נושאים חמים

20 שנה אחרי: איך ייתכן ש"באפי קוטלת הערפדים" עדיין רלוונטית לחיינו?

כש"באפי" הגיעה בדיוק היום לפני 20 שנה, היא שמה במרכז את האאוטסיידרים, אלה שלא מצליחים למצוא את עצמם בעולם החברתי שמושתת על קונפורמיזם ולחץ חברתי. "באפי" סיפרה סיפור שונה - על הקבוצה הלא-פופולרית, זו צוחקים עליה, זו שבשוליים. עלינו

באפי קוטלת הערפדים (יח"צ)
למרות האנשים סביבה, באפי היא זו שאליה נושאים עיניים. "באפי קוטלת הערפדים" (צילום: יח"צ)

עומדת נערה בלונדינית ומחזיקה משגר טילים. מולה בקצה השני של החדר שני ערפדים ושד כחול עם קרניים. "טיפשה", הוא מגחך, "אף נשק שנוצר יכול לעצור אותי". היא לא ממצמצת ומשיבה "זה היה פעם, הנה מה שקורה עכשיו". המוזיקה מתגברת, פאניקה משתלטת בקניון וכולם יודעים מה כנראה הולך לקרות, חוץ מהייצור המפחיד. "מה זה עושה?", הוא תוהה בילדותיות, ושניה אחרי זה מתפוצץ לחתיכות ברוב אש ועשן. הכל רועש, אפוף, מבולגן, אבל הנערה ממשיכה לא למצמץ. כנראה כי הכל התנהל בדיוק לפי התוכנית שלה, היא שלטה לחלוטין בחדר הזה. זה היה מגניב, זה היה דרמטי, זה היה מצחיק, מרגש, ונורא מעניין. זו הייתה הסצנה הראשונה של "באפי, קוטלת הערפדים" שאי פעם ראיתי במקרה ביום חמישי בשבע וחצי בערב, ואחריה היה ברור שאני רוצה לראות עוד.


באפי קוטלת הערפדים (יח"צ)
האיפור המוגזם והשיער שלא תמיד מחמיאים ובטח לא מתאימים ללוק המתוקתק בסדרות הנוער של היום. "באפי קוטלת הערפדים" בתחילת הדרך (צילום: יח"צ)

לפני 20 שנה בדיוק שודר הפרק הראשון של "באפי קוטלת הערפדים". יכול להיות שאתם שואלים את עצמכם - מה אכפת לי? מה כל הרעש על סדרה ממעמקי הניינטיז? זה נשמע כל כך לא רלוונטי, כמו משהו שהיה חלק מהילדות שלך והיום הוא כנראה פאתטי. לסדרה בשם "באפי קוטלת הערפדים" הייתה נטייה להבריח צופים, ששמעו את הטייטל והניחו שזה יהיה הדבר הכי מטומטם שהם ראו. ובכל זאת הצליחה הסדרה לאסוף מעריצים מושבעים לאורך הדרך, והפכה מהר מאוד לקאלט שסוחף אחריו עד היום מיליוני אנשים. אז כן, היא הייתה קאלט, המעריצים ממש סגדו ליוצר ג'וס ווידון, למדו אותה וחקרו בה, ולאורך השנים נכתבו עליה אלפי מאמרים ועשרות ספרים. אבל האם היא עדיין רלוונטית? ומה יש לה מה להציע היום לקהל הטלוויזיה המתוחכם שהתרגל לבינג'ים של סדרות איכות?

אם תתחילו לצפות ב"באפי" עכשיו בלי לדעת עליה הרבה, הדברים הראשונים שתראו יהיו כל הדרכים שבהן היא לא עומדת במבחן הזמן: הלבוש הטיפשי - החצאיות הקצרות מדי עם נעלי הפלטפורמה, בגדי הגברים הגדולים מדי - האיפור המוגזם והשיער שלא תמיד מחמיאים ובטח לא מתאימים ללוק המתוקתק בסדרות הנוער של היום. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על האפקטים המיוחדים ואיפור המפלצות, הרחוקים מלעמוד בסטנדרטים שאליהם אנחנו מורגלים ומביכים כבר מהסצנה הראשונה. ככל שהסדרה מתקדמת העניינים האלה משתפרים, אבל הסדרה תקועה לנצח שלב אחד לפני שהאינטרנט הפכה לכלי שיש לכל אחד בקצות האצבעות, והיא מלאה בשימוש אנכרוניסטי במחשבים, פעילות ברשת, והתרגשות מהמסר "You've got mail!".

