נושאים חמים

לא גן עדן לכלבים: "נשמה של כלב" מציף מחדש את השאלות לגבי שימוש קולנועי בכלבים

העלייה לאקרנים של "נשמה של כלב", הסרט השנוי במחלוקת שהארגונים למען בעלי חיים קראו להחרמתו, העלתה מחדש את התהיות האתיות לגבי סרטים, כלבים, ומה שביניהם. ניסינו לענות עליהן בעזרת נשות קולנוע ומנכ"לית תנו לחיות לחיות

בסוף השבוע האחרון עלה כאן לאקרנים "נשמה של כלב", סרט אמריקאי טרי שכמשתמע משמו עוקב אחר נשמתו של הולך על ארבע, המתגלגלת בין כלבים שונים לאורך השנים. התוצאה מתגלה כמעין גרסה מחודשת של "התבגרות", רק עם נביחות וכשכושים בזנב, וכיאה לכך, היא יפה ומרגשת להפליא וצפויה להוציא אתכם עם לחלוחית בעיניים, בעיקר אם גם לכם יש כלבלב.

אז על פניו הכל מושלם, ולכאורה אפשר לברך את הסרט על הצלחתו המסחרית באמריקה ובמדינות אחרות בהן כבר הופץ לפני כמה שבועות, ולהמליץ גם לכם לרוץ לראותו עם הלשון בחוץ. אלא שזה לא כל כך פשוט: בניגוד ל"החיים הסודיים של חיות המחמד", הלהיט החייתי הקודם על המסכים, כאן העשייה אינה באנימציה אלא עם שחקנים בשר ודם, כולל כלבים מסוגים וגדלים שונים. זה מוביל אותנו לפיל הגדול שבחדר, או נכון יותר לומר: הרועה הגרמני שהשתתף בהפקה ולפי תיעוד שדלף לרשת, סבל מהתעמרות אנשי צוות ואולץ לבצע פעלולים בניגוד לרצונו.

כמצופה מאמריקה של ימינו, הדליפה הזו עוררה סערה תקשורתית והובילה ארגוני זכויות בעלי חיים לקרוא להחרים את הסרט. דניס קוויד, שמככב בו, טען כי מדובר בפייק ניוז וזו גם הייתה מסקנת החקירה של הגוף הבלתי תלוי שחקר את העובדות, והצהיר כי הסרטון ערוך בצורה מניפולטיבית ולא משקף את המציאות.

אך גם בהנחה שזה נכון, אף אחד הרי לא שאל את הכלב הזה, או כל כלבלב אחר אי פעם לצורך העניין, אם הוא רוצה להשתתף בסרט, ולבטח הופעלה עליו מניפולציה כלשהי כדי שייאות לעשות זאת ולבצע את ההוראות שניתנו לו. לכן, גם אם אף יצור חי לא נפגע פיזית במהלך ההסרטה, לא ניתן להתעלם מהשאלות שהפרשה הציפה מחדש: האם שימוש בכלבים לצרכים בידוריים אינו דבר מועד לפורענות ומלכתחילה לא מוסרי?

נשמה של כלב (יח"צ)
מה יאמר על כך המבקר מאיר שנאוצר? מתוך "נשמה של כלב" (צילום: יח"צ)

יעל ארקין, מנכל"ית עמותת תנו לחיות לחיות, טרם צפתה בסרט, אבל העמדה העקרונית שלה ברורה. "באופן כללי, אנחנו נגד שימוש בחיות לתעשיית הבידור, אם זה קרקסים ואם זה סרטים", היא אומרת. "עם זאת, השאלה היא מה נדרש מן הכלב. אין לנו בעיה עם אילוף בסיסי, כי את זה גם אנחנו עושים, אלא עם זה שהופכים כלבים להרפתקנים, בניגוד לטבעם. אף כלב לא קופץ למים סוערים סתם כך, מרצונו הטבעי, וזו הבעיה".

ריטה קורן, מבקרת הקולנוע של קול ישראל, ידועה כגדולה מבין חובבות הכלבים והחיות בכלל בקרב קהילת מבקרי ומבקרות הקולנוע בישראל, והיא אומרת דברים דומים לארקין. לדבריה, יש מקרים בהם ניתן לקבל את השימוש בכלב, וכדוגמה היא נותנת את הסרט הספרדי "טרומן: חברים עד הסוף", שעשה לאחרונה חיל בקופות בתי הקולנוע המקומיים.

