נושאים חמים

פינג קונג: "קונג: אי הגולגולת" מדלג בין טיפשות להנאה

יקום המפלצות החדש ממשיך להתרחב בסרט שמחזיר את הגורילה האיקונית למרכז הבמה. העיצוב ובימוי הסצנות מרשים, והקצב של הסרט לא משאיר הרבה רגעים דלים. יחד עם זאת, ההיגיון של מהלכי העלילה, בתוספת התפקיד המעליב של ברי לארסון וחולשת הדמויות, פוגעים בתוצאה הסופית

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
דירוג כוכבים לסרטים -3 כוכבים ()

מוקדם, אפילו מוקדם מאוד, להתחיל ולקבוע מגמות לגבי שנת 2017 בקולנוע. ובכל זאת, בהתבסס על הלהיטים הגדולים של שלושת החודשים הראשונים, ובתוספת ההצלחה העצומה של "לה לה לנד", שנגררה אל תוך השנה הזאת, ניתן לומר שהרטרו-שיק הוא הדבר הכי חם על המסך כעת. אחרי שרקדנו ושרנו על גג מכוניות בפקק של לוס אנג'לס העכשווית בהומאז' לשנות החמישים, ואחרי שקפצנו קדימה בזמן ב"לוגאן" כדי לקרוץ למערבונים של שנות החמישים והשישים, מכונת הזמן של "קונג: אי הגולגולת" מזמינה אותנו לביקור בתקופת דמדומי וייטנאם של שנות השבעים. בעיניו של חוקר תרבות, נראים צירופי המקרים האלה כמו תשובת נגד לחוסר הוודאות שמתרחש בעולם סביבנו. אלא שהיצירות שהוזכרו כאן נולדו הרבה לפני הברקזיט וניצחון טראמפ, ולכן המשמעות שלהן הרבה יותר מעניינת: לא רק מפלצות מיתולוגיות יכולות לשוב לחיינו אחרי שנים בארכיון - גם לז'אנרים שנחשבו לכאלו שחלפו מהעולם, יש עדיין מה למכור והרבה מה לחדש.

"קונג: אי הגולגולת" מתרחש אם כך ב-1973, כשחבורת חוקרים בראשותו של הסוכן הממשלתי ביל רנדה (ג'ון גודמן) יוצאת בלוויית טייסת מסוקים של צבא ארה"ב לחקור אי מסתורי באוקיינוס השקט. כדי לסייע בהתמצאות על האי, מצורף למשלחת גשש בריטי מיומן בשם ג'יימס קונרד (טום הידלסטון) וכן צלמת עיתונות פציפיסטית בשם מייסון וויבר (ברי לארסון), שגויסה לתעד את מה שיימצא עליו. עם הגעתם לאי, מגלה החבורה כי גן העדן הקדום הוא משכנו של יצור עצום ממדים, השומר עליו מפני אורחים בלתי קרואים המגיעים מהאוויר ומתחת לפני האדמה.

קונג: אי הגולגולת (יח"צ)
פתאום וייטנאם נראית כמו טיול בפארק. מתוך "קונג: אי הגולגולת" (צילום: יח"צ)

אם כבר הזכרנו את "לוגאן", שווה להתעכב עוד קצת על השוני בגישה של שני הסרטים. בעוד סרט הגיבורים של ג'יימס מנגולד מפלרטט בעדינות עם המערבון ומאפייניו, "קונג" של ג'ורדן וייט-רוברטס ("מלכי הקיץ") עושה זאת עם "Ziggy Stardust" שמושמע בפול ווליום דרך רמקולים ענקיים, המוצבים על מסוקי אנפה המרחפים על רקע שקיעה פוטוגנית בג'ונגל. הכי קרוב שאפשר לכדי לצרוח "אני 'אפוקליפסה עכשיו'" מבלי לעשות את זה באמת.

מחד, הצעקנות הזאת תורמת לקצב המהיר ולרושם שמותיר הסרט. מנגד, היא גם פוגעת בו בסופו של יום וגוררת לא מעט גלגולי עיניים. כך, למשל, הקריצה לג'וזף קונרד (סופר "לב המאפליה", שעליו מבוסס "אפוקליפסה עכשיו") באמצעות השם שניתן לדמות של הידלסטון נעשית בטוב טעם; אך הניסיון לשחזר את דמותו של דניס הופר כצלם-עיתונאי חוקר, באמצעות ברי לארסון עם מצלמה ישנה, מינימום של שורות טקסט ומקסימום גופיה צמודה, מגוחך ומעליב. לארסון, זוכת האוסקר לפני שנה בלבד על תפקידה ב"חדר", לא ראויה לתפקיד מטופש כזה. אבל יותר מזה, אנחנו לא ראויים לסרט שמזלזל כל כך ביכולותיה.