אם כל אלה לא הבריחו אתכם, הדבר הבא שתתקלו בו יהיה מה שחוקרי תרבות-פופ כינו "The Buffy Speak". ג'וס ווידון, יוצר הסדרה והכותב הראשי, שם לדמויות שלו בפה דיבור סופר-מתוחכם, אובר-מתחכם, שנון ומסובך ומלא רפרנסים לתרבות הפופ שאת חלקם אתם לא מכירים. לכל דמות יש את הסטייל שלה - ווילו תמיד מסתבכת בדרך לנקודה, זאנדר לנצח יתבדח בזמן הכי לא מתאים, קורדיליה תשמש בלשון החדה שלה כנגד אחרים גם כשהיא לא מתכוונת לזה, ובאפי עצמה ידועה ביכולת שלה לזרוק משפט שנון בזמן שהיא נלחמת בשדים. התוצאה היא שהסדרה תמיד מפתיעה, הבדיחה תמיד מגיעה מהכיוון שאליו לא ציפינו, ורגעי מתח ודרמה גדולים נשברים בקריצה.

באפי קוטלת הערפדים (יח"צ)
החבר שהופך את עורו אחרי סקס. באפי ואנג'ל, "באפי קוטלת הערפדים" (צילום: יח"צ)

הסיבה שכתיבה כזאת קיבלה הגדרה משל עצמה היא שכשהסדרה עלתה לאוויר, סוג כזה של כתיבת דיאלוגים לא היה נפוץ, ואף אחד לא עשה את זה כמו אנשי "באפי". למעשה, בחדר הכותבים היה כלל - כשכותבים משפט מסוים לדמות מסוימת, אף פעם לא כותבים את המסר ישירות. צריך תמיד לחשוב על הדרך הכי מתוחכמת, מצחיקה או שונה להגיד את הדברים, כדי לא להישמע אף פעם כמו כל סדרה אחרת על המסך. חלק ממה שעושה אותה מה שהיא, היא העובדה ש"באפי" תמיד מפתיעה.

למען האמת, אפשר לומר שחלק גדול ממה שמרגש בצפייה ראשונית הוא אלמנט מסקרן ומרענן של חוסר ידיעה – מה בדיוק אני הולך לראות עכשיו? האם הפרק הזה יהיה בעיקר מצחיק? עצוב? מלא באקשן? סופר על טבעי? האם הוא יהיה קשור לעלילה העונתית? האם יכיל את "הרשע העונתי" (The Big Bad)? מצד אחד היופי הוא שזה תמיד הכל מהכל, כל הפרקים מכילים תערובת של כל האלמנטים האלה. גם באמצע הדרמה הכי גדולה יש בדיחות, גם בסיטואציה הכי אבסורדית יש ניואנס דרמטי של אמת, כל פרק מכיל סצנת מאבק, בכל פרק יש שד או יצור על טבעי, בכל פרק באפי מנצחת כי זו הסדרה, זה הז'אנר, בשביל זה אנחנו כאן וצופים אוהבים לסמוך על דברים קבועים. אבל מצד שני, ג'וס ווידון לא אוהב דברים קבועים. הוא בעד מקוריות, שבירת ציפיות וניתוץ מוסכמות. הוא עסק בבניית עולם מורכב עם חוקיות פנימית ברורה - סדרת טלוויזיה ששייכת לז'אנר הפנטזיה - ובהזדמנות הראשונה התחיל לפרק את כל מה שמאפיין אותה ויחד עם זה גם את הציפיות של הצופים.

כל עונה של "באפי" נראית אחרת ומרגישה אחרת, אבל הסדרה עדיין נשארת אחידה ושלמה. פרק אחד יכול להיות אינטנסיבי ומלא ביגון, והפרק שאחריו הוא בכלל קומדיית אי-הבנה מטורפת. פרק אחד יכול לחשוף עוד פרט חשוב בתוכנית-העל של הנבל הנוכחי, ובפרק שאחרי הצופים נזרקים לעולם אחר לגמרי כתוצאה מכישוף שהשתבש, או נחשפים פתאום לדמות חדשה שנוחתת בסדרה כאילו הייתה שם מאז ומתמיד.

