סקירת הסדרות החדשות: Madiba, Doubt, APB, מתחזים, Detroiters.
סקירת הסדרות החדשות: 24: מורשת, Santa Clarita Diet, Powerless, Superior Donuts, יום אימונים מסוכן
סקירת הסדרות החדשות: Z: The Beginning of Everytihng, Mary Kills People, Cardinal, Pure, ריברדייל
סקירת הסדרות החדשות: Beyond, Sneaky Pete, Shut Eye, קומנדו 6 (Six), טאבו
סקירת הסדרות החדשות: Emerald City, Incorporated, Star, The Mick, The Halcyon
Gap Year
מה: קומדיה חדשה של E4 הבריטי ("יומן השומן", "סקינס", "מיספיטס") העוקבת אחר מספר תרמילאים שדרכיהן מצטלבות במהלך טיול באסיה. שון ודילן הם שני חברים בריטיים שמגיעים לסין כדי לטייל, עד שמתברר שאחד מהם הסתיר מהשני את המטרה האמיתית להגעתם לשם. בהיותם שם הם פוגשים בגרג, גבר בריטי עולץ, חסר טקט ורודף שמלות לשווא (משפט פתיחה: "אני מאנגליה, ארצה של אדל"), ובשתי חברות אמריקאיות המטיילות ביחד. מיי הקפדנית ממוצא סיני באה לבקר את קרוביה, ואילו אשלי הלבבית וחובבת הכיף (שמזכירה מאוד את עדן בן זקן) מתלווה אליה ומגלה עד כמה המקומיים אוהבים זרות בלונדיניות. מה שמתחיל עבור כולם כחופשה קלוקלת בעלת פוטנציאל להשתבש אפילו יותר, הופך למסע משותף מהנה של גילוי עצמי.
למה כן: כבר מהסצנה הפותחת את הסדרה, שבמסגרתה מקבלים שון ודילן אזהרה מכתבת תיירות על השיממון שהם צפויים להיתקל בו בסין, ניכר שמדובר בסדרה פיקחית, מצחיקה ושנונה. זה אכן בדיוק מה שמגיע גם לאחר מכן, לפחות נכון לשני הפרקים הראשונים. החיוך כמעט לא מש מהפרצוף לאורך הצפייה בה, לא רק כי היא מאוד משעשעת, אלא כי היא מקסימה באנושיותה. גם זו של הגיבורים - כולל של דמות העשויה להיות מופרזת, כמו גרג - וגם של המקומיים; "Gap Year" מקפידה להציג את התרבות שלהם בגוונים רבים, בלי להתנשא או ליפול לסטריאוטיפים גסים. המוזיקה המקומית המגניבה (בכללה גם חידושים נוכריים לשירים מוכרים) וצילומי החוץ המרהיבים של נופי ארצות זרות, מעבירים מצוין את החוויה הזו של פעם בחיים.
למה לא: נחזור אליכם עם זה.
When We Rise
מה: מיני סדרה בת שמונה פרקים המגוללת את סיפורה של תנועת זכויות ההומוסקסואלים בארה"ב. את הסדרה יצר דסטין לאנס בלאק (תסריטאי הסרט "מילק"), ומככבים בה גאי פירס ("ממנטו"), מרי לואיז-פרקר ("העשב של השכן"), מייקל ק. וויליאמס ("הסמויה"), רייצ'ל גריפיתס ("עמוק באדמה") ותפקידי אורח של אישים כמו דיוויד הייד פירס ("פרייז'ר"), וופי גולדברג, רוזי אודונל ואחרים.
למה כן: הקונטקסט ההיסטורי של התנועה הגאה והתהליכים שעברו עליה בדרך להישגים שנראים היום מובנים מאליהם, חשובים ומעניינים.
למה לא: "When We Rise" חוטאת פעמיים: היא מנסה להיות תעודה שמתחפשת לדרמה, ונכשלת בכל אחד מהתחומים בנפרד. התמורות בחברה הגאה מוצגות לנו דרך שלל סיפורים של דמויות קטנות שלוקחות חלק בתהליך. אלא שהריבוי של הסיפורים הללו יוצר עומס עצום על המסך, וכשמערבבים לתוך הכל גם שמות ואירועים היסטוריים, מתקבל סלט מסורבל ומאוד לא ערב לחך.
