נושאים חמים

הרומן הוא עגול: "לחוץ חתונה" הוא מסע חכם וקורע מצחוק בדרך לאהבה

רומן הביכורים של עומר ברק עובד, לכאורה, לפי הנוסחה הקלילה, הברורה והמוכרת של קומדיות רומנטיות. אלא שמתחת לפני השטח ממתינה מניפולציה חכמה ומלאת חן על הז'אנר הזה בדיוק. התוצאה היא חוויית קריאה מהנה ומצחיקה עם עלילה מושחזת ודמויות נפלאות

יש רבי-מכר שנעשים כאלה בצדק. "לחוץ חתונה", רומן הביכורים של העיתונאי והתסריטאי עומר ברק (33), שרואה כעת אור בהוצאת "מודן", הוא ספר כזה בדיוק. בין דפיו ממתינות לקוראיו שתי שכבות – זו הברורה, הקלילה והאוורירית, כל-כולה הומור טבעי, ואילו מתחתיה מין לבה מבעבעת של משמעויות סמויות שממתינות להתגלות. או בקיצור: היכן שברק ומודן מבטיחים קומדיה רומנטית, ממתינה גם מניפולציה לא פשטנית בכלל על אותו ז'אנר ממש.

"לחוץ חתונה" מגולל את סיפורו של אדם לפיד, מין אנטי-גיבור ישראלי ופורץ דרך של 2017, שלו חלום אחד ויחיד והוא, כמו שאומרים, לשים טבעת. אלא שלפיד, במין המשך ישיר לפֵטיש הישראלי לשינוי ופיתוח של דמות הגבר בחברה – מהתלוש האירופאי לחלוץ עמל הכפיים, לשמנמן החרמן של שנות התשעים ועד לימינו אנו, שבו הלא-יוצלח לא רק קודם בגאון אל קדמת הבמה, אלא גם תפס לו אומץ לומר בקול רם "כן, אני כזה, אז מה?" – הוא כישלון מהלך על שתיים. היעדר המשפחתיות בחייו, אמו הפמיניסטית ואביו איש הקבע הנעדר, מלחיצים אותו וגורמים לו רגע לפני שיגיע אל גיל 30 להעמיד לעצמו משימה בלתי-אפשרית, למצוא כלה.

בדרכו לשם מסתבך לפיד עם חברתו הטובה ביותר, עיתונאית אמביציוזית שמסנדלת אותו בחוזה משומן ומסוכן עם העיתון שבו היא עובדת, והעיתון מוכן לקחת על עצמו את הוצאות החתונה בעבור כתבה שיכתוב לפיד לגיליון החג; עם עברו, מן הסתם; ועם חברו הטוב והמצ'ואיסטי שמדרג הנשים שלו עובד בסקאלה של שחקני כדורגל מפורסמים – כל הדרך עד לפגישה עם אהובתו המיוחלת שגם היא עוף מוזר בספרות המקומית.

זוהי אפוא קומדיה רומנטית בעלת שלושת השלבים המתבקשים והנדושים: הגיבור הרומנטי שרודף אחר אהובתו ו/או חלומו, רכבת הרים של רגשות שבאה לסיומה במשבר נוראי שמתרחש בסוף המערכה השנייה, וכמובן, סוף שמח ומתקתק. הנטייה מבקשת לומר לכן דבר מה על אודות הסכֵמה הרגילה שבה השתמשו, ועדיין משתמשים, מקצועני הוליווד כדי לחולל לנו את אותם סיפורים בקצב מסחרר. אך מבט זהיר יותר בעבודת המחבר תגלה דווקא גישה דואליסטית יותר, שניתן אפילו לשייכה לעבודות מחקר רציניות בתחום הספרות, למשל חיבורו המפורסם של הסמיוטיקן, הפילוסוף וענק הספרות האיטלקי, אומברטו אקו, על סדרת הספרים "007" מאת הסופר הבריטי איאן פלמינג.

שם, אומר לנו אקו, "ניתן אולי להשוות רומן מאת פלמינג למשחק כדורגל, שבו אנו יודעים מראש את המקום, המספרים וטיב האישיות של השחקנים, כמו גם את חוקי המשחק ואת העובדה שבנקודת השיא ישתתפו כל המרכיבים האלה יחדיו, מלבד העובדה שבכדורגל איננו יודעים עד הסוף מי ינצח. יהיה זה מדויק אולי להשוות את הרומן של פלמינג למשחק כדורסל שבו תשחק קבוצת 'הארלם גלובטרוטרס' (Harlem Globetrotters – שמציגה משחקי ראווה אתלטיים ומרשימים במיוחד; ל"ק) נגד קבוצה מקומית: אנו יודעים בוודאות מי ינצח, והתענוג טמון באופן שבו תבחר הקבוצה להוציא לפועל את רגע הסיום, באילו טריקים היא תשתמש ... ".

