נושאים חמים

אפרים סידון: "המדינה שאנחנו משאירים הרבה פחות טובה מזאת שקיבלנו"

"חצי מהעם לא סוגר את החודש, שליש מהילדים רעבים, אי השוויון זאת מכת מדינה, ומה שמעניין את ביבי זה הסיגרים והמים הוורודים". אפרים סידון מקבל פרס מפעל חיים ויש לו פתרון למצב. ולא, זו לא הסאטירה. ריאיון חגיגי

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
אפרים סידון בביתו, פברואר 2017 (מגד גוזני)
"כיף להיות סופר שמרוויח טוב". אפרים סידון בביתו (צילום: מגד גוזני)

"אולי מעניקי הפרסים שניתנו לי קיבלו את תוצאות הבדיקות שלי מאיכילוב", מתלוצץ אפרים סידון אך לא עם רופאיו, בניסיון להסביר איך קרה שבחצי השנה האחרונה קיבל שני פרסים למפעל חיים. כל אחד מהם קשור לכובע אחר שלו – הסאטיריקן ("ניקוי ראש", "החרצופים") וסופר הילדים ("עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור", "מעלה קרחות"): בספטמבר הוענק לו פרס מפעל חיים בטקס פרסי הבמה לתיאטרון ילדים ונוער; ובסוף השבוע הבא יוענק לו פרס מפעל חיים בטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה.

בניגוד לזוכים אחרים בפרסים שמתפארים בצניעותם, סידון לא מעמיד פנים ומודה שדווקא כיף לו לקבל פרס. "אני אוהב לקבל פרסים, ובדרך כלל מעדיף את אלה עם הכסף", הוא מחייך. "הדימוי של סופרים שהם צריכים להיות עניים ולסבול, מלקטים פירורי לחם, גונבים מהחתולים. האמת שרובנו לא רוצים להיות כאלה. זה כיף להיות סופר, אבל סופר שמרוויח טוב. יחסית אין לי טענות, אבל אני מכיר כל כך הרבה אנשים שעוסקים בתחומים האלה ומגיעים לפת לחם. לכן אני חושב שאם אתם נותן פרס, עם כל הכבוד לפסלים האלה ולכל התעודות, עדיף לתת גם כסף".

איפה לדעתך השפעת יותר על המציאות, בספרות לילדים או בסאטירה?

"בספרות ילדים עלולה להיות השפעה, כי ילדים הם טאבולה ראסה. אתה אומר להם משהו, וזה עוד עובד עליהם. מצד שני, מחקרים הוכיחו שלילד עד גיל 8-9 אין עוד אירוניה. כלומר, אם אתה מספר לו שהמכשפה אכלה את האמא, הוא ייקח את זה כעובדה. וזה שכיפות אדומות מדברות עם זאבים זה בסדר מבחינתו. אין להם עוד את האירוניה, וקשה להם להתמודד עם הומור נורא מתוחכם. אבל אני מניח שהם קוראים ספר שלי כמו 'מעלה קרחות' אז בכל זאת מדברים עם ההורים. אז בספרות הילדים ההשפעה יותר גדולה מהסאטירה, אבל ההשפעה היא שולית. אני מניח שההשפעה היא בשפה, בחריזה, במשקל, בהומור ובדמיון, מה שהכי ניסיתי להכניס בשנותיי המועטות זה את עניין הנונסנס המוחלט, אי ההגיון, ההומור הבריטי, למשל בספרים 'שירים רעים לילדים טובים', 'שירים במיץ' ו'הגן על הקרחת', שהם נונסנס מוחלט, מסוג השירים שהמורה לא יכולה לשאול אחר כך למה התכוון המשורר, כי הוא לא התכוון לכלום מלבד להצחיק".

אפרים סידון בביתו, פברואר 2017 (מגד גוזני)
"סאטירה לא משפיעה". אפרים סידון (צילום: מגד גוזני)

הבחירות האחרונות בארצות הברית הוכיחו סופית שלסאטירה כמעט ואין השפעה בכלל על המציאות בכלל ועל בחירות בפרט. הן חבטו שוב ושוב בדונלד טראמפ, רבות מהן גם ניבאו שאין סיכוי שייבחר, ועובדה שהוא באמת לא נבחר.