באפי קוטלת הערפדים (יח"צ)
בניגוד למוסכמות עד אז, הפעם הבחורה הייתה במרכז. "באפי קוטלת הערפדים" (צילום: יח"צ)

ווידון לקח את צופי "באפי" למסע מטלטל שהוא הרפתקה מרגשת ובלתי צפויה, כי היא הייתה כזו גם עבורו. לפעמים הוא אפילו התייחס אליה כאל מעבדת הניסויים הפרטית שלו. בין אם התחשק לו לנסות לכתוב פרק בלי מילים בכלל (הפרק "Hush", שהעניק לסדרה מועמדות לאמי), או פרק אבסטרקטי שכל כולו חלומות, או לכתוב פתאום פרק מחזמר עם שירים מקוריים, ומנגד להדהים עם פרק היפר-ריאליסטי מטלטל שמפשיט מהסדרה את כל האלמנטים הפנטסטיים שלה. שום דבר מבחינתו לא היה "שמע, זה מעניין אבל לא ממש 'באפי'". הכל היה "באפי" מבחינתו, כי באפי הרי יכולה להיות כל מה שהיא רוצה. ואם אין חוקים ואפשר ורצוי לשבור כל ציפייה, אז אפילו האקסיומה "בכל פרק באפי מנצחת כי זו הסדרה" נשברת. בעולם המסוכן שבו היא פועלת, אף אחד לא חסין מפגיעה ואפילו לא ממוות, גם לא הדמויות הראשיות. למרות שלג'וס יצא לפני שנים שם של אחד שהורג לנו את הדמויות שאנחנו הכי אוהבים, אפשר להתנחם בזה שהוא אף פעם לא עושה את זה בשביל הכותרות והסנסציה, אלא זאת תמיד החלטה שנכונה למצב הנפשי של דמויות וקידום העלילה.

אם "באפי" יכולה להיות כל דבר, מה בעצם מאפיין אותה? איך לא הלכנו לאיבוד שם בניינטיז עם כל הקוטביות הזו? קל לזרוק סופרלטיבים כמו "כתיבה מעולה" לאוויר, וכמובן שב"באפי" יש הרבה ממנה, אבל במקרה של ווידון זה היה הרבה יותר מזה. הוא לא רק יצר את הדמויות שלו מאפס, הוא מכיר את הפסיכולוגיה שלהן וכתב אותן מתוך מודעות עמוקה למה שהופך אותן לאנושיות. הוא ידע בדיוק איך הן ינהגו בכל סיטואציה ומה עובר להן בראש, מה מפחיד אותן ומה הבעיות שהן פשוט לא מצליחות לפתור. עד כדי כך ש"באפי" נלמדה ונחקרה ברמה אקדמאית בכל העולם ואנשי מקצוע דנו בתהליכים הפסיכולוגיים שעברו על הדמויות. ג'וס ווידון כן הקפיד להדגיש עיקרון אחד: לכל פעולה יש תוצאה, בין אם מדובר בבחירה הכי קטנה או בכישוף הכי גדול. בעולם הפנטזיה של "באפי" הכל כביכול אפשרי באמצעות מילה לטינית אחת וקצת ושיקוי קסם מבעבע, והמציאות פועלת לפי חוקים משלה, אבל מה שמקרקע אותה הוא בכל זאת בני האדם והאנושיות שלהם. לא משנה מה יקרה מסביב, באיזה ז'אנר אנחנו השבוע, מי ה"ביג באד" וכמה הפרק הזה מקדם את העלילה, העוגן הוא תמיד דמויות שמרגישות לנו אמיתיות ומתנהגות כמו עצמן, עם עבר מלא, היסטוריה כואבת וזיכרון לאירועים שקרו להן בעבר. כמו שיש לאנשים.

באפי קוטלת הערפדים (יח"צ)
חשוב לא להישמע כמו אף סדרה אחרת. "באפי קוטלת הערפדים" (צילום: יח"צ)

