רצה הגורל בשבוע שעבר, ורגע לפני שתיאמתי עם קובי פרג' מועד לריאיון עמו על "הכל שבור ורוקד", סרט חדש בהשתתפותו, הגיעה למערכת הודעה מרגשת: אות יקיר העיר תל אביב יוענק השנה לדודו, פרי פרג', שהיה שותף מוביל יחד עם שאר בני המשפחה לעיצוב פני התרבות ותעשיית הצילום בישראל.
וכך, הייתה לי הפריבילגיה להיות הראשון שהודיע לקובי על הזכייה הזו, המגיעה כהמשך ישיר להצלחת "פוטו פרג'", היצירה הדוקומנטרית היפהפייה שביים מוקדם יותר שנה על דודו, על משפחתו ועל מפעל חייהם. אין ספק, אם כך, שהוא הצליח לא רק לרגש צופים רבים, אלא גם להחזיר את פרי למרכז הבמה.
"הוא מה זה שמח מזה. הקול שלו רעד, וגם שלי", אמר לי בהתרגשות קובי, עת אני פוגש אותו לרגל צאת "הכל שבור ורוקד", שעולה כאן לאקרנים בסוף השבוע. "חלק מהדרייב שלי בעשיית הסרט היה הרצון שיזכרו אותו ויכירו בפועלו. הגיע לו לקבל את האות הזה כבר לפני שנים, אבל טוב מאוחר מאשר אף פעם".
והצעד הבא זה פרס ישראל?
"נגיש אותו. הלוואי שגם שם מישהו יגלה שמגיע לו, ובהחלט מגיע לו. האיש מהפכן".
ההצלחה של "פוטו פרג'" היתה גולת הכותרת בשנה עמוסה במיוחד בקריירה של היוצר והשחקן, בן 36, בה זיגזג בין הדוקו הזה, "ילדי בית העץ" בחינוכית, התוכנית שלו בגלי צה"ל, "תאג"ד" ועכשיו גם "הכל שבור רוקד", וזו רק רשימה חלקית.
בין כל אלה, הקו הישר ביותר עובר בין "תאג"ד", בה גילם רס"ר גדודי, ו"הכל שבור ורוקד", העוסק בהלם קרב. את הסרט ביים נוני גפן, שגם מככב בו כצעיר החוזר מן הלחימה בעזה מעורער נפשית, ובמסגרת זאת מאמץ לעצמו את זהותו של דודו, מוזיקאי שנפל במלחמת יום הכיפורים, ומתחיל לעלות על הבמה כאילו שהיה הוא, אפילו שבכלל אינו יודע לנגן. בצדו עומדים שני חבריו הטובים משכבר הימים, אותם מגלמים דודו טסה ופרג'.
"זה סרט על חברות גברית, שזה משהו שהרבה זמן לא ראינו, לפחות לא בקולנוע הישראלי", אומר פרג'. "אנחנו שלושה גברים בתחנה לא פשוטה בגיל שלושים, שזה גיל כזה שמתעוררים בו וקצת מתעוררים מהחלום ומבינים שאולי כבר לא נכבוש את העולם. מאז 'חוכמת הבייגלה' לא ראינו כאן סרטים שעוסקים בעניין הזה".
ומאז "ואלס עם באשיר" לא ראינו כאן סרט המציג חייל במצב פוסט-טראומתי.
"אי אפשר להתעלם מהסיפורים הקשים פה, גם אם נתעלם עשר שנה, עשרים שנה, המציאות כאן מכתיבה התעסקות עם הדברים האלה. אז בשנה שיש בה את 'הלהקה האחרונה בלבנון' הקליל יותר, יש גם סרטים כמו 'הכל שבור ורוקד'".
אם כבר הזכרת את "הלהקה האחרונה בלבנון", אז יחד עם "תאג"ד" ו"הכל שבור ורוקד", הלהיט הזה הוכיח שהצבא הוא עדיין הכוכב מספר אחד של התרבות המקומית.