"שלא יהיו לך שום ספקות, סאטירה לא משפיעה. ההפך, היא הרבה פעמים עוזרת לשלטון, כי אנשים במקום לצאת, להפגין ולצעוק 'גוועאלד' וכל מיני דברים כאלה, יושבים בבית ואומרים: 'ראית איך הכניסו להם? ראית איך עלו על ביבי?' ונורא מבסוטים לדבר על זה ביום שישי. תראה, הפריחה הגדולה של הסאטירה היתה ברפובליקת ויימאר בשנות ה-30, עם קברט, ברכט וכל הדברים האלה, וכמו שאתה רואה הנאצים לא עלו. בגדולתה של האימפריה הסובייטית, בהונגריה, בפולניה ובצ'כיה השלטון הקומוניסטי מימן קברטים פוליטיים כאילו נגד השלטון. כדי שאנשים יוציאו קיטור. כי הם הגיעו למסקנה שעדיפות בדיחות נגד המשטרה מאשר משטרה נגד בדיחות. וכמו פה, הם היו מרוצים שהכניסו להם, ואז לא היו יוצאים להפגנות. כוחו של כל חבר במרכז הליכוד גדול יותר מכוחם של כל הסאטיריקנים ביחד".

אז אולי במקום לכתוב סאטירה עדיף לך פשוט להתפקד לליכודניקים החדשים, כפי שעושים לא מעט שמאלנים אחרים במטרה להשפיע?

"השינוי באמת יכול להגיע רק משם. תראה, אנשים שכותבים שירה חושבים שהם ישנו את העולם? אנשים שכותבים ספרות חושבים שהם ישנו את העולם? אז אולי כשאתה בן 20 עד 30 אתה חושב שאתה משפיע, אבל מהר מאוד אתה מבין, ואחרי 'ניקוי ראש' כבר הבנו, שלשנות אנחנו לא יכולים. כשעשינו את 'ניקוי ראש', קראו לנו 'המאפיה השמאלנית'. ובאמת, קצת אחרי שאנחנו ירדנו ב-1976, עלה הליכוד ב-1977, מרוב זה שהשפענו".

הבעיה הוותיקה והמוכרת שמטרידה את הסאטיריקנים התחדדה תחת הממשלה הנוכחית: איך אפשר להיות הזוי יותר מהמציאות?

"זאת בעיה. ב-1976, לרגל חגיגות 200 שנה לארצות הברית, עשו כנס סאטיריקנים מכל העולם והזמינו אותי. בהרצאה שלי שם אמרתי, שהבעיה שלך כסאטיריקן היא שאתה מעלה את ההצעה הכי הזויה שיכולה להיות בתור בדיחה ואחרי שבועיים היא עולה בישיבת ממשלה. כל דבר הזוי היום יכול להיות הצעת חוק, ואתה רואה את חברי הכנסת ההזויים. אם הם היו בעלי מכולת לא היית נכנס למכולת שלהם. אני לא מדבר בהכללה, אבל את רובם הגדול לא היית רוצה בתור חברים, והם קובעים את חייך".

הכל נשאר במשפחה - ניקוי ראש (צילום מסך)
מתוך "ניקוי ראש" (צילום מסך)

מהם השינויים המרכזיים שחלו בסאטירה לאורך השנים?

"השינוי העיקרי שקרה בסאטירה הוא שעד שנות ה-80 מפלגה היה עניין של מצע, עקרונות ודרך מסויימת. בשנים האלה אם אחד ממפ"ם או השומר הצעיר היה יוצא עם אחת מ"חירות", אז בשני הבתים היו יושבים שבעה ולא מדברים אחד על השני. משחק של בית"ר נגד הפועל אז לא היה בין הזרים של אלה לזרים של אלה, אלא משחק מאוד טעון. אנשים יצאו להפגנות. היתה אז עדיין בושה. רבין התפטר בגלל 400 דולר. לכן, כשפוליטיקאי ידע שב'ניקוי ראש' הולכים לעשות עליו אייטם הוא היה קודם כל מרים טלפונים, מתחנן שלא יעשו את האייטם הזה, ומגיש בג"ץ. ב'ניקוי ראש' היו הרבה בג"צים שהוגשו".

