נושאים חמים

"הנני": ג'ונתן ספרן פויר מתאר מה קורה כשישראל נמצאת על סף השמדה

הסופר היהודי המצליח עוסק בספרו החדש בנקודות הרגישות של מערכת היחסים בין מדינת ישראל והיהדות ברחבי העולם. העיסוק הזה נעשה בריחוק, על אף שהמאורעות המדוברים סוערים, והספר מצליח להיות סוחף ומהנה גם כשספרן פויר נוטה להאריך ללא הצדקה ולהפריז בדיאלוגים מיותרים

המחלוקת סביב ישראל בקרב יהודי ארצות הברית היא אמנם לא עניין חדש, אבל נראה שלאחרונה הוויכוח הזה הולך ותופס תאוצה על רקע תופעות כמו התערבות נתניהו בקונגרס, התחזקות תנועת ה-BDS בקמפוסים האמריקניים, ההצבעה על ההתנחלויות במועצת הביטחון של האו"ם ומינוי השגריר החדש לישראל. בשנים האחרונות נכתב על הנושא מספר מכובד של מחקרים, אם כי למרבה הצער כמעט אף אחד מהם אינו מתורגם לעברית. כך, למשל, "Trouble in the Tribe: The American Jewish Conflict over Israel", ספרו המצוין של דב וקסמן מהשנה שעברה המנתח את שורשיו ההיסטוריים של הפולמוס הזה, את מאפייניו העכשוויים ואת הצפי לעתיד. עם זאת, העניין האקדמי שמעורר הנושא כמעט שלא בא לידי ביטוי בזירה הספרותית, וסופרים אמריקנים רבים ממוצא יהודי עדיין נרתעים מלכתוב על היחס שלהם אלינו ואיתנו. "הנני", ספרו החדש והמדובר של ג'ונתן ספרן פויר, מבקש לשנות את המצב הזה. על אף מגבלותיו הבולטות – וישנן לא מעט כאלה – ולמרות שכלל לא מדובר בנושא המרכזי בספר, העובדה שספרן פויר אינו חושש לגעת בנקודות הרגישות של מערכת היחסים בין מדינת ישראל ויהודי התפוצות, הופכת אותו ליצירה מעניינת ובעלת חשיבות.

יתר על כן, יציאת כותר חדש מאת ספרן פויר תמיד נחשבת לאירוע ספרותי. בכל זאת, מדובר באיש שהביא לנו את "הכול מואר" המטורף, את "קרוב להפליא ורועש להחריד" הנוגע ללב, ואת "לאכול בעלי חיים", שאם לא הפכתם לצמחונים בעקבותיו סביר להניח שאין לכם נשמה. את הרומן הנוכחי קשה לקרוא במנותק מההיסטוריה האישית של ספרן פויר, בייחוד כשמשולבים בו אלמנטים אוטוביוגרפיים ניכרים כמו זכייתו של הגיבור בפרס הספר הלאומי היהודי בראשית שנות העשרים לחייו, מגוריו בוושינגטון הבירה (שבה גדל ספרן פויר), וכמובן הזוגיות המתפרקת: ספרן פויר נפרד לפני שנתיים מבת זוגו, הסופרת היהודייה ניקול קראוס, לאחר עשר שנות נישואים שבמהלכן היו השניים הבראנג'לינה של עולם הספרות – יפים, צעירים, מוכשרים ואופנתיים – וגם הביאו לעולם שני ילדים. הגבול הלא-תמיד-ברור הזה בין פרוזה למציאות מוסיף לקריאה ממד מציצני, וקשה שלא לתהות אילו מהאירועים המתוארים בספר התרחשו באמת ואילו בדיוניים לגמרי.

