וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קראו את הפרק הנפיץ מתוך "גיבור", המתאר פיצוץ של המחתרת היהודית בהר הבית

20.3.2017 / 11:49

רומן הביכורים של צ'רניאק הוא מותחן העוקב אחר טייס ונווטת צעירים בחיל האוויר הישראלי, אשר פצצה שהם מטילים על עזה מציתה שרשרת אירועים שיוצאת משליטה. קראו את אחד הפרקים הפרובוקטיביים מתוך הספר

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
כריכת הספר/מערכת וואלה!, צילום מסך

סמל ראשון יהודה קריגסמן חיכה יותר מדי שנים לאח קטן. הבטן של אמא היתה מתנפחת ומתנפחת והוא היה מתרגש ומתרגש, אבל בסוף תמיד היתה יוצאת לה בת. שוב מתנפחת, שוב בת. אמו מאושרת אבל הוא מאוכזב. מתרגז. מאשים אותה שיצאה נגדו. ארבע אחיות הוא היה צריך לחכות עד שבנימין יצא. כמה שמלות, בובות, קשתות ועגילים בן אדם יכול לסבול עד שסוף-סוף נולד לו גבר?
אבל יהודה ידע שבעזרת השם בנימין יגיע. היה חולם עליו בלילות. ידע מראש כיצד ייראה. ואיך הוא שמח עליו כשהוא נולד? היה רץ לפני אמא להחליף לו חיתולים, לערבב לו מטרנה, להאכיל אותו בקבוק שיצמח כבר. שומר עליו, כן? לא נותן לאף אחד חוץ ממנו לדחוף את העגלה. כמה קקי ניגב לו? כמויות. כשהתחיל לחייך אליו זה היה רגע. וכמה שמח כשהתחיל לזחול? כשבנימין התחיל לקרוא לו "יו?דה - יו?דה" בקול מתוק? כמה היה מאושר כשקם ללכת? כשלימד אותו מילים חדשות. כשהראה לו איך להחזיק עיפרון ולכתוב את שמו? כשלימד אותו לשחק כדורגל, כדורסל, כשהיה הולך איתו מכות, כן? כשהיה מסמן אותו בגאווה עם ספר ועיפרון על המשקוף, כמה התגאה בכל סנטימטר שגדל? כמה פעמים ליווה אותו לגן ואז לבית ספר? אלף פעם. לא. יותר. בטח יותר. עזר לו בשיעורים. כמה היו נוסעים בטרמפים לתל אביב ולירושלים? כמה הגן עליו? כמה הרביץ לכל מי שהעז לגעת בו? איך היה מסביר לו על בחורות? איך נתן לו לנקות את הרובה כשהיה חוזר מהצבא? איך חינך אותו? לאהבת עבודה, משפחה, רעות ומולדת. שני אנשים יכולים יותר לאהוב? להיות יותר אחים מאחים? יותר בשר מבשרים? איך זה שאח בכור יכול לאהוב אח קטן כמו בן? לאושר כזה חייב להיות מחיר, כי על כל דבר שאלוקים נותן, יש דבר שאלוקים לוקח. וכל פעם שהיה מתמלא אושר היה מאזן את זה מיד בפחד נורא. והפחד צמח וצמח וגדל והתרחב עד שיום אחד התממש.

אמא שלו זעקה בפנים אדומות מעל הקבר של בנימין, תלויה בין שמים וארץ, עליו ועל אביו. ארבע אחיותיו מקוננות, קרובי משפחה וחברים בוכים, וזעם גדול עולה מהקהל הגדול.
"ריבונו של עולם... למה?" התלוננה אמא לאלוקים בכל כוחה. "למה הוא לא ברח?"
כי בנימין לא ברח כשהמחבל, יימח שמו, נכנס לכיתה ה' 2 בבית הספר בקריית איילים. ילדים התחבאו מתחת לשולחנות. ילדים טיפסו אחד על השני, ברחו לחלונות. אבל רק אחד היה גיבור, כן? בנימין. השם ייקום דמו. רץ קדימה כמו אריה, נתלה על הנשק של המחבל, נאבק בו. ככה ניצלו כמה ילדים מהכדורים ומהרימונים. הספיקו לקפוץ החוצה מהחלון. הילדים שאחיו הקטן הציל עמדו פה עכשיו בהלוויה שלו, הוריהם מחבקים אותם בכוח. הביטו בתלולית העפר הקטנה בהערצה ובאהבה ובכו ביחד עם כולם.