אלו לא רק המהומות בסטונוול שמתערבבות בהחלטות מוזרות לאמץ תינוק או במשולשים רומנטיים תפלים, אלא גם הכתיבה הרעה של הדמויות, הדיאלוגים והחיבור בין הסצנות לבין עצמן. קצת קשה לקחת היסטוריה דרמטית שמתובלת בקלישאות, בעיקר כשברור לחלוטין מתי היא מנסה לגרום לנו לדמוע. גם ריבוי הכוכבים שלוהקו לצורך הפרויקט מכביד בסופו של דבר על התוצאה הסופית. אף אחד מהם לא מצליח לבלוט או להרים את הרמה של הסדרה, וכולם נבלעים בתוך הבינוניות הכללית.
Sun Records
מה: סדרת דרמה בת שמונה פרקים בכיכובו של צ'אד מייקל מורי ("מגרש ביתי", "בנות גילמור") העוקבת אחר סיפורו של לייבל התקליטים שהשיק את הקריירות של אלביס פרסלי, ג'וני קאש, ג'רי לי לואיס, בי בי קינג ורבים אחרים. דמויותיהם הצעירות מרכיבות כאן את הסיפור יחד עם מקים הלייבל, סם פיליפס, תוך דגש על ההשפעה השחורה הגדולה על המוזיקה הלבנה.
למה כן: ניכר שמדובר בסדרה שנעשתה עבור רשת כבלים המתמחה במוזיקה, CMT (טלוויזיית קאנטרי מיוזיק), וכזו שמעניקה למוזיקה את מרכז הבמה. יתרונה הגדול הוא שהסיפור שהיא מגוללת מעניין מעיקרו ושכיף לראות את הכל ניעור לחיים, כולל עיצוב תקופתי מוקפד. כך, גם אם "סאן רקורדס" חסרה השראה וללא ספק יכולה להיות טובה יותר, עדיין קשה לא להתמסר לה.
למה לא: מדובר בדרמה ביוגרפית שגרתית ושטחית לפי הספר. שופעת דיאלוגים שבנויים כרפליקות חדורי-שליחות של דמויות קרטון, לא של אנשים בשר ודם, ובהתאם הדברים מתקדמים מנקודה א' לנקודה ב' כי זה מה שאמור לקרות ולקדם את העלילה, ולא באופן שמרגיש אורגני במיוחד. ייתכן שהבעיה נובעת מריבוי הדמויות ושבהמשך זה עוד ישתפר, אבל שני הפרקים הראשונים מותירים בעיקר תחושת פספוס. בנוסף, אפשר להיתקל מדי פעם בתקלות קטנות שלא אמורות לקרות בסדרה מושקעת כזו, כמו ניצבים שמשחקים ממש גרוע או עושים משהו מוזר ולא טבעי, או נגן שמאוד ברור שהוא לא באמת מנגן.
The Break
מה: דרמה של VH1 העוקבת אחר קורותיהם של שלושה חברים על רקע עולם ההיפ-הופ בתחילת שנות ה-90, כולל הפן של הגנגסטה ראפ עם האלימות והסמים שמגיעים איתו. הסדרה ממשיכה באופן ישיר את הסרט באותו שם ששודר בערוץ בשנה שעברה (קרי: חייבים לראות אותו לפני שממשיכים אל הסדרה), בכיכובם של שלושה פליטי "הסמויה" - ווד האריס (שגילם את אייבון ברקסדייל), מאק וויילד (שגילם את מייקל) ומת'ודמן מוו טאנג קלאן (שגילם את צ'יז).
למה כן: הסדרה מצליחה להעביר היטב את הווייב של תחילת הניינטיז בהיפ הופ, תור זהב עבור הז'אנר, עם מוזיקה ורפרנסים מהתקופה. הטיעון החוזר ונשנה שלה על כך שראפ הוא אמנות, ממחיש שהלב שלה נמצא במקום הנכון. ואכן, ניכר שנוצרה מהסיבות הנכונות.
למה לא: העיסוק בחיי השחורים בעיר הגדולה נטול נפח או גדולה של ממש, ואפילו לא מאוד מעניין, לא נשאר איתנו אחרי הצפייה. למעשה, "דה ברייק" בעיקר עושה חשק לראות גרסה של דיוויד סיימון, יוצר "הסמויה" ו"טרמיי", לסדרה כזו. כמה מדהים זה יכול להיות?
