקות" / אסף גברון, ספרי עליית הגג.