"למה להיות גיבור?" אמו הרטיבה את צווארו בדמעות ורוק. "למה? תגידו לי למה?"
אביו חיבק אותה, האחיות חיבקו אותו. אביו הסתכל עליו ועיניו הטובות אמרו - אתה יכול לבכות, יהודה, אתה יכול לבכות. כשנכנסו החיילים לכיתה של בנימין הם מצאו ערימת גופות ליד החלונות. רק בנימין שכב לבדו ליד הדלת. ירוי בבטן. גולגולת מרוסקת בקת רובה.
אז כך בא וקרה הדבר היחיד שיהודה פחד ממנו כל החיים. והוא נשם עמוק עמוק, עצם עיניים וחייך.
הוא לא יפחד יותר משום דבר אף פעם.

יהודה לא בכה כשאבא שלו אמר את הקדיש. עוד לא הגיעה השעה לבכות. הוא ידע בדיוק היכן יעמוד כשתגיע השעה לבכות. זה מה שאלוקים, יתגדל ויתקדש שמו, שולח אותו לעשות. לכן הוא רק חייך חיוך קטן והתעטף שלמא רבא מן שמיא. נשאר לבד מול הקבר אחרי שכולם הלכו, ולא ישב ולא זז עד שירדה השמש ויצאו שלושה כוכבים.

בנימין מת, כן? אבל איש לא ידע שהיו לו עוד אחים. צוות שלם של אחים. מוכנים לכל פעולה. מוכנים למות בשבילו.
12 אחים, ואפילו אבא שלו לא ידע. ככה הם קראו לעצמם האחים, כן? הם לא היו מחתרת או משהו כזה. לא נוער הגבעות ולא אגרוף כהנא. לא אש הקודש ולא תג מחיר. היו להם כוונות אחרות. שאפתניות בהרבה. יהודה אימץ אותם אליו אחד אחד. הוריד אותם אל המים. בחר בהם. היתה לו יכולת לזהות אותם, לחוש את החלומות שלהם מרחוק. למגנט אותם אליו בכוח האמונה שלו, האהבה.
יהודה, שגנב בקיץ 2013 חמישים מוקשי ענק נגד טנקים מהמחסנים של היחידה שלו, חה"ן צנחנים, והראשונים שגייס היו יפתח וצחי מההתנחלות שלו. שניהם מגולני. אחר כך עוד כמה בחורים מסיירת מטכ"ל וכמה משייטת 13. אחד מגוש עציון שנשר מקורס טיס. מ"פ מגבעתי. מהנדס אלקטרוניקה מאלביט שידע לבנות מעגלי חבלה. קצינים ולוחמים מבוגרים ממנו, חכמים ממנו. מנוסים ממנו. אבל הם הלכו אחריו בעיניים עצומות.
הם לא ידעו בהתחלה למה הם נכנסים. חשבו שיהודה עובד לבד. היה בוחן אותם קודם כל בקטנות. שולח אותם למשימות פשוטות. לדפוק מכות לשוטר. לשרוף אוטו של פעיל שמאל. לגנוב רימון מהצבא.
כשידע שהם מוכנים להתקדם לשלב הבא, היה מזמין אותם לפגישה בחורשה רחוקה או במפעל נטוש. שם, בלעדיו, היו האחים קופצים עליהם וחוטפים אותם. עושים עליהם תרגיל של מעצר שב"כ, לבדוק נאמנות ועמידות לחקירות.