"כשהתחלתי לעשות את 'הפיג'מות', בתחילת העשור הקודם, התחילו לעשות פילוחים של צופי ערוץ 2, והבינו שילדים הם הכוח. הבינו שתוכניות פריים גדולות נשענות על טווח גילאים של 12 עד 16 בערך, והמדינה הזו כידוע מגייסת אותם בגיל 18, מה שאומר כי הצבא רלוונטי לקהל היעד המרכזי של התרבות הפופולרית פה, והם מתעניינים בסיפורים עליו ומזדהים איתו. אין מה לעשות, בעל כורחה, המדינה הזו נפגשת בסופו של דבר בצבא, זה כור ההיתוך והדבר שרוב האנשים עוברים אותו. אין קולנוע ישראלי בלי צה"ל, באיזשהו אופן".
ובכל זאת, המעמד ש"תאג"ד" הספיק לצבור בזמן כל כך קצר הפתיע אותך באיזשהו מקום?
"נורא מגיע להם. הפופולריות הזו מגיעה ליוצר ציון רובין, על האומץ לשים כל כך הרבה פנים חדשות במכה. בהתחלה, כשהסדרה יצאה, הייתי הפנים הכי מוכרות בה, ובגלל זה ראיינו רק אותי, למרות שהתפקיד שלי קטן יחסית. התקשורת לא רצתה לדבר עם אף אחד אחר, אז במשך חודש עבדתי בלהתראיין על 'תאג"ד'. עכשיו, כמובן, הדברים השתנו ואני מאושר בשביל הדור החדש הזה. יש פה כמויות של בתי ספר שמוציאות שחקנים צעירים ואנחנו צריכים לתת להם הזדמנויות. כל התאג"דים האלה הם בוגרי בית הספר, לא אנשים שיצאו מריאליטי".
וזה מקומם אותך כשמעניקים תפקיד למישהו שאתמול נפלט מריאליטי, במקום למישהו שלמד במשך כמה שנים?
"אני חושב שהריאליטי נמצא בשירת הברבור שלו. תודה לאל: יאללה, שיפנה את לוח השידורים ליצירה מקומית של דרמה מקומית. אני כבר לא מבוהל מהריאליטי. להפך. העם מאס בו".
ב"הכל שבור ורוקד" אין פליטי ריאליטי, אלא צוות שחקנים מנוסה ובו, בין השאר, גם מכרם חורי וגילת אנקורי כהוריו של הגיבור, יוסי מרשק כמטפל שלו ודביר בנדק כאמרגנו. גפן הצליח לגייס את כל אלה וגם לאצור פסקול איכותי ועשיר המתבסס על מיטב הלהיטים של רוק הניינטיז המקומי, וזאת אף שבסך הכל מדובר בסרטו השני, המגיע לאחר "לא בתל אביב" דל התקציב מ-2012. "המרץ שלו מעורר השראה", אומר עליו פרג'. "היו בצילומים עשרים איש מקוסובו, כי הביאו לו כסף מקוסובו. אתה מבין מאיפה הוא גירד את הכסף? אז היו מאפרת מקוסובו ומקליט מקוסובו".
הבנתי שהסיפור הזה מבוסס על אלמנטים משפחתיים מן הביוגרפיה של נוני. גם הדמויות של החברים מבוססות על חברים אמיתיים שלו?
"כן, אני פגשתי את החבר שאני משחק, אבל רק בהקרנת הבכורה של הסרט. אני לא יודע אם נוני רצה או לא רצה שלא ניפגש לפני, אבל ככה יצא. בכל מקרה, הוא ידע טוב מאוד את מי הוא לוקח לשחק את חבריו הטובים, ונתן לדודו ולי את התחושה שאנחנו מכירים מזמן. התחברנו מהר בצילומים, והתחלנו להיפגש ולשתות בירות יחד גם בלי קשר אליהם. נשארנו גם חברים, אם כי עם דודו אני נפגש פחות, כי הוא אב טרי אז יש לו פחות זמן".