במרכז "הנני" עומד סיפור התפרקותה של משפחה יהודית ממעמד הביניים. גיבור הספר, ג'ייקוב בלוך, הוא סופר שחיבר רומן מצליח בגיל צעיר ומאז תקוע בכתיבה לסדרת טלוויזיה בסגנון "משחקי הכס". הוא ילדותי, הססן, עצור ושטוף רחמים עצמיים, מכור לפגישות עם הפסיכולוג שלו, מדוכא מהשגרה השוחקת של חיי הנישואים וההורות, אבל לא מעז לעשות משהו אמיתי בנדון ומסתפק ברומן וירטואלי עם עמיתה לעבודה. כמוהו, גם יתר בני משפחתו מתוסכלים ממסלול החיים שלהם: ג'וליה, רעייתו מזה תריסר שנים ואם שלושת ילדיו, היא אדריכלית שחולמת לעצב מבנים משל עצמה אבל במציאות רק מסייעת לנובורישים סרי טעם לשפץ את בתיהם המכוערים. סאם, הבן הבכור, אמור להתכונן לבר המצווה שלו אבל מכלה את מרבית זמנו באפליקציית מציאות חלופית ממכרת, שגם בה הוא אמור לעלות לתורה, בדמות נערה לטינית. בינתיים, הוא מצליח להסתבך עם בית הכנסת האמיתי שלו, המאיים לגרש אותו. אייזק, סבו ניצול השואה של ג'ייקוב מדוכא מהמעבר הצפוי לבית האבות ושוקל לשים קץ לחייו. ארב, בנו של אייזק ואביו של ג'ייקוב, הוא בלוגר ימני לוחמני שרואה אנטישמיות בכל פינה ומזכיר קצת את הדוד ליאו מ"סיינפלד". אפילו ארגוס, כלבם הישיש של בני המשפחה, כבר תשוש, חולה ואינו שולט בצרכיו.

ואם לא די בכל הצרות-עולם-ראשון האלה, גם מדינת ישראל עומדת בפני הכחדה לאחר שאסון טבע במזרח התיכון מתפתח לכדי מלחמת גוג ומגוג בין ישראל לבין העולם המוסלמי כולו. מכיוון שארצות הברית ושאר מדינות המערב מסרבות לנקוף אצבע לטובת ישראל המותקפת, הממשלה בירושלים קוראת לכל יהודי העולם לחזור "הביתה" ולהצטרף למאמץ המלחמתי. הקטסטרופה הזאת מתרחשת בדיוק כאשר תמיר, בן דודו הישראלי של ג'ייקוב, מגיע לארצות הברית עם בנו הצעיר ונתקע אצל הבלוכים. כל הסיפור הזה, שאותו מכנה ספרן פויר "השמדת ישראל", הוא לכאורה נושא מרכזי ברומן, אבל למעשה מופיע רק כעבור 300 עמודים, וגם לאחר מכן נמצא וכמעט תמיד ברקע של המשברים האישיים, הזוגיים והמשפחתיים שפוקדים את הבלוכים. הם אמנם מזדעזעים מהחדשות מהמזרח התיכון, דואגים לשלום קרוביהם הישראלים ומנסים לסייע לתמיר לשוב למולדתו, אבל לא נראה שהם חשים מחויבות יוצאת דופן לגורל המדינה היהודית. לא יהיה הרפתקני במיוחד לפרש את האדישות הזאת כמשל ליחסם של חלק ניכר מיהודי ארצות הברית כלפי ישראל – היא אולי משמעותית עבורם מבחינה רוחנית (למרות שבשנים האחרונות גם הקביעה הזו מוטלת בספק), אבל מוקד ההזדהות והנאמנות שלהם (אם בכלל יש אחד כזה) הוא מדינת מגוריהם ולא המולדת ההיסטורית. גם היחסים בין ג'ייקוב ותמיר הם מטאפורה לא עדינה במיוחד למערכת היחסים המורכבת הזאת. תמיר, ציוני מושבע שבו-בזמן גם מפנטז על ירידה, הוא התגלמות הישראלי הסטריאוטיפי – מין סחי אגרסיבי ומעצבן, הייטקיסט דורסני ועשיר, קשה עורף וגס רוח, אוהד מכבי תל אביב, גר במגדל יוקרה ואין ספק שגם מצביע ליש עתיד. במקביל, תמיר הוא גם מודל של גבריות חזקה, נינוחה ובטוחה בעצמה, שמייצגת את כל מה שבן דודו הגלותי, הרכרוכי, הנוירוטי והתבוסתן היה רוצה להיות.