אם הייתם בודקים את הידיים של האחים של יהודה מקרוב, הייתם רואים שלכולם יש ציפורניים מעוותות קצת, עבות, ועל הגב והבטן יש להם צלקות אדומות עגולות, כי האחים היו מנסים לשבור את המועמדים במשך 72 שעות של עינויים ללא שינה, כן? להוציא מהם שישטנקרו על יהודה. והאחים שלו היו חזקים בזה - בלפתוח ציפורניים עם מברגים, לכבות על אנשים סיגריות ולדחוף מקלות של מטאטא לתחת. להטביע באמבטיות. לקשור בתנוחות מבאסות לכיסאות. עובדה. מתוך העשרות שניסו לגייס, הרוב נשברו. ומי שנשברים ושופכים, יהודה נכנס בשקט, מפתיע אותם מדממים, בוכים, שבורים על הרצפה. מראה להם תמונות של המשפחה שלהם, מסביר שהוא ישרוף להם את הבית ויאנוס להם את האמא אם הם אי-פעם יזכרו שהיה להם קשר איתו.
והם היו האחים הכי קשוחים ומלוכדים שיש. פלדה. והם צברו יותר מאלף קילו חומר נפץ מתקדם, רובים, מקלעים, טילי טאו, קלימגורים, מכשירי קשר וציוד אלקטרוני, אמצעי ראיית לילה, רובי צלפים, משגרי אר-פי-ג'י ומקלע רימונים.
הם לא פנצ'רו רכבים של מח"טים. הם שברו למח"טים עצמות. הם לא הפכו דוכנים של ערבים בקסבה. הם שרפו ערבים בקסבה. הם לא הרביצו לפעילי שמאל.
הם חנקו אותם.

בשעה ארבע לפנות בוקר, פחות מיממה אחרי ההלוויה של בנימין, הסתתרו האחים בתוך ארגז המטען הארוך של משאית קייטרינג לבנה ליד שער האריות בירושלים. הם הביאו איתם שני טרקטורונים, מכל של 500 ליטר בנזין, תיקים עם 200 קילו חומר נפץ ורחפן. הרוח החמימה שבחוץ התחזקה ונדנדה קלות את המשאית, זורה עליה חול, מרשרשת על דופנותיה.
יהודה האיר על האחים בפנס אדום. כולם לבשו מדים ועליהם חגורי קרב, חמושים בנשקים מושתקים. כולם חייכו, זקופים, מריחים מסבון ויפים כמו בערב חג. הוא הסתכל עליהם ושמח על כולם.
"אחים שלי. אוהב אותכם. תתקרבו אלי. עוד. עוד. יופי. תקשיבו לי. אנחנו הולכים לעשות מעשה גדול היום, כן? היום זה היום הכי חשוב בחיים שלנו. בשביל זה נולדנו. זה יום החג שלנו. אחים שלי, היום הזה ייזכר לדורות! לא נלחמו פה ככה על ירושלים מאז ימי המכבים. והיום המכבים חוזרים! הם חוזרים! אנחנו הולכים להתחיל פה משהו שאף אחד לא ישכח אף פעם."
"בעזרת השם יתברך," אמר יפתח, "אתה איש גיבור ובן חיל!"
"בשביל בנימין," אמר בן-ציון.
הם הצטופפו בעיניים עצומות, התקרבו עוד, אוחזים חזק אחד את השני, מתחבקים.
יהודה פתח את הרמפה האחורית של המשאית. אובך לח נשב סביב מנורות הרחוב. הלילה החם ליטף את פניו.
"אחרי!" הוא לחש.
הם זינקו החוצה. חצי כוח נשאר לאבטח את המשאית, להכין את הטרקטורונים. השאר רצו בסמטאות הקדומות. נעליים גבוהות טופפו ברכות על האבנים המסותתות. הם העמיקו לתוך הרובע העתיק והקירות התהדקו סביבם. יהודה רץ בהתרגשות, נשימתו מקוטעת. תקרות מתפוררות נסגרו ונפתחו מעליהם. הם חלפו על פני דלתות וחלונות מוגפים, הקיפו את הר הבית ממערב ופנו דרומה לרחוב הגיא הנטוש. הם חצו את ויה דולורוזה ליד מעלות המדרשה. הם גררו מדרכם מחסומי ברזל משטרתיים עזובים ועברו תחת קשתות חשוכות. אור ירח חלש הסתנן מלמעלה דרך הלילה המאובך והאיר כתובות מרוססות בערבית על קירות מתקלפים. פסיפסים הרוסים. מזגנים מאולתרים בולטים מפיגומי ברזל חלודים. סככות פח. המעיים של הרובע המוסלמי התפתלו, התכווצו, התרחבו. יהודה האט את הקצב. את 100 המטר האחרונים הם התגנבו בשקט. הם נעצרו לפני הפנייה שמאלה לשוק הכותנה, מסדירים נשימה. המדרכות היו מטונפות, מכוסות קליפות גרעינים. שקיות אשפה זרוקות. דוכני רוכלים מוגפים. עד מתי ימכרו נרגילות וחרוזי פלסטיק קרוב כל-כך לקודש הקודשים?