גם לך יש חבר'ה מגובשים כאלה?
"כן, יש לי חבורה שהתגבשה עוד בגיל 11, בפרדסי נווה עוז בפתח תקווה. חבורה מרשימה, שאף אחד ממנה לא בתחום שלנו. יש לנו חברות של מעל 25 שנה, ואנחנו עדיין מתחזקים אותה. פה ושם מישהו טורח לארח, פה ושם הולכים למסעדה של אחד מהחברים, פה ושם עושים קמפינג. אדם צריך חבר טוב. החיים האלה לא ארוכים, המסע הזה קצר וטוב שיש עם מי לחלוק אותו".
מה לגבי השימוש של הסרט בשירים של החברים של נטאשה ברגעי השיא, גם עם זה יכולת להזדהות? הנער קובי פרג', בתחילת שנות התשעים, העריץ אותם?
"כמו בין עפרה לירדנה, העולם מבחינתי התפצל אז לקרב בין משינה לנטאשה, לפחות אצלי בראש, ואני הייתי איש של הנטאשות. 'שינויים בהרגלי הצריחה' זה הפסקול שלי, ואפילו ראיתי את הלהקה בפסטיבל ערד, כשהאלבום רק יצא וכשהמדינה רעדה מזה שהיה להם שיר עם המילה 'זונות'".
אותו נער פתח תקוואי שהעריץ את החברים של נטאשה גדל להיות חייל בתיאטרון צה"ל, ומאז הספיק לככב ב"הפיג'מות" ובעוד שלל סדרות, תוכניות ומופעים קומיים. עם זאת, בחיים עצמם הוא דווקא ההפך מכך. להגדיר אותו כליצן עצוב יהיה קלישאתי ומוגזם, אבל בהחלט יהיה מדויק לומר שהוא אינו חייכן במיוחד, ומתהדר דווקא בקול עבה וסמכותי וארשת פנים חמורת סבר.
"תמיד מצפים לפגוש דמות קלילה יותר", הוא מתוודה, "אבל תמיד היה בי משהו בוגר. העולם מספיק מכוער בשביל שנהיה רציניים. הוא מכוער, מכוער העולם, יש בו כל כך הרבה דברים מזעזעים. בכל מקרה, אני מתנצל מראש על הכבדות".
ובעודנו משוחחים בכבדות על "הכל שבור ורוקד", ניגשת אל קובי אישה שאינו מכיר, מתנצלת על ההפרעה ורק מבקשת להודות לו על "פוטו פרג'", בו צפתה בהתרגשות לפני כמה ימים. זה, כמובן, לא דבר חריג, ולעתים קרובות הקהל מודה לו על הצפייה בסרט, על הזיכרונות שהעלה ועל השאלות שגרם להם לשאול לגבי משפחתם שלהם.
עם זאת, כרגיל בימינו, בתוך החיבוק החם שקיבל הסרט הסתננו כמה עקיצות. אני מספר לקובי, למשל, על סטטוס זועם שכתבה מכרה, בו הלינה על מגיש רדיו שלכאורה ביקש לפרגן ל"פוטו פרג'" אך סינן את ההערה הגזענית "עירקים תמיד היו טובים עם כסף". אני תוהה אם אכן נעלב מכך, והוא אומר בתגובה: "זה הכל בדיחות ודימויים. להיעלב מזה? לא, אבל היה משהו שכן בחרתי להיעלב ממנו".
ממה נעלבת, אם אפשר לשאול.
"לא השכלתי לקבל את המילה 'בורקס', שהופיעה באחת הביקורות, בכלי תקשורת מוביל. אני לא מסכים לקבל את זה, בשום צורה. זה לא נאמר במידה חיובית, וזו לא מילה חיובית, ואין לה קשר לקולנוע. לא כל דמעה של מזרחי מייצרת מאפה טורקי. לא ראיתי שאשכנזי הזיל דמעה ומישהו העז לכתוב 'בורקס'. אני לא נעלב כאן בשמי. יש הרצאה באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל שכדאי לשמוע אותה ולהבין מה זה בכלל סרט בורקס, אז לבוא ולאחד את הסרט שלי עם המילה הזו? זה לא קומפלימנט. למה בורקס? דמעות בסרט הופכות אותו לבורקס? אני לא מבין את ההגדרה ולא רוצה להבין אותה".