"היום פוליטיקאים מתים להיות בטלוויזיה, לא אכפת להם גם שידרכו עליהם, העיקר שהם יהיו בטלוויזיה. בחרצופים הם היו מוכנים לממן את זה. פוליטיקאים מגיעים ל'גב האומה' מתוך ידיעה שיצחקו עליהם, ידרכו עליהם וירמסו אותם, אבל העיקר שהם יהיו שם. אם אתה זוכר, ב'ארץ נהדרת' עשו פעם חיקוי של עוזי כהן, שהיה סגן ראש עיריית רעננה מטעם הליכוד, והפכו אותו פחות או יותר לבבון. הוא בנה על זה קריירה. עשו תחפושות שלו בפורים. אם הוא לא היה נפטר מהתקף לב, לדעתי הוא היום היה שר בממשלה. זה השינוי הגדול בסאטירה: היום פוליטיקאים לא מתביישים. פעם היו מתביישים. ברגע שיש מצב שבו נתניהו לא ידע שסיגרים עולים כסף ומעביר את השמפניה לענייני אשתו, אז למה שהם יתרגשו מסאטירה?".

איך אמירתך שפוליטיקאים היום מוכנים שידרכו עליהם בתוכניות סאטירה מתיישבת עם זה שהשר לביטחון פנים, גלעד ארדן, תקף את "ארץ נהדרת" בשבוע שעבר, לאחר שהתוכנית העבירה עליו ביקורת נוקבת ומדויקת על כך שהוא טוען טענות שאינן קשורות למציאות (שהתקרית באום אל-חיראן היא פיגוע שבוצע על ידי מחבל של דעאש, ושהשריפות בחיפה הן טרור הצתות)?

"אז כנראה שמבחינת הפוליטיקאים אפשר לדרוך עליהם עד גבול מסויים. במקרה של ארדן הביקורת נגעה בנקודה שכל המדינה דיברה עליה. ארדן, השפן הקטן, קודם כל זורק האשמות ואז מחפש את העובדות. תראה גם את ההתנהגות שלו לגביי התאגיד שהוא הקים. זה היה יציר כפיו, והוא בכלל לא מזכיר אותו, זה לא קיים מבחינתו. הוא דיבר נגד המערכון של משטרת המחשבות, בזמן שכל העתון מלא בחדשות על משטרת המחשבות. אבל הוא מיתמם שזה לא קיים. ממש. אגב, החיקוי של אסי היה נהדר".

החרצופים (צילום מסך)
יש דור חדש. "החרצופים" (צילום מסך)

מדגדג לך לחזור לסאטירה טלוויזיונית?

"כל מהדורת חדשות שאני רואה, אני אומר לעצמי וואלה, אפשר היה לעשות עם זה משהו סאטירי. זו לא חוכמה, כי אתה רואה בחדשות ראש ממשלה שיושב עם המו"ל הכי גדול והם דנים איך לעבוד על העם, בתור 'עיתונות חופשית'. אני לא מדבר על זה שחצי מהעם לא סוגר את החודש, שליש מהילדים רעבים וחוץ מארצות הברית אנחנו המדינה עם אי השוויון הכי גדול. ויושבים אנשים כאלה, ומה שמעניין אותם זה הסיגרים והמים הוורודים. אז אתה מזדעזע. ויש כזאת חוסר אכפתיות. פעם היינו חברה יותר שוויונית. זה לא שהיה שוויון גדול, אבל לא היו פערים עצומים בין מנהל חברה שלוקח הביתה מיליון וחצי שקל לחודש לבין עובדת הניקיון שאולי מגיעה ל-5,000 שקל. אי השוויוניות הזאת היא מכת מדינה. ולאנשים לא אכפת מכלום. הם יהרגו אחד את השני על מקום חניה, אבל פחות מעניין אותם שהילדים שלהם לומדים בכיתה עם 42 ילדים. אם פעם החזון של מדינת ישראל היה לקבץ את כל השבטים ולעשות עם אחד, היום אנחנו הולכים ונפרדים, נעשים שוב שבטים-שבטים, ולכל שבט יש את הנציגות בכנסת, וזה הולך ונעשה גרוע יותר ויותר. לאף אחד לא אכפת כבר אחד מהשני. רק כשיש מלחמה. אבל גם במלחמות פעם ניצחנו והיום אנחנו לא מנצחים, וזה בכלל נורא. והשמות שמציעים, 'ענבי זעם', 'צוק איתן', 'עופרת יצוקה' - אני הייתי מציע לקרוא לזה 'אש התמיד', מבצע אחד שקוראים לו כך שיילך כל הזמן".

