נושאים חמים

הכיעור, הבדידות והריגוש: האיחוד של הג'ינג'יות היה מסעיר, אבל לא מושלם

23 שנים אחרי אלבומם היחיד והבלתי נשכח של הג'ינג'יות, עלו אמיר צורף ותמיר אלברט למופע האיחוד שהוכיח שלמוזיקה שלהם אין תאריך תפוגה. על אף מיעוט החומרים המקוריים והתוספות שנכפו על המופע בעקבות כך, המוזיקה של השניים כל כך חיה שאי אפשר שלא להתמכר מחדש

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
הג'ינג'יות, הופעה חיה בבארבי 15/3/2017 (ניב אהרונסון)
מוזיקה חיה, בלי תאריך תפוגה. אמיר צורף ותמיר אלברט במופע האיחוד של הג'ינג'יות (צילום: ניב אהרונסון)

יש עיר. ולעיר הזאת יש מוסכמות. צריך לשמור על הכיעור, על הבדידות, על הרפיון ועל הריגושים. אלה הם עניינים שבין אדם לעירו הפרוצה, המאפשרת והמחרמנת. על כל מאה חסרונות יימצא יתרון אחד אינטימי, אירוטי, שישקיע אותך בה עד צוואר. ובתל אביב דור מחליף דור, מצטופף עם דור, מתרוקן מאנרגיה ומתמלא באנרגיה, ומתרוקן ומתמלא וכך שוב ושוב. במובן הזה, 1994 היא 2017 ו-2017 היא 1994. וכשתמיר אלברט שר "אלנבי שבעים ותשע. מי גרה שם? איפה היית? כמה אתה אוהב אותי? כמה רוע את אוהבת?", אי אפשר להבחין אם זאת מציאות אלימה מן העבר או התרחשות מעבר לקיר. הזליגה של העשורים לא מתבטאת רק במילוליות של אלברט, אלא גם במוזיקה החיה – כל כך חיה – שאין לה תאריך תפוגה. ככה זה כשיוצרים אמנות טובה, באמת באמת טובה.

אלברט ואמיר צורף עולים על הבמה כמו עוברי אורח. אחד לובש פליז חסר צורה, השני מכופתרת. הם נרגשים כאילו היו להקת גראז' שמנסה לראשונה חומרים על קהל, וניכר שהמעמד המשותף לא טבעי להם. השנה האחת ההיא, 1994, ועוד כמה גיחות בעשור הקודם, לא שפשפו אותם לקראת האיחוד ב-2017. כשמתחיל השיר הראשון, "אלנבי 79", ברור שהם לא הולכים ליפול באנכרוניזם וחוסר רלוונטיות. להפך, הסאונד של צורף נשמע כמו שגרה מפרכת של חדרי חזרות, אימוני יום ולילה. הגיטרות בשרניות, הקולות השניים מרחפים, הסמפלרים מלאים בבסים דומיננטיים, התופים רפטטיביים ומדויקים ולשירה של אלברט יש עוצמה פרועה דווקא בגלל הרסן שבה. ואיך יכול להיות שהעמידה המכונסת הזאת על הבמה משדרת כל כך הרבה מין, ריגוש ועצב? אלוהים יודע.

הג'ינג'יות, הופעה חיה בבארבי 15/3/2017 (ניב אהרונסון)
איך העמידה המכונסת הזאת משדרת כל כך הרבה מין, ריגוש ועצב? (צילום: ניב אהרונסון)

מהר מאוד ההופעה עוברת פאזה ואלברט הופך לכוכב משנה, הפעם באופן רשמי. זה קצת חבל, כי יש משהו ממכר למראה באופן המקולקל שבו הוא תופס את עצמו על הבמה. זה מתחיל במעבר לשירים של נושאי המגבעת ("אני טקסט פוליטי?", "האדמה מקולקלת" ו"הבא בתור הוא סוס") ומתגבר עם אירוחים של ערן צור, שמספר על היום בו ראה את "אמיר ותמיר יוצאים מהאולפן של ג'ינג'יות, רעבים ללחם, אבל יודעים שיש להם אוצר בידיים", ואסף אמדורסקי שהפיק את הערב ונראה נרגש בעצמו. כל אלה, על אף הכבוד ההדדי והביצועים שמעמיקים את הרגרסיה במובן החיובי, דוחקים את הג'ינג'יות קצת יותר מדי לצד. וזאת בעצם הבעיה האמיתית – היעדר חומרים. לג'ינג'יות יש בסך הכל שמונה שירים ישנים ועוד שניים חדשים שנחשפו במהלך האיחוד ("קינג קונג" היפהפה, שחוזר על המילים "האישה שהכי אהבתי ירתה לי בלב", ו"יונתן" שתפס פחות תשומת לב), וזה פשוט לא מספיק בשביל להרים הופעת בארבי. החוויה היתה יכולה להיות שלמה יותר אילו הם היו בוחרים לבצע את האלבום ברצף ומשאירים את התוספות להדרן.

ב"מלפפונים", האקספרסיביות של צורף ואלברט עולה דרגה, ואפשר כמעט להרגיש, אפילו בצלילות הדעת, את ה"ברילנטין בשיער/ מלפפון בין הרגליים/ שטיפת קיבה". השיר המטורף הזה מתגלה כסך כל החוויות העירוניות - שיחסית מתפוגגות בשירים החדשים - שיש בהם פיכחון והשלמה במקום התקפים לא סדירים של נפש תועה ועצבנית. לכן גם המלודיות מלנכוליות יותר ורקידות פחות. ועד כמה שהבגרות יכולה להיות חפה מסקסיות, יש לקטעים החדשים הצדקת קיום מלאה, הרבה בזכות החיבור הספקטקולרי והפורה של צורף ואלברט שאין לו תחתית. לקראת הסיום, הלילה של ג'ינג'יות כמעט מתרסק בתקרית אלימה שמערבת את רם אוריון בעל כורחו, אבל הם מסרבים לוותר. "ביפ" שנקטע מתחיל שוב והקהל הישן, שהגיע להופעות ההן ולזו הנוכחית, צועק "בלונדיניות עושות לך רטוב?" (כי באיזו עוד הזדמנות אפשר להיות פרוורטי בלי הגבלות?). לסיום הם עושים את "לילות כלולות" ויורדים מהר משעלו.

יש עיר, ולעיר הזאת יש מוסכמות. תמיר אלברט ואמיר צורף לכדו ב-1994 את הכיעור, הבדידות, הרפיון והריגושים של תל אביב ב-2017 ("כשיש אתה סובל, כשאין אתה סובל"). לכמה אנשים יש את היכולת הזאת?

הג'ינג'יות, הופעה חיה בבארבי 15/3/2017 (ניב אהרונסון)
לכמה אנשים יש את היכולת לאפיין כך את תל אביב? (צילום: ניב אהרונסון)