הכלב הקשיש שמשתתף בו, לא התבקש לקפוץ לתוך חישוק בוער או משהו כזה, אלא בעיקר להימרח על הספה וכדומה – כפי שעושים רוב הכלבים שאנחנו מכירים. "נדרש ממנו רק להיות הוא עצמו, ולכן לא דאגתי", היא מסבירה. "לעומת זאת, אני לא מסוגלת לשבת ולראות כלבים עושים כל מיני פעלולים. מן ההיכרות רבות השנים שלי איתם, הם לא עושים דברים כאלה מרצון ואני תמיד תוהה מה גרם להם לשתף פעולה וכמה סבל עברו. מבחינתי, זה נכון כמובן גם לגבי חיות אחרות. במהלך הצפייה בהפקת הענק הסינית 'הזאב האחרון' לפני שנה, איבדתי עשר שנים מהחיים שלי, כי היה לי ברור שטובת הזאבים לא עמדה לנגד עיני המפיקים והיוצרים".

הדיון הזה אינו תיאורטי בלבד וגם לא נקודתי: נוכחות כלבית היא דבר נפוץ על המסכים, במיוחד בקולנוע האמריקאי, ובכל שנה אפשר למנות לפחות תריסר סרטים בהם יש דמות של כלב. בישראל, לעומת זאת, בגלל המגבלות התקציביות ואמצעי ההפקה דלים, הדבר מקובל קצת פחות, אבל פה ושם קיים גם כאן.

כך, למשל, "ילד טוב ירושלים", הלהיט הקומי של רועי פלורנטין מן השנה שעברה, תיאר כיצד גבר בגילומו של עמוס תמם מתאהב בדוג-ווקרית, אותה גילמה מיטל גל-סוויסה. חשוב כמובן להבהיר כי לא נשמעה מעולם שום טענה לגבי היחס של הסרט לכלבים, והם גם לא מבצעים בו תעלולים הרפתקניים או שום דבר כזה.

כלבים בקולנוע (יח"צ)
אורחים קבועים על המסך. מתוך (מימין לשמאל) "בטהובן" ,"מארלי ואני", "אייר-באד" ו"לאסי" (צילומי מסך)

"הכלבים הגיעו לסרט מתוך האהבה של התסריטאי רן אפלברג כלפיהם", מספר פלורנטין. "הוא טוען שחיות הרבה יותר טובות וחכמות מבני אדם, ולכן הדמות הנשית הראשית מעדיפה לתקשר רק איתן".

פלורנטין מספר שבעבר כבר היו לו ניסיונות לא נעימים – "בהפקה כלשהי, עבדה מישהי שהתגלה כי רק התחזתה למאלפת, והכלב שהיה בצילומים נכנס להיסטריה והיה אומלל להחריד. לכן, ב'ילד טוב ירושלים' דאגתי לעבוד עם המאלפים הכי מקצועיים שיש. הכלבים הכירו אותם היטב עוד לפני ההפקה, והיו רגועים במחיצתם. נוסף לכך, עוד לפני הצילומים עשינו מפגשי היכרות בין השחקנים האנושיים והכלבים ויצרנו ביניהם בונדינג".

"אפשר להגיד שזה לא לעניין להעסיק כלב, אבל באותה מידה אפשר להגיד שזה לא לעניין להעסיק ילד", מוסיף פלורנטין. "בחיים שלנו יש ילדים, כלבים וחיות אחרות ואי אפשר להתעלם מהם ולהעלים אותם. כמו כל דבר בתעשייה, השאלה היא איך אתה מתייחס אליהם. לכלב צריך להתייחס כמו לכל שחקן, ולדאוג לו לאוכל, שתייה וזמן מנוחה ולכך שלא תהיה לו יותר מדי עבודה, ואז לדעתי לא צריכה להיות בעיה".

מעבר לכך, חוץ מן השאלות על מה שמתרחש בזמן ההפקה והצילומים, עולה גם התהייה לגבי ההשפעה שיש לסרטים בהשתתפות כלבים על הצופים בני האדם: האם היא חיובית, שלילית או בעצם לחלוטין חסרת משמעות?

במהלך הצפייה ב"נשמה של כלב", למשל, קשה שלא להגיע למסקנה אופטימית: סרט כזה, המאדיר בצורה כה משכנעת את דמותם של ההולכים על ארבע, ודאי יגרום לרבים מן הנוכחים בקהל לרוץ ולאמץ כלבים, אם עוד אין להם כאלה. גם פלורנטין שותף לאמונה הזו. "בדרך כלל, הכלב הקולנועי הוא הכי חכם, הכי מצחיק והכי מגניב בסביבה", אומר הבמאי, "אז מי לא היה רוצה כזה דבר אצלו בבית? גם אני בתור ילד נורא רציתי לאסי בגלל הסרטים, אם כי לצערי לא הרשו לי".