לא סתם הזדנבה אליי אותה מחשבה, על אודות חיבורו של אקו, כאשר ברק הציג בספר את פגישתו הראשונה של גיבורו עם אותו חבר מאצ'ו בפאב הקבוע של השניים. שמו של המקום, במין הומור מביך של הפוך-על-הפוך, הוא "חגיגה נודדת", על שם הממוּאר רב המכר של הסופר זוכה פרס הנובל ארנסט המינגויי (עיתונאי ומאצ'ו לא קטן בעצמו). כבר בנקודה זו, חלק מוקדם למדי ברומן, החל המחבר לבסס את דו-הכיווניות, את הדואליות, את המראה. הנה, בצד אחד של השולחן יושב לפיד שמוצא לו הצדקות למסעו בדמות ג'וליה רוברטס ו"גירלס ג'אסט וואנה האב פאן" של סינדי לאופר; ובצד השני חברו שגורס, חד וחלק, "סמוך עלי, אתה אידיוט". ועל אותו חבר ממש אומר הגיבור: "שני דברים תמיד גרמו לי לקנא בערן. היכולת המדהימה שלו לראות כל דבר בחיים דרך הפריזמה של מגרש ירוק, עשרים ושניים שחקנים וכדור ... " (עמ' 36), וגם: "בעוד אנשים שפויים כמוני התייחסו לכדורגל בתור מה שהוא – אחלה משחק ותו לא – ערן ראה בו מדריך לחיים" (שם).

מנקודה זו ואילך, ואולי מעט קודם לכן, נדמה שתופס ברק את אותו תפקיד שמייחס אקו לפלמינג. הכוונה היא שהמחבר, במיומנות יפה, מבסס לנו מין מקהלה משעשעת למדי. אותו אדם לפיד עתיד לחזור פעם אחרי פעם אל חיק חברו, שופט ותליין שמייצג את העדה הגברית שעל חשבונה מייצר ברק את התמורות הללו, ובכל אחת מן הפעמים הללו להישפט ולקבל גזר דין חותך וקורע מצחוק דרך הראי הספורטיבי, אותו כר דשא ירוק.

והרי מה יש בשתי קבוצות שמשחקות אחת מול השנייה, ובנו שמוצאים בהן עניין מתוך בחירה של צד אחד, אם לא אותו קרב נצחי בין הטובים לרעים, בין מי שאנו כמהים לניצחונם לבין מי שאנו מקווים שינחלו תבוסה. או, בשינוי קל, אלה הם בעצם שני הצדדים שנלחמים כל העת על נשמתו של הגבר ושאותם השכיל ברק להבין: זה שמצד אחד, כפי שקורה ללפיד, רוצה להיענות להזמנתה של הבחורה השיכורה לבוא עמה אל ביתה ושמנגד מוצא את עצמו במיטה מזייף אורגזמות. ובעצם, כפי שאומר לו חברו בתגובה לאמירתו כי "'אני לא רוצה לעשות סקס חסר משמעות. / 'כן, אתה כן.' / 'אבל...' / 'בעניין הזה סמוך עלי, בסדר? אתה פשוט רוצה.'" (עמ' 145).

אותה דואליות חוזרת, מתפרקת ונבנית לכל אורך עמודי הספר, שמבצע את כל התחבולות והקריצות הללו בחן ובהומור רב. כן, צריך גם לומר באופן פשוט: זהו ספר קורע מצחוק. באמת. קריאה בו גובלת לעתים בצחוק בקול רם. המקרה של ברק – שמבירור קצר עליו ניתן ללמוד כי הוא מעביר גם סדנאות כתיבה – אם כך, הוא נדיר למדי. שכן רוב הסופרים בראשית דרכם לא מצליחים לבסס עלילה כה מושחזת ובה דמויות עגולות ומעניינות שניתן להזדהות עמן בכזאת התמסרות. כשסיימתי לקרוא את הספר קפץ אל מוחי משפט אחד מתוך ספרו של המינגוויי "חגיגה נודדת": "אף פעם אל תצא למסע עם מישהו שאינך אוהב". אדם לפיד, אם כך, הוא גיבור ששמחתי לצאת עמו למסע.