"הנני" הוא רומן מעניין מאוד, מעורר מחשבה ורלוונטי מתמיד. עם זאת, הוא גם לוקה בשלל מגרעות מעצבנות שמחבלות בהנאה ממנו. ראשית, הוא הרבה יותר מדי ארוך, וממלא 653 עמודים בלי שתהיה לכך הצדקה עלילתית. התוצאה קצת נמרחת ומאוד חוזרת על עצמה, בייחוד בחלקו האחרון של הספר – את מאה העמודים האחרונים כבר ממש קשה לצלוח. ולמרות זאת, ההתמקדות בחיי המשפחה של ג'ייקוב חזקה עד כדי כך שהיבטים אחרים בחייו סובלים מהזנחה פושעת. לא ידוע כמעט דבר, למשל, על עבודתו בטלוויזיה, על האישה שאיתה הוא בוגד בג'וליה, על הבלוג הציוני של אביו או על המשבר שעובר סבו. תוסיפו לזה תיאורים מופרכים ומעצבנים כמו "בכל בוקר לפני שקם מהמיטה, נישק ג'ייקוב את ג'וליה בין הרגליים – לא באופן מיני (הטקס דרש שהנשיקה לא תוביל לדבר), כי אם דתי" (עמ' 19), ותבינו עד כמה הספר הזה היה יכול ליהנות מעריכה קפדנית ונטולת סנטימנטים. למרות האורך הבלתי מוצדק, דווקא רגעי הטירוף האופייניים של ספרן פויר מחולקים במשורה. אמנם יש כמה כאלה – חלקם מבריקים, כמו שיחתו הסוריאליסטית של ג'ייקוב עם נציג תמיכה טכנית מהודו, ואחרים סתם מביכים, למשל דיון מעמיק ומפורט בצורת איבר מינו של סטיבן ספילברג – אבל בהשוואה לרומנים הקודמים של ספרן פויר, לא מדובר בספר משעשע במיוחד.

ומילא זה, אבל למה הדיאלוגים הרבים ברומן חייבים להיות כל כך מלאכותיים, מעושים ומאוסים? הכוונה בעיקר לשיחות בין הורי משפחת בלוך וילדיהם – חילופי שנינויות מהסוג שהפך את "בנות גילמור" לסדרה המעצבנת ביותר בתולדות הטלוויזיה, גדושים עד להתפקע בשורות מחץ מבריקות שאף ילד אמיתי לא מסוגל להמציא ואף הורה אמיתי לא יעז לומר לילדיו. כל בני המשפחה מדברים בדיוק באותו סגנון – הסב הנרגן, האב החרדתי, הבן הבכור המבולבל, ילד הסנדוויץ' הרגיש, בן הזקונים החמוד, הדוד הישראלי, בן-הדוד החייל – כולם יורים את אותם וואן-ליינרים ובדיחות קרש באותו קצב ארון-סורקיני, כך שקשה עד בלתי אפשרי להבדיל בין דובר אחד למשנהו, בייחוד כשחלק מהשיחות האלה נמתחות על פני עמודים שלמים בלי לציין מי אומר איזה משפט. לא שזה משנה במיוחד, כאמור.

ואף על פי כן, ספרן פויר מפליא לתאר באופן חי, ססגוני ומושך, ולפרקים גם מרגש ונוגע ללב, את ההוויה היהודית-חילונית-צפון-אמריקנית-ליברלית לפרטי פרטיה. כך גם את הדילמות שעומדות בפני אותם יהודים ואת האמביוולנטיות שהם חשים כלפי הארץ שמתיימרת להיות מדינת הלאום שלהם, אשר בזה להם בעוד היא סמוכה על שולחנם; רואה בהם "גולים" אבל תובעת את תמיכתם הבלתי מסויגת. כל אלה, אגב, היו יכולים לעבור ברומן גם ללא הסיפור הלא-משכנע-במיוחד על השמדת ישראל, שממילא לא מעסיק את גיבוריו יותר מדי. המוקד כאן הוא היחיד, המשפחה והתפוצה, לפי הסדר הזה. זוהי אולי לא תמונת מצב מעודדת מאוד מבחינתה של ישראל, אבל גם לא כזו שאפשר להתעלם ממנה. לא יזיק לקברניטי מדינת ישראל, שגם לאחר קרוב לשבעים שנות עצמאות עדיין תלויה במידה רבה ברצונם הטוב ונדיבותם של יהודי התפוצות, לקרוא את הספר הזה ולהסיק את המסקנות הנדרשות.


"הנני" / ג'ונתן ספרן פויר. מאנגלית: קטיה בנוביץ'. כנרת, זמורה-ביתן, דביר. 653 עמודים.