היפים והלא נכונים

בסוף הפרק הראשון של "באפי" יש קליף האנגר שלפני עשרים שנה, לפני שידעתי עם אילו מצבים מסוכנים עוד תתמודד הגיבורה, השאיר אותי במתח נוראי עד שלא יכולתי לחכות לפרק ששודר שבוע אחר כך. אבל לא הייתה לי ברירה, כי בשנת 1997 לא הייתה קיימת צפיית בינג', לא היו פרקים ברשת שאפשר להשיג ולא הייתה ברירה אלא לחכות. זה עדיין לא הכין אותי למה שעמד לקרות לי, להשתלטות המוחלטת של סדרת טלוויזיה על החיים שלי. נהניתי ממנה מאז הפרק הראשון, אבל הרגע שבו ידעתי שהדבר שבו אני צופה הוא שונה ומעולה יותר מכל יצירה טלוויזיונית אחרת שראיתי, הגיע דווקא בסוף הפרק השמיני, ממש בסצנה האחרונה. באפי וחבריה יושבים בחצר בית הספר ומדברים על חיי האהבה שלהם: באפי היא קוטלת ערפדים אבל התאהבה בערפד, זאנדר התאהב במורה שהתגלתה כמפלצת וניסתה להרוג אותו, ו-ווילו מצאה חבר אונליין שהתברר כשד עתיק שהשתלט על האינטרנט. "אין מה לעשות, לאף אחד מאיתנו לא תהיה מערכת יחסים בריאה ונורמלית", הם צוחקים, "אנחנו אבודים!". ואז הם שומעים את עצמם ופתאום זה לא כל כך מצחיק. זה רגע קומי ומקסים לגמרי, אבל מה שהדהים אותי היה בעצם זה שהסדרה בכלל מתייחסת לדברים שקרו בפרקים הקודמים. נשמע מגוחך? באמצע שנות ה-90 זו הייתה ממש הפתעה משמחת לגלות שלסדרה יש המשכיות והומור פנימי, במקום פרקים שלא בהכרח קשורים אחד לשני.


באפי קוטלת הערפדים (יח"צ)
אאוטסיידרים. "באפי קוטלת הערפדים" (צילום: יח"צ)

כש"באפי" עלתה לאוויר ב-10 במרץ 1997, סדרת הנוער הכי פופולרית הייתה "בוורלי הילס 90210". זו סדרה על ילדים יפים ועשירים עם משפחות יפות ועשירות והבעיות היפות והעשירות שלהם. מה שאומר שאם הייתם ילדים לא יפים ולא עשירים, אולי עם בעיות חברתיות, אולי כאלה שהחברה לא מבינה ולהפך, שבזמנם החופשי מעדיפים לשחק D&D או מעדיפות לכתוב קוד, אז היה לכם ייצוג לא מחמיא בטלוויזיה (נגיד ארקל). אם היית לסבית, או היית הומו, או משהו שעדיין לא ידעתם להגדיר, לא היה לכם ייצוג טלוויזיוני בכלל. ואז הגיעה "באפי", ושמה במרכז את האאוטסיידרים, אלה שלא מצליחים למצוא את עצמם בעולם החברתי שמושתת על קונפורמיזם ולחץ חברתי. "באפי" סיפרה סיפור שונה - על הקבוצה הלא-פופולרית, זו צוחקים עליה, זו שבשוליים. היום כבר התנסינו בסדרות גיקים שונות וקיבלנו הרבה אנשי שוליים כדמויות ראשיות, אבל רק באמצע שנות ה-90 התחיל התהליך הזה ו"באפי" הייתה בראשו (יחד עם עוד סדרות מופת כמו "פריקים וגיקים " ו"אלה הם חיי").

לפני שהגיעה לבית הספר החדש באפי הצעירה הייתה "צ'ירלידר" - השיא של הזוהר בתיכון אמריקאי. ואחד הדברים הראשונים שקורים לה בפרק הראשון הוא שהיא מסומנת כמוזרה והמעמד שלה מתקבע לנצח בתפקיד הלוזרית. גם כשהיא מצילה את העולם בלילות, באפי לא מצליחה להרגיש כמו טינאייג'רית נורמלית בימים, ולאורך הסדרה מתחבטת בשאלה איך להיות נערה כמו כולם. התהליך שלה מביא אותה לקבל את עצמה, על כל ה"לא-נורמליות" שלה וכל הכישרונות הרבים שיש לה. כתוצאה מהסדר החדש שווידון יצר, שבו הלוזרים הם הווינרים ולהפך, בני נוער בכל העולם חשו הזדהות מיידית ועצומה לגיבורים, בהם יכלו סוף סוף לראות את עצמם. הטלוויזיה לימדה אותנו לצחוק עליהם, ופתאום הם במרכז. למעשה ווילו וזאנדר, חבריה הקרובים של באפי, נכתבו מראש בדרך שתעורר הכי הרבה הזדהות של בני נוער שלא מוצאים את עצמם בחברה. כשבאפי בוחרת להתחבר איתם במקום עם קורדיליה, מלכת הביצ'יות המפונקות ויפות, זה מחזק את כולנו. גם באפי היא אאוטסיידרית כמו כולנו. ההזדהות הייתה גדולה במיוחד גם בקרב הקהילה הגאה, והסדרה "גידלה" דור של בני נוער להטב"קים שמצאו בה נחמה וייצוג, וראו בבואה של עצמם באאוטסיידרים האלה, במאבק של באפי לקבל את עצמה ואת העובדה שהיא לא נערה נורמטיבית, ובעונות המאוחרות יותר, בסיפור האהבה הלסבי הלא-מתנצל.

