נושאים חמים

ארץ האפלה העולה: "לילות טוקיו" המרתק שופך אור על המציאות הקודרת ביפן

העבודה העיתונאית המשובחת של העיתונאי ג'ייק אדלסטיין, מכניסה את קוראי "לילות טוקיו" למציאות הקודרת ברקע של אחת הערים היפות. על אף שחלקו האחרון של הספר יכול היה להיות מלוטש יותר, הכתיבה הקולחת והעיסוק בסוגיות רלוונטיות, מבטיחים חוויית קריאה מרתקת

מוכרי הרחוב הישראלים בטוקיו משלמים פרוטקשן לאנשי יאקוזה. כמעט כל אחד שמסתובב ביפן היום מכיר את העובדה הטריוויאלית הזאת, אבל לפני יותר משני עשורים זה היה סוג של סוד. ב-1993 יצא עיתונאי אמריקאי צעיר בשם ג'ייק אדלסטיין לתצפית בת יומיים באזור מרכזי בעיר, בעקבות מידע שקיבל. הוא גילה כי אכן, אנשי היאקוזה גובים דמי חסות בשיעור של 30-35 אחוז ממחזור המכירות. עבור היפנים זו אולי לא הייתה תגלית מרעישה וכזו שמשנה משהו בסדר היום שלהם, אבל לאדלסטיין זה היה הסקופ הראשון בקריירה שלו כאיש ה"יומיאורי", תאגיד התקשורת הגדול במדינה.

על פי כל הנתונים הסטטיסטיים, טוקיו היא אחת הערים הבטוחות בעולם. תייר שהולך בעיר מרגיש מוגן, אבל הסצנה המקומית רוחשת, במיוחד בלילה. אדלסטיין החל את דרכו ב"יומיאורי" כסתם עוד גאיג'ין – כינוי בוז לזר ביפנית – אבל עד מהרה טיפס בסולם ובין 1993 ל-2005 חקר את סצנת הפשע בכרך העצום. מה שהחל בשיח קליל עם רוכלים ישראלים ("המזדיינים האלה! אני שונא אותם, כמה שאנחנו עושים יותר, הם לוקחים יותר"), המשיך בעימותים ובאיומים מצד הטיפוסים המסוכנים ביותר בעולם הפשע היפני. את כל זה הוא מסכם ב"לילות טוקיו", ספר הסוקר את פעילותו כעיתונאי חוקר, ראה אור ב-2009 וכעת גם תורגם לעברית.

"לילות טוקיו" מתחלק לשלושה חלקים. הראשון הוא מעין הקדמה ארוכה, ובה מספר אדלסטיין על הקליטה הכמעט בלתי אפשרית שלו ב"יומיאורי". הוא מגולל אפיזודות קצרות מתחילת דרכו בעיתון וחושף את שלבי ההיכרות שלו עם התרבות היפנית, ברמה האישית והמקצועית. החלק השני מתאר את פריצת הדרך ואת הגילויים הגדולים יותר, ובשלישי מתוארת פעילותו ומעורבותו ביפן גם לאחר שעזב את המדינה וחזר לארצות הברית ב-2005 (מאחר שהספר נכתב ב-2009, בסיום מוגשת תוספת מעודכנת ל-2016, במיוחד עבור קוראי המהדורה העברית).

מעבר לעניין המובן שיש בחקירת פושעים ופשעיהם, "לילות טוקיו" שופך לא מעט אור על אספקטים אחרים. אם אנחנו רגילים להגיד על עמים מסוימים שהם עובדים "לפי הספר", הרי שהיפנים עושים את זה באופן הכי מילולי שיש – מכורים למדריכים. אדלסטיין מתאר כיצד גילה בזעזוע כי הם לא רק מאמינים "שקיימת דרך נכונה לחיות, דרך נכונה לאהוב, דרך נכונה להביא אישה לאורגזמה... " אלא גם מוציאים מדריך על כל דבר. ההיתקלות שלו בנער שביצע הלכה למעשה את הוראות "המדריך המושלם להתאבדות" הייתה אחת הראשונות שעוררו בו זעזוע עמוק. וזו הייתה רק ההתחלה, מאוחר יותר גילה שלאכזריות היפנית אין גבולות.

אלא שהתיאור היבש והשוטף של האירועים הוא רק אספקט משני ב"לילות טוקיו". מה שמעניין וחשוב יותר הוא הגישה העיתונאית שאותה חושף אדלסטיין. למקרה שתהיתם האם רק בישראל יש מפת אינטרסים סבוכה, כתבי חצר וחוסר אתיקה, ובכן, ביפן זה יותר גדול ויותר בולט. אדלסטיין מספר על פרקטיקות בעייתיות אבל מקובלות במדינה, כמו שיחוד שוטרים כדי להפוך אותם למקורות. הוא גם מעלה את התהייה המוכרת אצל כל עיתונאי מתחיל: כמה רחוק תלך בשביל להשיג סקופ. את התשובה אנו מקבלים באחת מאפיזודות השיא של הספר – רחוק מאוד, ובצורה שתגרום לך לפגוע בקרובים ביותר.

ואם הזכרנו את השיא, דומה שפה נקודת התורפה הגדולה של "לילות טוקיו" – הוא פשוט מגיע מוקדם מדי, בחלק השני, כ-150 עמודים לפני סיום הספר. החלק השלישי והאחרון הוא החשוב ביותר, אבל ברמת הקריאה הוא מהווה אנטי-קליימקס משווע. מתחושה של יצירת מופת בהתהוות הופך הספר לעיסה משעממת ומבולבלת. המסר של אדלסטיין חשוב, אבל מי כמוהו יודע שחשוב הוא לא בהכרח מעניין. ייתכן שעם עריכה אחרת והסרת שומני טקסט נרחבים, היינו מקבלים תוצאה מושלמת.

למרות החיסרון הבולט, "לילות טוקיו" הוא ספר קולח, שוטף ומותח. אדלסטיין מספר בכישרון כה רב, עד שלעתים קשה להאמין שהדמויות והאירועים שלו אמיתיים (היו מספר פעמים, כמו באפיזודה "מה קרה ללוסי בלקמן?", שבהם מיהרתי לוויקיפדיה רק כדי לגלות שהכול אכן קרה). זוהי אוטוביוגרפיה שפותחת צוהר לעולם סגור, אפל וקודר מתחת לפני השטח של טוקיו, וגם מעניקה שיעור חשוב בעיתונות, נכונה ופחות נכונה.


פן ספרים, 414 עמודים/תרגום: אילן פן