"תראה, עד לפני חצי שנה רצה ההצגה 'רואים ת'סוף', לפני זה היה את 'נפגעי חרדה' בהבימה. אני מניח שקברטים והצגות סאטיריות אני אכתוב. לגבי טלוויזיה, אני לא יודע. בכל זאת יש דור צעיר ואי אפשר לחסום את כל הדרכים. דור הולך ודור בא. כשאנחנו באנו, אני מניח שאפרים קישון, עמוס קינן ודן אלמגור כעסו. הדור החדש מצוין, הכתיבה נהדרת, ליאור שליין עושה עבודה באמת מאוד אמיצה, וכל הכבוד לו, אז אין סיבה שאנחנו נמשיך, יש אנשים חדשים וטובים".

גם על "ארץ נהדרת" יש לו מלים טובות להגיד. "מכיוון שגם אני עמדתי בערוץ 2, אני יודע באיזה לחצים הם עומדים. הם עושים עבודה נהדרת. זו כבר עונה 14 שלהם, ולדעתי זה שיא עולמי. אני לא מכיר תוכנית, אולי חוץ מסאטרדיי נייט לייב, שרצה כל כך הרבה שנים. זה נורא שוחק. בעיקר כשדמויות כמעט לא משתנות, כל השנים שהן באוויר הם כל הזמן צריכים לטפל בנתניהו. לנו היתה אותה בעיה במשך שנים עם שמעון פרס, מ'ניקוי ראש' ועד לפני כשנתיים. מה סאטיריקן יכול להגיד על נתניהו שלא נאמר כבר? זה נורא קשה כלפעם להתמודד עם מציאות שחוזרת על עצמה. ב'ארץ נהדרת' יש שחקנים מצויינים, מדי פעם יש אמירות מאוד מאוד נוקבות, כמו השיר על החבר'ה שמוצצים את דמו של אלאור עזריה. יש להם מערכונים מאוד חזקים, כל הכבוד למולי ולכותבים".

ישיבת מערכת "החרצופים". מימין לשמאל: אבי כהן, אפרים סידון, חגי לפיד, טל גלעד ועופר קניספל (באדיבות המצולמים)
ישיבת מערכת של "החרצופים" (הצילום באדיבות אפרים סידון)

העיתונאי רביב דרוקר פרסם בחודש נובמבר בחדשות 10 תחקיר על הטבות שהרעיף המיליארדר האוסטרלי ג'יימס פאקר לבנו של נתניהו, יאיר. הבן, למשל, טס במטוס הפרטי של פאקר, והתאכסן במלון יוקרה על חשבון פאקר. במקום להגיב באופן ענייני לטענות המטרידות של התחקיר, ראש הממשלה בחר להעלות סטטוס, שבו הוא תוקף את התקשורת ומלין על היחס של "החרצופים" אל משפחתו מלפני כ-20 שנה. נתניהו כתב: "ככלל, התקשורת הישראלית מרשה לעצמה להכפיש באופן שיטתי שכזה רק את בניו של ראש הממשלה נתניהו, עוד מאז היותם ילדים רכים (לדוגמה חיקוי ב'חרצופים' של יאיר שהיה ילד בן 3 זכה להתעלמות מביקורת בתקשורת וגם "שוחרי זכויות הילד" נעלמו והשתתקו)".