Taken
מה: קלייב סטנדן (הוויקינגים") נכנס לנעליו של ליאם ניסן בעיבוד טלוויזיוני של NBC לסדרת סרטי הפעולה "חטופה". אלכס קארי ("הומלנד") כתב את התסריט לסדרה, שתתמקד בסיפור המקור של בראיין מילס והאופן שבו השיג את סט היכולות הייחודי והאלים במיוחד שלו. ג'ניפר בילס נמצאת כאן גם היא.
למה כן: באמת שניסינו, אבל אין סיבה טובה. אולי כי אתם מחפשים משהו לא מחייב להירדם מולו, אבל יש אלטרנטיבות הרבה יותר טובות גם לסדרות כאלה.
למה לא: "Taken" היא כל מה שרע בסדרות ברודקאסט בכלל, ובעיבודים טלוויזיוניים ללהיטים קולנועיים בפרט. מבלי לספיילר יותר מדי מהאין-עלילה של הסדרה, נספר שהקשר בינה ובין סדרת הסרטים הפופולרית של ליאם ניסן רופף עד לא קיים. מלבד דמות ראשית קשוחה עם רקע צבאי ומנעד רגשי של קלמר, אין הרבה קשר בין שתי היצירות מלבד השם.
לא ברור מלכתחילה למה סיפור כמו "חטופה" מעובד לטלוויזיה. ראשית מפני שהוא בנוי להתפתחות קצרה וקליימקס מפוצץ, ולא להימרח על פני שבועות של סיפור. אולם גם במסגרת השונה מאוד שנבחרה לסדרה, קשה לדעת מה אמור למשוך אותנו אליה. זאת לא הדמות הראשית, ודאי שלא חבורת הקלישאות שנתקלות בה לאורך הדרך, ובטח ובטח לא הכתיבה. רחמים על ג'ניפר בילס, שהקריירה שכללה את "פלאשדאנס" ו"ישנן בנות", הובילה אותה לכאן.
SS-GB
מה: דרמה של ה-BBC המבוססת על רומן בעל אותו השם מאת לן דייטון. במציאות אלטרנטיבית ובה גרמניה הנאצית ניצחה בקרב על לונדון וכבשה את בריטניה, מנסה הבלש דגלאס ארצ'ר (סם ריילי) לחקור פרשיית רצח, שמתפתחת להיות מסועפת הרבה יותר משנדמה היה בתחילה. ב-22 במרץ תגיע הסדרה גם לסלקום TV ו-HOT.
למה כן: החזון העיצובי של "SS-GB", כיאה לדרמה היסטורית בדיונית, מרשים ומפורט, החל מהמראה של חורבות ההפצצות ועד לסמלי הנאצים על לונדון ההיסטורית. בכך מצטרפת "SS-GB" ל"האיש במצודה הרמה", שהפכה את לוס אנג'לס וניו יורק למאחזים גרמניים. המציאות הזאת שבתוכה פועלים פיקוד נאצי, מחתרת מקומית וממלאי תפקידים מקומיים, שנאמנותם כפולה כעת לכובשים ולמדינתם, מסקרנת מאוד ומעוררת מחשבה.
למה לא: תלונות רבות נשמעו מצד צופים בבריטניה על מלמולי הדמויות הלא ברורים, שהקשו על ההבנה של הדיאלוגים בפרק הפיילוט. הבעיה הזאת לא משתפרת גם בפרק השני, ועבור מי שאנגלית בריטית היא לא שפת אמם, הקושי הוא עוד הרבה יותר גדול. מעבר לכך "SS:GB" מתקדמת בעצלתיים, ובדומה לעונה השנייה של "האיש במצודה הרמה", מתקשה להמריא וליצוק מתח אמיתי לתוך העולם המסקרן שבתוכה מתקיים הסיפור.
סם ריילי משכנע בתפקיד הראשי של הבלש בעל הנאמנות הכפולה, אולם מסביבו נראה שהקאסט תקוע בניסיון לעשות פילם נואר. קייט בוסוורת, למשל, שמגלמת בסדרה עיתונאית אמריקאית מסתורית, תקועה בפאוזות דרמטיות ומשחק יתר לא אמין. התוצאה של הסחבת והמשחק הפושר של מרבית הדמויות, גורמים ל"SS-GB" להיות מעט משעממת בשלב הזה של חייה הטלוויזיוניים. עדיין מוקדם והקונטקסט הקודר עדיין מעניין, אבל קשה להאמין שהסדרה תוכל להמשיך להיתלות באלה גם בפרקים הבאים שלה.