יהודה ויפתח לבשו מדים שחורים של קציני משמר הגבול. כומתות ירוקות על הראש. הם צעדו בביטחון תחת הקמרונים התמירים של שוק הכותנה. בקצהו עלו מדרגות האבן אל שער ברזל גדול, ירוק ונעול. השער הכי קרוב לכיפת הסלע. זוג מג"בניקים שמר על השער. יהודה בדק את השעון. ארבע דקות אחרי חמש.
אחד המג"בניקים ישן על המדרגות, ראשו שעון על כומתה מקופלת ששימשה לו כרית. כתם חום כהה כיסה לו את כל הלחי, כאילו ששפכו עליו קפה רותח כשהיה תינוק. השני, אתיופי מצומק שהיה עסוק בקריאת ספר, הזדקף בכיסאו בבהלה למראה הקצינים המתקרבים ובעט בחברו הישן.
"שלוש, ביקורת פתע בשער כותנה," נבח יפתח במכשיר הקשר שלו.
המג"בניק השוכב התעורר וניסה לסדר את הכומתה על ראשו.
"בוקר טוב," אמר לו יהודה. "איך ישנת?"
"מצטער, המפקד," המג"בניק הביט במבוכה בנעליו של יהודה. הוא שפשף בראש מורכן את הכתם הגדול על לחיו.
"שבו על המדרגות," אמר להם יפתח.
המג"בניק עם הכתם ציית, אבל האתיופי הניח את הספר שלו על הכיסא וניתק את מכשיר הקשר שלו מהחגורה.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" שאל יהודה.
"אני אמור לדווח למוקד כל פעם שמישהו נכנס לשוק," ענה האתיופי.
"שתוק ושב. המוקד יודעים שאנחנו פה," אמר לו יפתח.
יהודה הוציא אלומה של אזיקונים לבנים עבים וזרק אותם בין הרגליים של האתיופי. "תאזוק את חבר שלך."
"מה קרה?! כולה שמתי ראש רגע!" התרעם הכתם בכעס.
האתיופי היסס. הוא הביט בחשדנות ביהודה ואז ביפתח. "עשיתי פה הרבה משמרות," הוא אמר, "אני לא מכיר את אלה."
"אדלדאי, אל תסבך אותי עם הפה הגדול 'שך," רטן המג"בניק עם הכתם. הוא ניסה לקום, אבל יהודה דחף אותו בכוח בחזרה אל המדרגות.
"אני אומר'ך, רומנו, משהו פה לא מסתדר לי," אמר האתיופי בקול חולמני וקירב את מכשיר הקשר אל פיו. "אבטחת הר, כותנה."
"כותנה כאן הר. המשך." קול משועמם של חיילת צעירה בקע מהמכשיר. סמלת המבצעים של ההר.
"תגיד לה שזה בדיקת קשר." יהודה כיוון אקדח עם משתיק קול ארוך אל ראשו של האתיופי.
המג"בניק עם הכתם כיווץ גבות, כיווץ חזק, כאילו אם יכווץ מספיק חזק יבין מה לעזאזל קורה פה.
"לא לא, אנ'לא יכול." אצבעותיו הדקות של האתיופי התהדקו סביב מכשיר הקשר השחור, אוחז אותו בשתי ידיו.
"אתה אח שלי," אמר יהודה, "אח שלי גיבור. אבל אם לא תגיד לה שזאת בדיקת קשר אני יורה לך בראש."