סידון, יוצר "החרצופים", מגיב לסטטוס של ראש הממשלה: "הראשון שהראה תמונות של הילדים הקטנים שלו היה ביבי, כשצילם אותם במשא הבחירות שלו. עד אז אף אחד לא ידע איך קוראים לילדים של שמיר או כמה ילדים יש לרבין. כשהיה את הסיפור עם המטפלת, אנחנו באחד המערכונים של 'החרצופים' הראנו את המטפלת מדברת עם הילד. ביבי צלצל, נזעק, איך אנחנו מפרסמים תמונה של ילד קטן, אחרי שהיו תמונות שלו בכל מקום. לביבי יש נוסחה: כשאין לו מה להגיד, הוא מאשים. הוא לא אוהב ביקורת. עליו אסור להעביר ביקורת. מבחינתו, הוא כבר במגמה של נסיך או מלך, אדם שהוא כליל השלמות. ולכן בכל פעם שמישהו מעביר עליו ביקורת ומזכיר שהוא כנראה לא עשויי מהחומר שממנו עשויים מלאכים, אז ביבי כועס".

מבאס שטיפולכם בדן מרידור הפך לאחד הדברים שנחקקו בתודעה כהכי מזוהים עם החרצופים, בשעה שהיו חומרים חריפים ומשמעותיים יותר?

" כן, כן, חבל לי שלא זוכרים את הדברים היותר מהותיים מזה. הרבה יותר תקפנו את ליברמן ואת ביבי. עשינו מביבי פינוקיו שהאף שלו מתארך, אבל העם אוהב שקרנים. הוא לא אוהב אנשים לא חזקים ולא ביריונים. מרידור נתפס בציבור כחלשלוש, ואנחנו העצמנו את זה, עם המיצי מיצי. מרידור הוא איש ישר והגון. אני מניח שדן מרידור לא אוהב אותי, בלשון המעטה, למרות שאני אוהב אותו. מה לעשות, אלה החיים".

קוביות וידאו פרומו עמוד בית - חינוכית (חינוכית 23)
איחוד חד פעמי. "קרובים קרובים" (צילום: הטלוויזיה החינוכית)

לאחר שבשנת 2005 שודר פרק איחוד חד פעמי ומוצלח של "קרובים קרובים", האם יש בך תיאבון לאיחוד נוסף של סדרה זו או אחרת שהיית חתום עליה? יש בכלל סיכוי לאיחוד חלקי של "ניקוי ראש" בלי מוטי קירשנבאום, ספי ריבלין, שבתאי קונורטי ושמעון לב ארי?

"אפשר לעשות תוכנית חדשה בשחור לבן!", מתלוצץ סידון, "האיחוד של 'קרובים קרובים' היה חד פעמי, זה היה קוריוז כמו האיחוד של 'סמי וסוסו' שעשו ב'מה יש'".

"החרצופים" יכולה לחזור?

"זה יכול לעבוד יופי. היתרון של החרצופים שגם הילדים מאוד נהנו. אבל אני לא חושב שזה יקרה. זה נורא יקר לבנות את הבובות, כל בובה כזאת זה בערך 10 אלפים דולר, כך שעוד לפני שהן אומרות מילה זה יעלה לך כמה עשרות אלפי דולרים. מצד שני, אתה עושה בובה והיא מחזיקה לך 3-4 עונות, אתה לא צריך לשלם לבובה משכורת חודשית כמו לשחקנים. אני חושב שהבירוקרטיה של הפעלת הבובות היתה מאוד קשה, על כל בובה 3-4 מפעילים, ואתה צריך להקליט קודם קולות ומוזיקה. מבחינת פרוצדורה יותר קל לעשות תוכנית עם אנשים חיים במערכונים ישירים מאשר לעשות את החרצופים. בנוסף, זה שייך לזכיינית 'טלעד' שנעלמה, ויכול להיות שרק לקבל את הזכויות זה נורא יקר".

