נושאים חמים

ייאוש יפהפה: "ריצות ארוכות" של יהלי סובול הוא אלבום מתגמל של אמן עיקש

בקצב מדוד ובעקשנות ראויה לציון, מתאר סובול באלבומו החדש את מציאות חיי היומיום הסיזיפיים. רגעים סתמיים קטנים לצד הנואשות לאינטימות זוגיות, זוכים כולם לטיפול מתגמל באמצעות כישורי הניסוח שלו. ובנוסף: אלבום ההופעה של שלמה גרוניך יעשה לכם טוב על הלב

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

מצחיק קצת להגיד את הקלישאה החבוטה הזאת, אבל יהלי סובול אחד האנשים המוערכים פחות-על-המידה במוזיקה הישראלית. סובול הוא מהמנסחים הכי מוכשרים של חברי קבוצת ההתיחסות שלו – אנשי מעמד הביניים, בורגנים תל אביבים, אנשים שחשבו שבסך הכל החיים די קלים עד שהתנגשו בשחיקה, בשיעמום, בסתמיות, בעייפות ובייאוש. אז במקום ספרינטים עוברים לקצב האיטי יותר, אך המתגמל, של הריצות הארוכות, כשם האלבום.

ובאמת, באלבום הזה, הקצב יורד – במה שבא לידי ביטוי כמובן גם במוזיקה ובהפקה של אסף אמדורסקי, בקול השר פחות והמדבר יותר של סובול, בסיוע הפעיל והנפלא של זואי פולנסקי (ריו) בגיטרה וקולות. למשל, בשיר "מהפכת קטיפה", מהשירים היפים באלבום, שבו היא לוקחת ממנו את נטל ההובלה של השיר ומאפשרת לו לקחת צעד אחורה. גם ההתרחשויות בשירים הם קאמריות, צנועות: ב"תיאטרון תנועה" סובול מתאר דינמיקה זוגית וניסיון נואש למצוא רגעי אינטימיות, בין צפייה סתמית בסדרה לבין גידול ילדים.

אבל ככלל, הציר המרכזי של האלבום הוא ייאושו של סובול - מי שתואר בעבר כמשורר רוק, עם שירים ודימויים שלא מצליחים לשנות את המציאות, והתעקשותו להיאחז בהם בכל זאת. "אני לא רוצה מילים / בבקשה רק לא מילים עכשיו", הוא כותב בשיר אחד, וגם באחר, "האוצר" הסוגר, הוא מתאר את עליבותו של הזמר-יוצר: "אין מה לעשות, כשאין מה לעשות אפשר פשוט לשיר, עד שהעיר תבער, עד שעמודי הבניין יתמוטטו", מה שמהדהד את "אני אפריקאי" של הבילויים מתוך "הורה הסלמה" ("אין דבר שתאמר שיכול לעצור את שטף הדם / ובכל זאת אולי לעמוד ברמזור עם תוף המרים").

ובכל זאת, התעקשות: "אני רוצה לחפור מעבר מתחת לרחוב, מתחת למכוניות, לסוליות ולכפות החתולים, בסבלנות של אסיר נמלט – כל יום קצת", סובול שר בשיר הפותח רב-המשמעות, קורץ ל"חומות של תקווה" כדי לסמן גם את השחיקה וגם את המלחמה בה, את ההתעקשות לחפור, את ההתעקשות לכתוב, להבין בני אדם וליצור אמנות. בהקשר הזה יש להבין את "ריצות ארוכות" כאלבום עקשני מבחינה אישית, אבל גם כמרד קטנטן ברוח התקופה, שבה גם בלי להיות דמות פוליטית במיוחד, האמן, כמו העיתונאי או פעיל זכויות האדם, הוא תמיד בחזקת פושע, על התעקשותו לתאר את המציאות.

שלמה גרוניך והפילהרמונית

שלמה גרוניך אמנם כבר הוציא כמה אלבומים עם גרסאות מיוחדות לשירים שלו, אבל גם בפעם האלף "ואותך" מרסק את הלב ו-"רוזה מרציפן" מרעיד את אמות הסיפים. הפעם, באלבום משותף עם הפילהרמונית, הוא מתעד הופעה חגיגית שנערכה לפני כחצי שנה שבה הוא מארח את מתי כספי ואת חבריו להרכב המיתולוגי "קצת אחרת" – שם טוב לוי ושלמה יידוב, ומבצע 15 משיריו בעיבודים לתזמורת של אילן מוכיח ובניצוחו של זובין מהטה.

מאלבומים מן הסוג הזה, שהפכו לרווחים מאוד בשנים האחרונות (תיסלם, עברי לידר, הדג נחש, דודו טסה), כולם בדרך כלל יוצאים מרוצים – אמן מוציא עוד ריליס בטייק אחד של הקלטה, התזמורת התורנית מרוויחה יחסי ציבור, מי שאוהב את האמן נהנה מהביצועים המיוחדים וממילא אין הרבה ממה להתאכזב, ומי שלא אוהב ממילא לא יגיע לזה. אף אחד כבר לא מצפה מאלבומי הופעה להגדיר מחדש יצירה או אמן, וזה בסדר. גרוניך, לעומת זאת, הוא סיפור קצת אחר, גם בגלל שברזומה שלו יש לא מעט הקלטות מרתקות. רק לפני שנה הוא הקליט אלבום לייב משותף עם דני רובס שכלל מחרוזות שחיברו בין השירים של השניים.

גם כאן הוא מוציא את המיטב מכמה מהשירים שלו, החל בפתיח התזמורתי שכולל ציטוטים מ"שירים פשוטים" ו"המסע לארץ ישראל", האיחוד המרגש של "קצת אחרת" (דווקא עם שני שירים שבהם הוא לא הסולן - "הנסיך הקטן" ו-"שיר בין ערביים") ועם מתי כספי ("ואותך", "ציור"), "שירים פשוטים", שבאופן מתבקש מצטט את הסימפוניה החמישית של בטהובן, וגם "בוחר בחיים", "נואיבה" (אחד הביצועים המהנים ביותר לשיר הזה), "המסע לארץ ישראל" שמבוצע כאן סולו ועדיין מרגש, וכמובן, כאמור, "רוזה מרציפן" והקרקס המעופף של אריך קסטנר. למי שאוהב להתענג על השירים הישנים זה תקליט ממש מהנה, הגם שלא ישנה את חייכם.