"כותנה כותנה, קראת לי?" שאלה הסמב"צית.
גופו של האתיופי רעד והוא התנדנד כמו בתפילה. הוא עצם את עיניו, לקח שאיפה גדולה של אוויר ולחץ על כפתור השידור של המכשיר. "הר כאן -"
האקדח של יהודה תקתק. האתיופי קרס. יהודה הניד בראשו בצער. רומנו, המג"בניק עם הכתם, פער את פיו. הוא הביט בחברו הירוי, בדמו שהבריק בניאונים החלושים. "מצטער, מצטער," הוא ייבב אל יהודה, "לא התכוונתי. בחיים לא יושן יותר בשמירה!"
"כותנה, הר, אתה מקוטע, לא קיבלתי," קראה הסמב"צית.
יפתח משך את מכשיר הקשר מתוך ידיו המתות של האתיופי. "הר, כאן כותנה, לבדיקת קשר."
רומנו התחיל ליילל משהו. יהודה השתיק אותו עם מכת אקדח פתאומית על הראש והוא התעלף ונפל על האתיופי.
"היטב," אמרה הסמב"צית.
"יש שער," לחש יהודה לאחים בקשר.
ארבעה מהם הגיחו בריצה מעבר לפינה. הם גררו הצדה את המג"בניקים, מחביאים אותם מאחורי אחד הדוכנים. יהודה לבש את האפוד שלו. כולם רכסו קסדות. הם פרצו את השער הירוק וחתכו עם צבת הידראולית את השרשראות העבות.
שני הטרקטורונים, עמוסים בתיקים שחורים מלאי חומר נפץ, עברו בשער. אחד מהם גרר אחריו את מכל הדלק הגדול על עגלה.
בן-ציון ושמואלי בדקו את מצלמות הגו-פרו שחוברו להם לקסדות. "יש הקלטה," צעק בן-ציון.
"סע מסדרון," אמר יפתח בקשר.
הם דחפו את הדלתות ופרצו קדימה. כיפת הסלע נגלתה לפניהם, מבנה מתומן ענק, מואר זרקורים, פאותיו פסיפסים כחולים, ירוקים וצהובים מרשימים, עטור אין-ספור כתובות קליגרפיה בערבית לבנה על רקע כחול עמוק, ומעל הכל מתנשאת כיפת הזהב הנוצצת.
הוא יפגע במקום הכי יקר להם. במקום הכי כואב. בדיוק כמו שעשו לו.

הם רצו במעלה המדרגות, יוצאים מהחושך. יהודה ידע שבמוקד האבטחה של ההר יתעוררו ויראו אותם במצלמות התצפית. המהירות חשובה עכשיו. הטרקטורונים טיפסו בקלות על המדרגות הרחבות, מעלה לכיוון הכיפה. האחים עלו בזריזות, עוברים דרך המקשת המערבי - שער הקשתות בכניסה לרחבה המוגבהת של הר הבית ליד שורה של ברושים. שומר של הווקף, איש שמן בסוודר צבעוני, יצא אליהם בצעקות, מנופף בידיו. הטרקטורון הראשון דרס את השומר והשליך אותו הצדה. חוליה אחת רצה לעבר הכניסה המערבית של המבנה ונצמדה לדלתות הברזל הגדולות של הכיפה. הם התחילו לעבוד. השאר אבטחו. כל הסיפור היה בינתיים הרבה יותר קל ממה שיהודה דמיין.
הגיע הזמן לערב את התשקורת.
יהודה הוציא את הטלפון שלו והתקשר.
"מוקד ביפר, שלום," ענתה מישהי בקול ישנוני.
"תעבירי בבקשה הודעה למנויים הבאים." הוא נתן לה את הטלפונים של עשרת הכתבים הצבאיים הבכירים בישראל.
"מה ההודעה?" שאלה המוקדנית.
"טרוריסטים יהודים השתלטו על הר הבית, יפוצצו את כיפת הסלע בשעה 5:34 בדיוק. חפשו יהודה קריגסמן ביוטיוב."