"מה שהייתי רוצה לעשות זה דווקא איחוד של 'חצי המנשה', כי אני נורא אוהב תנ"ך", מוסיף סידון, "אני חושב שהדרך היחידה היום להחזיר ילדים ונוער לתנ"ך זה רק באמצעות הומור, כי זאת שפה קשה, חלק גדול מהתנ"ך די משעמם. לא נותנים לקרב את התנ"ך באמצעות הומור, מפחדים מהעניין, אם כי יש את 'היהודים באים' שזה באמת יופי של דבר. מבחינה זאת, כל הכבוד גם לכותבים וגם כל הכבוד לערוץ הראשון. כי דת יותר מסוכנת מפוליטיקה. אם דתיים וחרדים מרימים קול, זה אוי ואבוי. אבל מכיוון שזה היה בימי שישי בטח הם לא ראו את זה. אתה יודע, עשינו פעם ב'ניקוי ראש' קטע שמשה רבנו מדבר עם הסנה, אלוהים אומר לו 'של נעליך מעל רגליך', הוא מוריד את נעליו, עומד על החול והחול נורא חם, ובסוף הוא בורח. היתה הצעה בכנסת להוריד את זה בגלל פגיעה בקדושת עם ישראל. אני חושב שבעיקר הפריע להם שמשה היה דובי גל. ב'יהודים באים' הם כל הזמן עשו את הדברים האלה, ואף אחד לא פצע פה ולא צעק".

מוטי קירשנבאום (מאחור) ואפרים סידון (באדיבות המצולמים , צילום: י.מ. ברזני)
מוטי קירשנבאום ז"ל ואפרים סידון בימי "ניקוי ראש" (צילום: י. מ. בראזני)

מה האסוציאציה הראשונה שעולה בך כשאומרים לך "מוטי קירשנבאום"?

"הקול שלו. כשהכרתי אותו בהתחלה זה היה הקול הכי מפחיד עלי אדמות. הוא היה מפיק בטלוויזיה, אנחנו היינו סטודנטים, באנו לעבוד בטלוויזיה, והוא היה אז די קשוח. הוא יכול היה להעליב. עד שלא היה מערכון טוב הוא לא היה נותן לאף אחד מאיתנו לצאת. מתחת לחריץ היו שולחים לנו פיתות. לצד הקול המחוספס, הבוטות והמראה הפיזי של הבריון, היה איש ששלט בתנ"ך בצורה בלתי רגילה, בספרות ובשירה. הוא היה איש תרבות בצורה בלתי רגילה. והיתה לו את יכולת העריכה, להוציא את הדברים הטובים מהאנשים. וחוצמזה הוא היה איש מצחיק מאוד. כל המונולוגים בתוכניות הטבע ובכתבות שלו היו שירה".

מה אתה פחות אוהב במה שקורה היום בעולם הבידור וההומור?

"יש מעבר מקומדיות לסטנדאפ, ואני לא אוהב כל כך את הסטנדאפ. ראשית, כי זה הרבה פעמים לעלות על אנשים. ושנית, בסטנדאפים אין עלילה, צריך רק פאנץ' ועוד פאנץ' ועוד פאנץ', זה הדבר הכי פשוט להמציא בדיחות ולקשר אותן. הדבר הקשה כשאתה כותב הומור זה למצוא את הסיפור. לעשות קומדיה לתיאטרון או לסדרה מצחיקה הרבה יותר מסובך. אדיר מילר עשה יופי של עבודה, אבל הוא די בודד, כי רוב הסדרות לא חזקות וטובות כמו שאדיר ורן שריג עשו".