הדואליות הזאת מלווה את הסרט לכל אורכו - שילוב של טוב שמעורב ברע או חסר טעם. החוזקה העיקרית של "קונג" היא עבודת האפקטים ובימוי סצנות האקשן הענקיות. קונג היה מאז ומעולם דמות מרשימה, אבל הגרסה הזאת באמת מצליחה להדגיש את העוצמה הפיזית והסימבולית שלו במגוון דרכים: כשהוא מתמודד לבדו מול טייסת שלמה של מסוקי תקיפה, כשהוא "מטייל" ברחבי האי, כשהוא מתגלה לקונרד ווויבר העומדים על פסגת הר, או כמובן במאבקים שלו מול המפלצות המתגוררות בעומקי האי. היכולת לעטוף את כל המאבקים האלה בערפל הג'ונגל ותחושת הטירוף שנובעת ממנה ומשפיעה על הדמויות, ראויה להערכה. במידה מסוימת דווקא הבחירה הזאת באימג'ים מוכרים כל כך מסרטי המלחמה הישנים (כולל סצנת שיא שמתקשרת ישירות עם סצנת שיא מפורסמת אחרת ב"פלאטון"), היא גם סוג של הצהרה: אלו לא המלחמות המיותרות שהביאו את האדם לטירוף, אלו בני האדם עצמם שעשו זאת. משהו ביצר האנושי לנצח ולכבוש, גם כשאין בכך צורך, רלוונטי היום כמו שהיה אז בביצות של וייטנאם.

קונג: אי הגולגולת (יח"צ)
שילוב של איכות חזותית וטיפשות סיפורית (צילום: יח"צ)

התסריט של "קונג" הוא המרכיב הבינוני שמאזן את הוויזואליה המרשימה. לפרקים הוא כל כך טיפשי עד שקשה להאמין למתרחש. יצורים ואנשים מתנהגים בדרכים לא הגיוניות בעליל, בוחרים בחירות מנוגדות לכל היגיון, ונוטים למצוא דברים שהם זקוקים להם בדיוק ברגע שהם זקוקים להם. בנוסף - ולזכותו של הסרט ייאמר שהוא מודע לכך - הנונשלנטיות שבה מקבלים גיבוריו את מה שעיניהם רואות על האי, היא בין קומית למופרכת בפני עצמה. וזה עוד לפני שדיברנו על גורילה בגובה גורד שחקים, שמתאהבת בצלמת זעירה שלא אומרת דבר, והכל בשביל התירוץ לרגע הכה נדוש של אישה יפה וקטנה בתוך יד עצומה. כל זה יכול היה לעבור עם קצת יותר הומור (על אף שנגיעות ממנו קיימות בסרט), וקצת יותר יצירתיות בניסיון לעשות עוד וי על רפרנס משמעותי.

גם המשחק ב"קונג" הוא לא משהו לכתוב עליו הביתה. מלבד סמואל ל. ג'קסון האלמותי, שמשקף בדמותו את הטירוף וחוסר התוחלת של המלחמה באשר היא, מרבית הדמויות בסרט שכיחות וחסרות כל ייחוד. בתוך יקום המפלצות שקם לנגד עינינו עם "גודזילה" ב-2014 ו"קונג" כעת, ועם סרטים עתידיים שיפגישו ביניהם בסופו של דבר, נראה שבני האדם נמצאים רק כסטטיסטים לצד יצורי הענק. וכך, במירוץ הצמוד מאוד הזה בין טיפשות למגניבות, נדמה שהאחרונה ניצחה בפוטו פיניש במקרה של "קונג: אי הגולגולת". לא בטוח בכלל שאם מישהו יגיש ערעור על התוצאה, הבדיקה הנוספת תגיע לאותה מסקנה.

קונג: אי הגולגולת (יח"צ)
חסרה קצת יותר יצירתיות בקריצות ליצירות עבר (צילום: יח"צ)