"איך אתה מאיית קריגסמן?" שאלה המוקדנית.
השמש תזרח בעוד עשר דקות. הפיצוץ יצטלם הכי טוב מיד לאחר הזריחה. תיעוד המעשה חשוב יותר מהמעשה עצמו. זה יהיה מרהיב, הרבה יותר מרהיב ממגדלי התאומים. זה יהיה עוצר נשימה.
שלושה לוחמים פרקו את מכלי הגז ו-200 קילו חומר נפץ וגררו אותם אל הכיפה, עורמים את התיקים השחורים והכבדים ליד הדלתות.
"אנחנו עושים את זה, אנחנו ממש עושים את זה," מלמל יפתח לידו, מושך חוטי חשמל ארוכים מכל תיק ומחבר אותם לקופסת ההפעלה.
"תתרכז," אמר יהודה.
לפי התוכנית הם יניפו את חומרי הנפץ ומכלי הגז בעזרת גלגלות וחבלים בדיוק מתחת למרכז הכיפה. הוא ראה בעיני רוחו, בפעם האלף, את המטען מתנדנד בין הערבסקות שנייה לפני הפיצוץ. והנה זה יוצא אל הפועל! הוא נשך את שפתיו והביט בדאגה בחבריו המנסים לפרוץ לתוך הכיפה. למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?
הוא הוציא את הרחפן הגדול מהתיק, שלף את האנטנה הארוכה של השלט והדליק את המסך. לדים אדומים קטנים הבהבו. הוא בדק בזריזות את המנועים. ארבעת הפרופלורים של הרחפן זמזמו כמו צרעות רעות. המצלמה הזעירה שלו תביא סרט שירוץ מינימום 100 מיליון פעם בכל הרשתות החברתיות.
הטלפון שלו צלצל. "למה שלחת את הביפר לכולם?" צעק אחד הכתבים הבכירים בערוץ 2. "אמרת שתיתן לי בלעדיות!"
"נתתי לך פור של שלוש שעות. תהיה בשקט ותתחיל לצלם!"
"אל תדאג, אנחנו מצלמים מזמן."
"איפה אתם?"
"זווית טובה, על אחד הגגות."
"תגיד לי שאנחנו בשידור חי, כן?"
"תכף מעלים אותך."
יהודה הפעיל את הרחפן. הוא המריא מעליהם, מקיף אוטומטית לפי תוכנית טיסה שהוזנה לו מראש, מצלם את כיפת הסלע המנצנצת באור הקשה של הזרקורים, מעלה את הכל בשידור חי לאינטרנט. הוא הניח את הש?לט בצד. מעכשיו, הרחפן יטוס לבד במעגל רחב ויצלם אותם מלמעלה. בעוד רבע שעה יתעורר כל העולם לראות מה הם עשו.

אזעקה אלקטרונית צפצפה בעוצמה מתוך הכיפה והדהדה בין החומות סביב הרחבה בתדר גבוה, מחרישה להם את האוזניים.
"לא!"
"תפסיקו את זה!"
"הם ריתכו סורגי ברזל מאחורי הדלתות!"
"אי-אפשר להגיע לקופסה של האזעקה."
"למה זה לא היה במודיעין?"
"זה חדש."
"הסורגים עבים מדי. המטענים הקטנים לא ייקחו את זה."
"תביאו ת'שומר."
השומר הערבי הוצמד לסורגים, שפה קרועה, שיניים שבורות. דרור חיטט לו בכיסים, מחפש מפתח. "הית הוא אלמפתח? הית הוא אלמפתח?"
האיש המבוגר הביט בו בשנאה. יהודה הביא לו ברכייה וניפץ לו את האף. הנה המפתח, הוא היה ענוד על צווארו, מושחל בשרשרת כבדה. הערבי אחז בשרשרת בשתי ידיו כטובע. האזעקה דקרה להם את עור התוף. אם הם לא ידעו על הסורגים האלה, איזה עוד הפתעות מחכות להם פה?
"תירה בו כבר!"
קולה של הסמב"צית בקע ממכשירי הקשר שכוונו לתדר האבטחה. "כותנה ממוקד, כותנה ממוקד!"
