נושאים חמים

מכונה אבודה: האלבום החדש של גרנדדי, "Last Place", הוא הטוב ביותר שלהם מזה 17 שנה

אולי אלה השנים של ג'ייסון לייטל בלי הלהקה שלו, אולי המעבר בין מדינות או העבודה שלו עם להקות אחרות. בעיקר זה כנראה בשל ההתפרקות של נישואיו. כך או כך מדובר באלבום הישיר ביותר של גרנדדי, ואחד היפים שבהם

"היה לנו משהו, או איך שקוראים לזה
ואת היית חלום, ואני הייתי קיר בטון
יש שועל בשלג, לבד ליד גדר
אבל הגדר גבוהה מדי, וזה עושה אותי כל כך מדוכא.
מפגש עם הטבע, היינו הכי טובים שיש
זה כל מה שאני זוכר, אני שוכח את כל השאר
אני מתקשר אלייך עכשיו, ההודעה שלי עלובה
אני משוגע
אני מתגעגע אלייך עכשיו, ההודעה שלי עלובה"
(גרנדדי, "Brush with the Wild")

אני אוהב את גרנדדי, אין באמת מה לא לאהוב, אבל תמיד הייתה לי בעיה איתם, כזאת שהפריעה ליחסים שלנו להפוך למשמעותיים באמת: הם היו אוניברסליים מדי, עסוקים מדי באיכות הסביבה, במרחבים הנאנקים של קליפורניה, באיומי הטכנולוגיה, בסכנות הצריכה. מדי פעם היו להם יציאות, כמו "AM 180" הנפלא מאלבומם הראשון "Under the Western Freeway", אבל בגדול ג'ייסון לייטל, בטח במאסטרפיס שלהם מ-2000 "The Sophtware Slump", העדיף להעביר את המסרים שלו דרך סיפורם של אנדרואידים מיוסרים.

גם ב-"Last Place", אלבום הקאמבק של הלהקה שיצא השבוע, עשור אחרי קודמו, לייטל עוסק בניכור שהחיים המודרניים מזמנים לאנשים, ורגליו נטועות עמוק במקומות שמהם הוא מגיע, הערים המלנכוליות של מערב ארה"ב. אבל הפעם יש גם משהו אחר, שלטעמי הופך את האלבום הזה - כנגד כל הסיכויים, אין באמת ציפיות מאלבומי קאמבק כאלה, ואני לא רוצה סתם להגיד פיקסיז ולברוח - לטוב ביותר של גרנדדי אחרי אותו "The Sophtware Slump".

אולי אלה השנים בלי הלהקה שלו. אולי המעבר ממונטנה לפורטלנד. אולי העבודה עם באנד אוף הורסס, שלהם הוא הפיק את אלבומם האחרון. ואולי בעיקר ההתפרקות של נישואיו. "השנים האחרונות היו הכי מוזרות, סוערות וקשות שלי", אמר בריאיון. השנים האלה מקבלות ביטוי ב-"Last Place". אני לא חשבתי שג'ייסון לייטל יכתוב אי פעם שיר כמו "Brush with the Wild": כואב, אוטוביוגרפי, שיר על שברון לב ועל סיומה העגום של מערכת יחסים. נכון לרגע זה מדובר בשיר הכי אהוב עלי של גרנדדי. ויש עוד כאלה באלבום, למשל "The Boat in the Barn", שבו לייטל שר: "ראיתי אותך יושבת לשולחן ליד המים, ועברת על התמונות בטלפון שלך, נראית כל כך שמחה, ואת צריכה להיות שם לגמרי לבד, שיערתי שאת נפטרת מכל מה שקשור אלי, מוחקת כל דבר שהתרחש". וב-"This is the Part" הוא מתוודה: "איפה שהייתה אהבה יש עכשיו דברים אחרים. איפה שיש שקט את יודעת שלא תמצאי אותי".

עד כאן הפרידה. אבל העצבות ממשיכה: ב-"That's What You Get for Gettin' Outta Bed" הוא פונה לילד - אולי זה לעצמו: "זה מה שאתה מקבל על זה שיצאת מהמיטה, על זה שחיממת את הלב, על שניקית את הראש. הנה השיר שלך, אני חושב שלא כתבתי אותו נכון". חיפשתי התייחסות של לייטל לילד שהוא היה ומצאתי את זה, בראיון מ-2014: "אמא שלי התגרשה מאבא שלי כשהייתי בן 5 וקצת השתגעה והלכה לחפש את עצמה. היא אדירה ואני אוהב אותה אבל נשארתי עם אבא שלי. גרנו בכל מיני ערים בעמק. עיירות של BMX, כדורגל. אבא שלי התחתן שוב, ואמי החורגת שלי עבדה בתחנת רדיו שבדיוק נסגרה וחזרה הביתה עם 200 תקליטים. הייתי ילד מופנם ומכונס בעצמו, ואז הגיעו התקליטים האלה". היום לייטל הוא בן 48, ולבד. לפחות יש לו תקליטים משלו.

מוזיקלית גרנדדי לא הלכו לשום מקום, לטוב ולרע, והאלבום הזה הוא המשך ישיר של קודמיו: הסאונד שלהם הוא הסאונד שלהם, הסינתיסייזרים עפים לכל עבר, הדיסטורשנים כאן, וכמובן הקול של לייטל. גם הרובוט ג'ד חוזר לביקור, או יותר נכון הבן שלו, ג'ד הרביעי, ולייטל מודה שבסוף זו הכל מטאפורה ללהיות שיכור ומרוסק על הרצפה. או כמו שהוא חוזר ואומר בשיר שהוא לבו של האלבום, שש הדקות של "A Lost Machine": "אנחנו מכונה אבודה, זה כל מה שאנחנו".

כן, "Last Place" הוא לא אלבום מרים. אבל גם החיים לא. הקאמבק של גרנדדי הוא קאמבק משמח, ועוד יותר משמחת הידיעה שבהמשך החודש הזה הם מגיעים לבארבי. זה אירוע ממש לא מובן מאליו. אפשר להתחיל להתרגש.