יש שיאמרו כי "בורקס" הוא מין מושג שמלכתחילה נולד באופן מלאכותי, ועם הזמן אנשים גם התחילו להשתמש בו בלי להבין למה בעצם, אז אין לו כבר שום משמעות.
"זה בראש ובראשונה מושג עדתי, אתה לא יכול לנתק אותו מעדתיות".
אני לא מנסה להצדיק אף אחד; גם אני קראתי את הטקסט ההוא והתקוממתי בדיוק כמוך. ובכל זאת - אולי זה פשוט "ברח" לעיתונאי ההוא, ולא היתה לו כוונה רעה.
"מה זה 'ברח'? הוא עיתונאי, מה זה 'ברח'? עבדתי על הסרט שבע שנים. תכתוב שהוא אמוציונלי, תכתוב שהוא מלודרמטי. למה בורקס? זו מילה שנוצרה בהקשר מאוד מסוים, על איך שמתבוננים על משפחה מזרחית. לא נולדתי עם שום השכלה עדתית, אבל קיבלתי אותה בעקבות העשייה של הסרט. התחלתי להבין דברים: אתה יודע, עוד לא זכינו לראות בקולנוע הישראלי סבתא מזרחית אינטליגנטית. לא סבתא חמה, לא סבתא שמבשלת, לא סבתא שמחבקת ומנשקת סבתא מזרחית עם אינטליגנציה. לא נראה כאן כזה דבר".
התאכזבת כשלא זכיתם בפרס אופיר, לו הייתם מועמדים, או שמבחינתך בטקס כמו זה שהיה, אולי עדיף לא לזכות?
"באמצע הטקס, קמתי והלכתי, בלי לדעת למה. אמרתי לזוגתי 'לא זכינו ולא נורא בא לי להיות פה, בואי נלך'. לא ידעתי מה קרה, ואז התקשר אליי גורי, שהנחה אותו. היה כבר מאוחר בלילה ושאלתי 'למה רק עכשיו אתה יוצא משם? והוא ענה לי 'אין לך מושג מה היה פה'. אני שמח שלא היה לי מושג. מה שקרה שם גבל בכיעור שאני ריחמתי על כל אחד מן האנשים שעשו סרט. בזמן מסך שמירי רגב קיבלה, אתה יודע כמה במה יכולנו לתת לסרטים המועמדים?"
ובכל זאת, גם בלי הפרס, אתה חושב ש"פוטו פרג'" והצלחתו יכולים לפתוח דלת לעוד סרטים מסוגו?
"יש עוד כל כך הרבה דמויות שלא סיפרו את סיפורן. יש עוד הרבה אושיות כמו פרג' פרי שצריך לחבק ולהגיד להם תודה. מסמך על שושנה דמארי, למשל, עם כל הכבוד, זה לא נגמר בתוכנית תחקירים של אמנון לוי, זו לא הדרך הראויה להנציח את פועלה. יש בטח עוד עשרות שאני מפספס. שייקה אופיר מעולם לא סופר בדוקו, ואני לא יודע מה תקע את זה, ומה עם ג'ורג' עובדיה? זה בן אדם שהיום נזכרים בו מאוחר מדי. זה אדם שהביא מיליון איש לסרט. צריך לזכור אותו".
הקול שלך כל כך צלול ועמוק, למה אתה לא משדר כדורגל?
"כמו יורם ארבל? הוא שר את הסלוגן של האחים פרג'... לא, אני לא חושב שאני יכול לשדר כדורגל. אני מפחד לשכוח את השמות של השחקנים".