יהודה הביט בכיפת הסלע. כל כך קרובה. הם היו חייבים להיכנס כבר פנימה. הבנזין שקשק בחוסר סבלנות בתוך המכל הגדול, מטפטף לידם על האבנים הרחבות, מעלה ריח משכר. חומר הנפץ המתין כבר יותר מדי זמן בתיקים.
"כל תחנות הר ממוקד!" קראה הסמב"צית בהיסטריה, "מה קורה שם? מה קורה על ההר?"
דרור אחז במפתח וחיפש את המנעול, ידיו הרטובות מדם החליקו על הסורגים. הנה. הם כבר עומדים על הסף. קובת אל צח'רה. המבנה המוסלמי העתיק ביותר בעולם. הכיפה שמכסה את פסגת הר המוריה. מכסה את אבן השתייה, קודש הקודשים. עליה אומרים שהושתת העולם, עליה הוצב הארון, עליה נעקד יצחק. האבן הרחבה והשטוחה מחכה לו בדממה בטבורו של האולם החשוך שמתחת לכיפה הזהובה. אבן גסה וגדולה, מוקפת תריסר עמודי שיש עגולים וארבעה עמודי גרניט.
"מוקד, כאן כיתת כוננות!"
"כוננות, כוננות, תגיעו מיידי לשער המוגרבים!"
אורות כחולים ואדומים ריקדו מכיוון רחבת הכותל וסביב שער האריות. צעקות רחוקות התחילו להישמע. אם הם לא נכנסים תוך דקה ומתבצרים בפנים, המשימה נכשלת.
"מהר!" צרח יהודה. "אנחנו מאבדים את זה, מהר!"
כיתת הכוננות של ההר עמדה להיכנס מהמוגרבים. האזעקה העירה כבר את כל הרובע המוסלמי, את השבאב של הווקף, הם חייבים להיכנס עכשיו, כל עוד אלמנט ההפתעה לצדם. כל עוד הם פה לבד.
"תירו למג"ב ברגליים אם הם נכנסים משם!"
בן-ציון האיר עם הפנס. המנעול נקש, הסתובב ונפתח. זהו. הם בפנים. תודה, אלוקים, תודה. הם הציצו לתוך המבנה החשוך של כיפת הסלע, נעצרים על המפתן בלבבות הולמים.
"תיזהרו, אולי יש עוד שומרים בפנים!"
קדימה, לא היתה להם שנייה לאבד. צריך להסיע פנימה את מכל הבנזין, להתחיל לקשור את התיקים עם חומרי הנפץ לעמודי התמך.
האור נדלק בבת אחת, מסנוור אותם.
"יהודה..."
"אלוקים אדירים."
עשרות ערבים ארבו להם בפנים, חמושים במוטות ברזל, סכינים ורובים מאולתרים.
"ג'ייש!"
"אללהו אכבר!"
בן-ציון דפק בהם צרור ארוך בלי להתבלבל, דרור יחד איתו. השאר לא יכלו לעזור להם בלי לירות בגבם.
יהודה נסוג אחורה. ניסה לחשוב מהר. איפה קופסת ההפעלה של חומר הנפץ? הוא לא היה בטוח אם יפתח הספיק כבר לחבר אותה. הוא חייב להגיע אליה. שורה של ערבים התמוטטה מול בן-ציון ושלומי על השטיחים האדומים עד שאזלו להם כל הכדורים מהמחסניות. לום ברזל ארוך הכה בקסדה של בן-ציון, ריסק את צווארו והפיל אותו ארצה. ערבי נמוך בחלוק לבן קפץ עליו ונעץ את הסכין שלו שוב ושוב בבטנו. אחר, בחולצת אדידס שחורה עם פסים לבנים, ירה ביעקובוב עם רובה ציד. סלע הושלך ופגע ליהודה בגב. עוצמת המכה הפילה אותו מתגלגל ליד התיקים הגדולים עם חומרי הנפץ. טבעת של אחים הקיפה אותו ואת יפתח. נאבקים על חייהם באומץ, באגרופים חשופים, אלה שיכולים יורים כדורים אחרונים לכל הכיוונים. האדרנלין זרם לו בכל הגוף. אלוקים מעמיד אותו במבחן אחרון. אסור לו לאכזב את בנימין. לבנים כבדות נפלו סביבם ברעש, שוברות כתפיים ומנפצות את הטרקטורונים. הוא זחל בפראות על ברכיו עד שהגיע אל התיקים ומשך אליו את קופסת ההפעלה של חומר הנפץ. היא היתה קשה וקרה כקרח בכפות ידיו הלוהטות. חזק ואמץ, יהודה, חזק ואמץ! גם לפוצץ את הכל פה, מחוץ לכיפה, יהיה הישג מדהים. זה ידליק את הבנזין ואת מכלי הגז והמוקשים ויעשה נזק אדיר. הם עוד יכולים להצליח.