"אני חושב גם שרמת השפה מאוד ירדה. היום כשאני כותב אפילו ספר לילדים אני חושב פעמיים אם להשתמש בציטטה מהתנ"ך או במשחקי מלים, כי אני יודע שלא רק הילדים לא יבינו על מה אני מדבר, אלא גם ההורים שלהם. העברית הולכת, נשכחת ונהיית עניה יותר ויותר. זה גם בגלל השימוש בסמארטפונים, בהם אתה לא צריך לדבר אלא רק לשלוח כל מיני אייקונים, אימוג'ים ותמונות, ושיחה היום היא בדרך כלל שורה של פרצופים. כשדני קרמן ואני נפגשים עם ילדים הרבה פעמים, במסגרת סל תרבות, ואנחנו מדברים על הספרים שלנו, ילדים שואלים אותנו כל הזמן: 'אתה רושם ספר?'. הפועל 'לכתוב' כבר כמעט לא קיים. לדני כמעט יצאו גיצים מהעיניים כשהוא שמע את המלה 'לרשום'".

שותף ותיק של סידון הוא ב. מיכאל, שבין השאר יצר איתו ביחד את התכניות "ניקוי ראש", "זהו זה", "קרובים קרובים" והצגות עם מוטי קירשנבאום. "כשהכרנו היינו ממש ההפכים המוחלטים", הוא מסביר מה סוד החיבור ביניהם. "הוא בחור דתי. היתה לו כיפה. מאז הוא הוריד אותה, למרות שהוא דתי, כי הוא אומר שהיחידים שהולכים עם כיפה הם או ממשפחת יש"ע או ממשפחת פשע. הוא הגיע מבית ימני, דתי וקיצוני. ואני הגעתי מהשומר הצעיר. הייתי קיבוצניק. היינו הפכים מוחלטים, ובזכות זה היכולת שלנו להתמזג".

אפרים סידון בביתו, פברואר 2017 (מגד גוזני)
לא מתחרט על כלום. סידון (צילום: מגד גוזני)

אף פעם לא התחרטתי על זה ששאלתי מרואיין על מה הוא מתחרט. אז על מה אתה מתחרט?

"האמת שבאופן אישי על כלום. אבל אני מתחרט על מה שהדור שלי משאיר לילדים ובעיקר לנכדים שלנו. היום, ילד צעיר במדינת ישראל, העתיד שלו לא נראה לי משהו. אני חושב שהמדינה שאנחנו משאירים היא הרבה פחות טובה מזאת שקיבלנו. אולי היא יותר עשירה לחלק מסויים של האנשים, אבל לפחות ל-40 אחוז מהילדים שגדלים פה, זה לא מקום לחיות בו. הם רעבים, הם מקבלים חינוך נורא, הם יגיעו לדור שלישי או דור רביעי לעוני, וחבל לי, חבל לי. אבותינו היו 'דור הנפילים', אנחנו 'דור הנפלים'. די ביזבזנו את המדינה הזאת".

אילו מיצירותיך לדעתך ישרדו את מבחן הזמן, ואילו לא?

"הסאטירה לא תשרוד. היא כמו עיתונות, היא עוקבת אחרי הכותרות. היצירות הטלוויזיוניות זה קשקוש, זה יישאר בארכיונים אולי. לא יישאר מזה הרבה, גם לא מ'קרובים קרובים'. ההומור אמנם עוד עובד, אבל הצבעים, התפאורה וכל זה – כבר קשה לך להתחבר לזה. אני חושב שמה שיישאר ממני זה הספרים לילדים וההצגות לילדים. 'ספר הג'ונגל' יוצג 5-6 פעמים כל שנה, 'מעלה קרחות' זו כבר קלאסיקה, 'התנ"ך בחרוזים' ועוד כמה ספרים".

אומרים שלפני המוות אדם רואה פרק לקט של הרגעים הגדולים בחייו. טפו טפו טפו, עד 120, אבל מה כבר עבר את שולחן העריכה שלך וייכלל בודאו בתודעתך שתצפה בו רגע לפני מותך?

"לא יודע, אני עוד לא עשיתי רשימה. גם עוד לא כתבתי צוואה. אבל זה קודם כל בגלל עצלנות. בואנ'ה, אני לא מתכוון למות. אל תבנה על זה. אני רק בן 70, יש לי עוד 50 שנה, לא כולל מע"מ. ובהיסטוריה של המשפחה שלי הגיעו לגילאים מופלגים. עזוב, בגיל 90 אתה עוד פעם תראיין אותי".