נושאים חמים

תולדות הזמן האבוד: "סמוך עלי" של מריו לבררו הוא יצירה שהולכת לשום מקום

לבררו, מגדולי הסופרים של אורוגוואי, שכלל בספריו את היכולת לצאת מהקונבנציות ולזרום עם התודעה ייחודית שלו. אלא שב"סמוך עלי" הוא עושה את המינימום כדי לקדם את העלילה, משעמם לפרקים ובסופו של דבר מעניק סגירת מעגל רק כדי לצאת ידי חובה

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

אחד המאפיינים הגדולים של הסופרים הדרום אמריקאים, הוא יכולתם לתאר אווירת מחנק של בדידות מיוזעת. מרקס, בולניו ועוד רבים וטובים ידעו לצייר מציאות נוטפת, מעיקה וגלמודה. ממש לא משנה איפה זה קורה - בבואנוס איירס, סנטיאגו, פריז, אנטוורפן – התחושה הכבדה הזו מחלחלת אל הקורא ושמה את נפשו במרכז השממה.

מריו לבררו, מגדולי הסופרים של אורוגוואי, נמנה עם מובילי הקו הזה. ב-2010 תורגם לעברית "טרילוגיה לא רצונית", אולי הספר שהגדיר יותר מכל את מחברו, אמן מיוסר שהיה מכור לבדידות. לא בדידות במובן הקלאסי של התרחקות והתנזרות, אלא יותר אבדון קפקאי – חוסר התמצאות במרחב האנושי, כניעה לביורוקרטיה ובלבול בזמן ובמקום. כעת, שבע שנים לאחר ה"טרילוגיה", רואה אור בעברית גם "סמוך עלי", רומן קטן שאותו כתב לבררו ב-1993 ותורגם על ידי ארז וולק. במרכזו עומד סופר בינוני ממונטווידאו, שרוצה לפרסם את ספרו דרך הוצאה גדולה ומוכרת. הוא נתקל בסירוב, אבל מקבל בכל זאת מקדמה כדי לצאת למשימה מוזרה: עליו לאתר בעיירה שכוחת-אל סופר אחר, בעל שם בדוי, שכתב היד ששלח הרשים מאוד את המו"ל. בלית ברירה ועם מקדמה נאה ביד, הוא עולה על אוטובוס ויוצא לכיוון.

הספר עוטה על עצמו אופי משונה, אם כי לא מוזר בהכרח, נוכח היכרותנו עם היצירה האוונגרדית הלטינית. הוא מתחיל כסיפור בלשי, הופך במהרה לאווירתי, נמהל בארוטיקה זולה על גבול הפורנוגרפיה, חוזר לרגע למסלול של המספר החוקר ושב להתפזר. לזכותו של לבררו ייאמר שלקונבנציות אין יותר מדי ערך, לחובתו ייאמר שאינו מביא את הקורא לידי סיפוק.

כאן המקום לדיון פילוסופי. הרי אם לבררו אינו מחויב מלכתחילה למסגרות הספרותיות המקובלות, מי שמנו כקוראים להחליט באיזה סיום יבחר? מצד שני, מאחר שהכתיב קו בלשי אגרסיבי בהתחלה, מן הראוי שנקבל סיום רציני ולא התרה מופרכת ומינורית, שמטילה צל על הספר כולו. האמת צריכה להיאמר: תיאורי האווירה משובחים לפרקים, אך אינם מובילים לדבר. הדמויות השטוחות שמקיפות את המספר אינן מקדמות כהוא זה את הרומן. למשל, זו של חברו לספסל הלימודים טרונקוסו, אותו הוא פוגש במקרה בעיירה. דמות זו מתפוגגת במהרה ומותירה מאחוריה הרבה שאלות בלתי פתורות. למרבה הצער, היא גם לא מעניינת דיה כדי שנרצה להתחקות אחר השאלות הללו.

דומה שלבררו עושה את המינימום כדי לקדם את העלילה, אך ברור לו שפתרון צריך להגיע ולכן הוא מספק אותו כאילו בלית ברירה. זהו סוג של הפוך על הפוך – הסופר המרדן שיוצא מהשבלונה, זורם עם התודעה ומזניח כל קונבנציה ספרותית אפשרית, מבין שהמעגל צריך בכל זאת להיסגר. הצרה עם הגישה הזאת היא שלאחר הקריאה מגיע שלב ה"וואט דה פאק" הלא חיובי. זו אינה תהייה של "מה לעזאזל קרה פה?" אלא יותר מחשבה של "על זה בזבזתי את הזמן?"

אוריאל קון, המו"ל של "תשע נשמות", הוא יליד בואנוס איירס שמכיר היטב את הספרות הדרום אמריקאית. בשנים האחרונות הוא הימר על ספרים רבים שבעיני היו בגדר הצלחה. הרצון לחרוג מהשמרנות הרגילה של "זה ימכור" ולהציג משהו אחר הוא תמיד מבורך. באחרית הדבר לספר מציין קון כיצד עמל לפני שמונה שנים, לאחר שכנוע ארוך של המשפחה, להביא לכאן את תרגומיו של לבררו. אף כי יש ל"סמוך עלי" ערך מסוים, בעיניי ההשקעה, במקרה הזה, משתלמת באופן חלקי בלבד. קורא המחפש תיאורים של בדידות מהולים בהומור מריר ודק (ובדרך כלל גם מוצלח ביותר) יתמסר לספר הזה ועשוי אף לראות בו יצירת מופת. מי שציפה כבר בתחילתו לאיזשהו נראטיב, מוצא עצמו במהרה במדבר של שעמום.


תשע נשמות / מריו לבררו, תרגום: ארז וולק, 150 עמודים.