"חמישים מצלמות". כך פותח קולו של הקריין את פרק הבכורה של "בייבי בום" בעונתה החדשה, על רקע המרכז הרפואי מאיר. וראוי להתעכב על שתי המילים הללו, שקודם כל מוכיחות כנות וגאווה של ערוץ 10 בפרויקט השאפתני והמצליח שלהם. אין כאן אשליה של תיעוד אינטימי, סמוי, ומצלמות נסתרות שיקנו איכות של הצצה קטנה לעולמם של אנשים אחרים. לא, כאן המצלמות הן הטאלנטים האמיתיים, והן מופיעות תדיר במעברים ובאות הפתיחה. האנשים המתועדים הם ניצבים בסדרה הזו, שבה עצם התיעוד המקיף, הכל-רואה, הוא הסיבה שלשמה נתכנסנו ושחררנו את שרירי האגן. האם באמת יהיה הוגן לצפות למשהו אחר, בסדרה שבה בני האדם מתחלפים מפרק לפרק, ורק המצלמות נשארות?
בואו נדבר על המתחלפים של פרק פתיחת העונה. המלהקים החריפים של "בייבי בום" יודעים לתת יריית פתיחה ראויה (כן, אמרתי פתיחה. אם אני שרדתי את הפרק הזה, למה שגם אתם לא תתכווצו קצת?). לכן הם בחרו בתמהיל שובה לב, אנושי ויחסית מגוון של זוגות. כפי שהבטיחו הפרומואים, הזוג הבולט בהן היו שון וליאת, שהכירו בתור סוהרת ואסירה בכלא, נקלעו לאהבה אסורה וניצחו את האיסור, וביחד מביאות לעולם ילד ראשון. אי אפשר שלא להתרגש מהסיפור שלהן. בין היתר, כי "בייבי בום" עשויה היטב. היא שולחת ידיים למקומות העמוקים ביותר של הצופה, ופורטת על הנימים שלו כמו על גיטרה. אם לא התרגשת, אתה היטלר. או גרוע מזה, סתם סטרייט אדיש. ובעולם של "בייבי בום" יש סטרייטים, לסביות, גברים ונשים, אבות ואימהות וסבים וסבתות אבל אדישות לא יכולה להתקיים בו. אדישות היא הקריטריון המרכזי שפוסל דמויות פוטנציאליות באודישן. כי יותר משאנחנו רוצים לראות אותם הופכים למשפחה, אנחנו רוצים לראות אותם מתפרקים, בוכים, מתעלים מאושר.
רגע כזה, עם טוויסט מעורר אי נוחות, סיפקה לנו היולדת שהסכימה להצעתו של המיילד ללדת בשקט. מה זה ללדת בשקט, אתם שואלים? לא לצעוק, לא מכאב וגם לא משמחה, בשום שלב בתהליך (הכואב, כך סיפרה לי אימא שלי בכל פעם שאיימתי לעזוב את הבית). קשה להחליט אם הסצנה הזו הייתה יותר יפה ומיוחדת, או כפויה וסטרילית, שהרי גם לבן זוגה של היולדת ולהורים של בני הזוג אסור היה לצעוק. או לדבר. או לזלזל בד"ר בייבי נאצי. נו בייבי פור יו!
לבסוף מגיע הרגע שכולנו חיכינו לו בציפייה דרוכה, ובפראנויה לגבי השעון הביולוגי המתקתק שלנו (לא? זה רק אני?). והנה התינוק מונח, עטוף בדם ונוזלי גוף, על החזה של אמו. האם יש בחייו של אדם אירוע אינטימי יותר מזה? הרגע שבו כל נוזלי החיים ניגרים החוצה, וחיים חדשים בוקעים מתוך הפצע והכאב? האם יש קודש קודשים גדול יותר מזה, חלקת אלוהים משמעותית יותר, מהרגע שבו אתה הופך לאב, את הופכת לאם? האם הגיוני שמישהו ירצה להזמין עיניים זרות לתוך הרגע הערום הזה?
מה גורם אם כן לאנשים נורמטיביים, ובייחוד נשים במקרה הזה, להסכים לפלישה הזו? (או להתחתן עם אורן חזן? אם כבר אתן עונות לי על קושיות). במובן הזה, "בייבי בום" היא פסגת האוורסט הקפואה של הר תכניות הריאליטי על שלל הפורמטים שלהן. "בייבי בום" לא רק מתגאה (ובצדק) בצילום ובעריכה מצוינים של רגעים אינטימיים בחיים, היא הופכת את התיעוד למטרה חשובה יותר מהרגע האינטימי עצמו. אנשים הרי מביאים ילדים לעולם כל הזמן (ותרשו לי לומר בתור מי שנאלץ להגיע לחתונות ולמסיבות הלידה שלכם: בבקשה, תרגיעו). אבל לידה מתועדת הופכת את הכאב והבכי והחסד הנפלא של חיים חדשים לאירוע כביכול משמעותי יותר. נצחי לא רק בזכות התיעוד, אלא בזכות ההזמנה של מאות אלפי צופים לתיעוד הזה.
לא מפתיע, אפוא, שהעונה הרביעית של "בייבי בום" נזהרת מחידושים מיותרים בפורמט. הזהירות הזו היא מוצדקת לא רק משום הפורמט כבר הוכיח את עצמו וקנה את לבם של אינספור צופים. כמו מנה שנייה מהאוכל של אימא, "בייבי בום" מציעה לנו עוד ממה שכבר אמרנו שאנחנו אוהבים: אותה פריסה של הנרטיב, אותם שיאים שכבר ראינו, אותן דמעות מתוזמנות ומסומנות באות מוסיקלית (היה נדמה לי, או ששמעתי את אייל גולן מתנגן ברקע? צודק, כנראה, מי שאומר שאף פעם לא מוקדם מדי להכין את צאצאיך לכך שהעולם לא תמיד ילך לקראתם).
ארבעה או חמישה או שמונה עשר תינוקות נולדו בפרק הזה (אתם לא באמת תזכרו, וזה הרי לא משנה. בפרק הבא יוולדו עוד). אבל כשאתם מוחים את הדמעות, אל תטעו לרגע לחשוב שהשתתפתם ביום ההולדת שלהם. כי יום ההולדת הוא רק התפאורה. המסיבה האמיתית היא זו של המצלמות. זה המופע שלהן. ולא משנה כמה תינוקות יוולדו בכל פרק, המצלמות תמיד ינצחו. יש להן יתרון מספרי. יש חמישים כאלה, והן רואות הכול.