ברנדון ניקולס, "באפי קוטלת הערפדים" (יח"צ)
לא באו לחנך. "באפי קוטלת הערפדים" (צילום: יח"צ)

ווידון השתמש בפרמיס של סדרת פנטזיה מלאה מפלצות ושדים כדי להעביר מסרים חשובים לבני הנוער שהתחילו לאמץ אותה לחיקם. בבסיסה "באפי" היא סיפור על הקושי לשרוד את התיכון - תחושה שכולם יכולים להבין. בשלוש העונות הראשונות חיו הדמויות את הסיוט המתמשך שהוא חוויית התיכון, על כל המאבקים, ההשפלה והכאב שנובעים מכך. אבל זו לא סדרה שבאה לחנך וללמד אותנו את מוסר ההשכל השבועי. היא משתמשת במטאפורות מעולם הפנטזיה כדי להעביר את הנקודה ולהעצים את החוויה. אלה שעוברות הדמויות בסדרה הן אוניברסליות ו-ווידון עשה שימוש מבריק במטאפורות כדי להמחיש סיטואציות אמיתיות מהחיים. כולנו נלחמים בשדים שלנו, וב"באפי" הם מקבלים ביטוי פיזי שאותו קוטלת הערפדים צריכה לחסל. בין אם זה הלחץ להצטיין שמגיע מכיוון ההורים, התחושה שאף אחד בבית הספר לא יודע שאת קיימת, מי שאנחנו כלפי חוץ לעומת מי שאנחנו מרגישים בפנים, המאבק בין הצד הטוב לצד הרע שבנו, הבחור שמשתנה לחלוטין רגע אחרי שאת שוכבת איתו, ועוד כל כך הרבה אחרים - התכנים האוניברסליים הם אלה שהופכים את הסדרה לרלוונטית תמיד, גם אם הרפרנסים לפעמים נשמעים משונים והאופנה הלכה בדרך כל אופנה.

והנושא הגדול ביותר, זה שנמצא מאחורי כל דבר שקורה בסדרה, זה שנמצא בבסיס הפרמיס שלה, הוא התמה של ההעצמה הנשית. מדובר ביצירה טלוויזיונית שבניגוד לכל קודמותיה שמה בראשה נערה, אישה. באפי סאמרס היא קוטלת הערפדים, היא מנהיגה, היא כמעט תמיד בשליטה על כל סיטואציה. למעשה, כל מה שקראתם עד כה - כל החלטה שהחליט ג'וס ווידון כשיצר את הסדרה - נועד לשרת את האג'נדה הזאת. בראש ובראשונה זו סדרה ששמה לה למטרה להפוך את הסדר שהיה אז (גם אם היום נדמה שהוא מובן מאליו), ולערער על ההבנה המקובלת שבראש סדרת אקשן עומד תמיד גבר, שבראש צוות של לוחמים יש מנהיג שהוא גבר, ושאת כל התכונות שצריך כדי להציל את האנושות אפשר למצוא אך ורק בגבר. אם יש אישה בחבורה אז היא בתפקיד הקורבן, או שהיא מושא האהבה, או זו שצריך להציל. היא בהחלט לא זו שאליה פונים כמנהיגה.

סביב באפי תמיד יש עוד לוחמים; ערפד בן מאות שנים, המבוגר האחראי שהוא גם הרבה יותר אינטליגנטי ממנה, איש זאב, מכשפה חזקה, שדה עתיקה ומדי פעם אפילו קוטלת נוספת. ועדיין, זו שכולם נושאים אליה עיניים עם השאלה "מה עושים עכשיו?". זוהי באפי. גם כשהיא בשפל, גם כשהיא טועה, או כשהכאב שלה גורם לה לבצע בחירות שגויות - מהפרק הראשון, ועד השורה האחרונה של הסדרה - באפי היא המנהיגה. הסדרה הייתה חייבת להיות מקסימה, מצחיקה, דרמטית, מקורית ומלאת אקשן, והדמויות שלה היו חייבות לגרום לנו להזדהות מוחלטת. את כל זה היה צריך לעטוף בעטיפה צבעונית של עולם על-טבעי מלא בכשפים, יצורים ומיתולוגיה, כך שמבלי ששמתם לב, קיבלתם עולם שבו בחורה בלונדינית קטנטנה מצילה אותו ואתכם ושוב ושוב ושוב.