ילד טוב ירושלים (יח"צ , צילום: רן מנדלסון)
"צריך להתנהג לכלב כמו לכל שחקן אחר". מתוך "ילד טוב ירושלים" (צילום: יח"צ, רן מנדלסון)

אך בעודנו מכשכשים בזנב, יעל ארקין מצננת את ההתלהבות שלנו. "אימוצים בעקבות סרטים הם בדרך כלל אופנה חולפת, ולא בהכרח דבר חיובי", היא מבהירה. "אחרי ש'מאה ואחד כלבים וגנבים' יצא באמצע שנות התשעים, הרבה אנשים רצו לאמץ כלבים דלמטים, אבל אז מיהרו לנטוש אותם. אותו דבר בדיוק קרה בעקבות 'הצ'יוואווה מבברלי הילס' באמצע העשור הקודם: הסוג הזה של הכלבים נהיה אופנתי בגלל הסרט המצליח, אבל אז אנשים גילו שהכלבלבים שאימצו הם לא בדיוק כמו שראו בקולנוע, ולמרבה הצער השליכו אותם מהבית. בקיצור, הסרטים הללו אולי מובילים לגל של אימוצים, אבל גם לגל של נטישות". ריטה קורן מוסיפה בהקשר זה: "אני תמיד רוצה שיאמצו כלבים, אבל מעדיפה שזה לא יקרה מתוך גחמה. בבקשה, אל תאמצו כלב כי ראיתם סרט וזה נראה לכם מגניב. תאמצו כלב מתוך מחשבה לטווח רחוק, על חבר שיעמוד בצדכם במשך 17 שנה".

בעיה נוספת בכל הקשור לסרטים ולאימוצים, לדברי ארקין, נעוצה בכך שגיבורי הלהיטים ההוליוודיים הם בדרך כלל כלבים גזעיים. "אנחנו פחות אוהבים את הסחר בכלבים שכאלה", היא אומרת. "יש כל כך הרבה כלבים במכלאות, בישראל ובטח בארצות הברית, אז היינו רוצים שיבואו ויאמצו אותם, ולא שייקנו כלבים גזעיים".

וכך או כך, למשנתה, גם אם נאמר שיש סרטים המובילים לאימוצים ארוכי-שנים של כלבים מעורבים, זה עדיין לא אומר שצריך להלל אותם ותו לא. "לשאול איך אנשים יאהבו כלבים בלי ההשראה של הקולנוע, זה כמו לשאול איך אנשים יידעו על ג'ירפות וזברות אם לא יילכו לגני חיות", מצהירה ארקין. "העמותות למען בעלי חיים, כידוע, נגד גני חיות, ואני חושבת שאפשר לדעת וללמוד על חיות גם בדרכים אחרות. לשבת ולראות נשיונל ג'יאוגרפיק, למשל, זה יותר מעניין מאשר לזרוק במבה לקוף בתוך כלוב. יש גם דרכים אחרות לטפח את האהבה לבעלי חיים חוץ מאשר בסרטים עם כלבים אמיתיים: סרטי האנימציה של דיסני, למשל, עשו זאת בצורה מעולה ובלי שהיה להם צורך להשתמש בחיות בשר ודם".

נשמה של כלב (יח"צ)
"מתלהבים בגלל הסרטים, מאמצים - ואז ישר זורקים". מתוך "נשמה של כלב" (צילום: יח"צ)

בכל מקרה, מסכמת המנכל"ית של תנו לחיות לחיות, מלכתחילה רוב מוחלט של הישראלים לא מגיע אליהם לאמץ כלבים בגלל סרט כזה או אחר. "אני לא חושבת של'החיים הסודיים של חיות המחמד' היתה איזושהי השפעה, למשל", היא מסכמת. "לא שמעתי אצלנו את השם הזה עולה בכלל. רוב הילדים רוצים כלב בגלל שהם ביקרו חבר לכיתה וראו אצלו אחד, או כל מיני סיפורים כאלה".

בקיצור: גם כשכוש בזנב הוא עסק מורכב, אבל על דבר אחד יסכימו הן חסידי "נשמה של כלב" והן העוינים אותו: יש סרטים טובים יותר וטובים פחות, אבל כלבים הם תמיד הנשמות הכי גדולות.

החיים הסודיים של חיות המחמד (יח"צ)
ואולי עדיף להסתפק בסרטי אנימציה על כלבים? מתוך "החיים הסודיים של חיות המחמד" (צילום: יח"צ)
נשמה של כלב (יח"צ)
כמו "התבגרות", רק בנביחות. מתוך "נשמה של כלב"
נשמה של כלב (יח"צ)
ציון: חמישה כשכושים בזנב. מתוך "נשמה של כלב" (צילום: יח"צ)