"יפתח, תברחו מפה! אני מפוצץ!"
"לא משאירים אותך לבד." ראשו של יפתח דימם. הוא שכב לצדו של יהודה, ידו השבורה מחובקת אל חזהו בזווית בלתי-אפשרית.
הרחפן זמזם מעליהם, אורותיו מהבהבים. דרור זרק רימון. הרובים ירו. ניצוצות, עשן, נתזים מכל עבר. מכל הבנזין המעוך התמלא חורים והתחיל להשפריץ קילוחי דלק ארוכים, מרטיב את כל מי שסביבו. הרימון התפוצץ, וזעקות השבר של הפצועים שהפיל התערבבו בגניחות של אלה שנאבקו על חייהם מסביבם כמו חיות. שמואלי הטיח את קנה הרובה שלו בכל הכוח לתוך פיו של ערבי זועם, שובר לו את השיניים והלסת. יעקובוב שכב על הבטן ונער שמן ריסק לו את הגב עם לבנה, הולם בו והולם בו. צרור קרוב, ויהודה הרגיש לפתע אין-ספור מסמרים מלובנים חודרים לו עמוק לבשר. אז ככה זה מרגיש שיורים בך. הדם הרטיב את מכנסיו, הבנזין הקר שרף לו את הפצעים. עיניו דמעו. הוא חרחר דרך גרון מכווץ. רגליו כבר לא נשמעו לו. הוא בקושי הצליח להכניס אוויר.
"תלחץ על הכפתור!" פיו של יפתח הקציף בועות דם.
דרור נפל. מישהו תפס לו את הרגל וגרר אותו הצדה, מתפתל ונבעט, בלוק אפור יורד לו על הראש.
"בשביל בנימין," לחש יהודה.
"גיבור ישראל, העם לא ישכח אותך." יפתח חייך אליו ועצם עיניים. "אבי אבי, ר?כ?ב ישראל ופרשיו..."
יפתח הטוב. יפתח הנאמן. יפתח שבא איתו לכאן בחפץ לב. יפתח, שמישהו כתש מלמעלה עם קורה כבדה עד שגולגולתו התפצפצה.

קרני שמש ראשונות הבקיעו מבעד לחושך והאירו את השמים. הגיעה העת. רק הוא נשאר, אחרון. הוא אחז בקופסת ההפעלה. האגודל מיד ילחץ על הכפתור. חשב על בנימין. התמלא אהבה כשנזכר בעיניו השקדיות מחייכות אליו, קוראות לו לבוא אליו. לבוא אל אלוקים. עכשיו הוא סוף-סוף יכול.
הנה הסרעפת מתכווצת בבת אחת, הנה הפרצוף מתכרכם. הנה כאב נורא, שחיכה וחיכה כמו קפיץ פלדה שעצר כוח עצום, משתחרר בבת אחת מעומק הלב וקורע בבכי את כל הגרון, קורע לו את כל החזה מרוב כוח. הבכי הכי מאושר שיכול להיות.
דמעותיו היו דמעות של חיים.
"תמות נפשי עם פלשתים!" הוא בכה ולחץ על הכפתור.
אבל שום דבר לא קרה.
הוא לחץ שוב ושוב, אך ללא הועיל, עד שמישהו רוצץ את ראשו עם מטף כיבוי אש.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully