נושאים חמים

שיר לשירה: "פטרסון" מוכיח כי שירים בלי חרוזים הם לפעמים הכי יפים

איזו מתנה יפה לפסח: כמעט שנה לאחר שהוקרן לראשונה בפסטיבל קאן, עולה כאן לאקרנים "פטרסון" של ג'ים ג'רמוש, אחד הסרטים היפים והמיוחדים של השנים האחרונות

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
דירוג כוכבים לסרטים -5 כוכבים ()

כל תלמיד ספרות אנגלית נתקל בשיר "כל מה שרציתי לומר" כבר במהלך שנת הלימודים הראשונה שלו באוניברסיטה. כזכור, מדובר בטקסט קצר ופשוט: "אכלתי/ את השזיפים/ שהיו/ במקרר// שבטח/ שמתְ אותם בצד/ לארוחת הבוקר/ סלחי לי/ הם היו פשוט נהדרים/ כל כך מתוקים/ כל כך קרים" (בתרגומו של שמעון זנדבק).

השיר הזה נכתב ב-1934, והפואנטה שלו ובעיקר של הכללתו בתוכנית הלימודים, כבר הרבה פחות פורצת דרך מכפי שהייתה. היא כה מובנת מאליה כיום, שכמעט מביך לחזור עליה: מה ש"כל מה שרציתי לומר" רוצה לומר זה שהכל הוא שיר, אם הופכים אותו לכזה. גם פתק שאדם משאיר לאהובתו על מקרר. גם שזיפים.

את השיר פורץ הדרך (בזמנו) כתב ויליאם קרלוס ויליאמס, הידוע גם בשל יצירתו האפית "פטרסון". הוא קרא אותה בשם עיר בניו ג'רזי, המוזכרת בעוד שלל יצירות קאנוניות של השירה והספרות האמריקאית – למשל "יללה" של אלן גינסברג ו"בדרכים" של ג'ק קרואק, וכן בכמה פואמות ורומנים של אנשי רוח אחרים, שחלקם אף גדלו או התגוררו בה.

זה גם המקרה של הגבר העומד במרכז סרטו של ג'ים ג'רמוש, שעלה כאן אמש (חמישי) לאקרנים, כמעט שנה לאחר שהוקרן לראשונה במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן. הוא מתגורר בעיר, וממש במקרה שמו הפרטי זהה לשלה. ועוד צירוף מקרים: הוא עובד כנהג אוטובוס, ומגלם אותו לא אחר מאשר אדם דרייבר, אותו אנו זוכרים כמובן מ"בנות", "פרנסס הא" ו"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", ושם משפחתו כאילו ייעד אותו לשחק אדם שאוחז בהגה לפרנסתו.

פטרסון (יח"צ)
קורס בספרות אנגלית, סמסטר א'. אדם דרייבר עם גולשיפטה פרהאני ב"פטרסון" (צילומים: יח"צ)

מדי יום נוסע גיבור הסרט ברחבי העיר, וכך גם הוא יכול להתרשם למה היא מככבת בכל כך הרבה יצירות ספרות אמריקאית: כי פטרסון מתגלה כמעין מודל של יישוב אמריקאי פשוט וממוצע, שלא עברה תהליכים למיניהם. בהמשך לכך, גם חייו של נהג האוטובוס פשוטים: הוא נוסע במסלולו, הולך לבית המרזח המקומי, חוזר לביתו, שם מחכה לו בת זוגו והבולדוג שלה, והוא מוציא אותו לטיול וחוזר חלילה.

רק דבר אחד שובר את השגרה: הרוח הפואטית של פטרסון העיר, שורה גם על פטרסון האדם. הוא כותב שירה, ועושה זאת במרץ – ערב אחר ערב ממלא נהג האוטובוס את מחברותיו בשירים.

עבודתו היומיומית והאפרורית לכאורה אינה עומדת בניגוד לתחביבו הפואטי, אלא מסייעת לו. בשל הרוח הקהילתית שמאפיינת את פטרסון, נהג האוטובוס בה הוא הרבה יותר מסתם פועל שמסיע אנשים מנקודה לנקודה. הוא רואה הכל, הוא שומע הכל, וכולם מדברים בנוכחותו או ישירות אליו. אחד מהם אף מביא לו מחברת במתנה ואומר לו "לעתים, דווקא הדף הריק טומן בחובו הכי הרבה אפשרויות", ובחיים המתוארים פה זה אכן כך, שכן העולם מסביבו של גיבור הסרט מספק לו כל כך הרבה ממה לשאוב השראה, כולל כמובן הפירות שהיו במקרר.

בהזדמנות אחרת, פוגש פטרסון בת טיפש-עשרה, שכותבת גם היא שירה, ומציעה לקרוא לו מפרי יצירתה. הוא עונה לה, באדישות הלקונית שמאפיינת אותו, כי ישמח לשמוע, ובתגובה המשוררת הצעירה מזהירה אותו שהשיר שלה לא מתחרז. "לא נורא", עונה לה גיבור הסרט, "אני מעדיף אותם ככה".

וכמו העדפתו, כך גם הסרט בכיכובו – "פטרסון" הוא שיר בלי חריזה. התסריטאי-במאי ג'ים ג'רמוש, מי שהיה חתום בעבר על "נרדפי החוק" וקלאסיקות אחרות של האינדי האמריקאי, ממחיש כאן שוב את היותו אחד הקולנוענים הייחודים בארצות הברית, והולך מחוץ לקווים, בלי אקדחים שמופיעים במערכה הראשונה וחוזרים בצליל דומה במערכה השלישית. ובכל זאת, זה עובד – כי ככה זה בשירים וככה זה לפעמים, מסתבר, גם בקולנוע.

פטרסון (יח"צ)
נהג אוטובוס, פסיכולוג וכומר. אדם דרייבר ב"פטרסון"

בלי חרוזים, בלי עלילה במובן המקובל של המילה, בלי דמויות עם עומק אמיתי חוץ מזו של הגיבור, עם שום דבר אחר חוץ מהתבוננות בחיים והקשבה להם, מתגלה "פטרסון" כסרט יפה וצלול להפליא, נוגע ומרגש. להרחיב ולהסביר למה בדיוק, נראה מיותר כמעט כמו לנתח היום את השיר ההוא של ויליאם קרלוס ויליאמס.

מה כבר אפשר לומר על הדרמה הזו? היא פואטית, מן הסתם; שונה בנוף הקולנוע העכשווי, זה ברור; והופכת את היומיומי לקסום, כמובן. כל האמירות הללו כל כך מובנות מאליהן, שהן מעט מקטינות את "פטרסון", וגורמות לו להישמע כמו עוד חיקוי לאותו שיר קאנוני, שרבים ניסו לשעתק במשך השנים בלי להצליח לתפוס את הכוח המיוחד שהיה בו, ולא כמה שהוא באמת: סרט מיוחד עד מאוד, עם קצב ושפה משלו.

לו כל מה שהיה כאן זה את הרעיון שהחיים הם שיר, זה היה יפה אך מעושה, ולא מספק. אך יש בסרט הרבה יותר מכך. ג'רמוש משכיל לשרטט במדויק את הדיוקן של העיר בה מתרחשת הדרמה ולתת לנו תחושה של מקום, אך גם לנתק אותנו לחלוטין מן הזמן: ההרגשה היא, שאפשר היה להפיק את "פטרסון", גם בראשית שנות השמונים, למשל, בהן החל היוצר את דרכו המקצועית. נוסף לכך, הוא מצטיין בעבודת הכתיבה, הליהוק והבימוי, ומשכיל להעמיד גלריה נפלאה של דמויות משנה הנקרות בדרכו של הגיבור. כולן משאירות בנו טעם של עוד, אך מסתלקות ברגע המתאים.

פטרסון (יח"צ)
מעט סרטים אמריקאים תופסים כך את ההרמוניה של הטבע. אדם דריבר ב"פטרסון"

ובכלל, הכל פה כל כך מדויק. האינטרקציה בין פטרסון לכלב, למשל, הייתה יכולה להיות דבר שולי וזניח. אך היא בנויה כאן על תזמון קומי מושלם ושליטה אבסלוטית בהבעות הפנים, הן של האדם והן של ההולך על ארבע, וכך אפילו מערכת היחסים הבנאלית הזו הופכת למעין שירה, עם כשכושים בזנב במקום חריזה.

את הכלב, אגב, גילמה בכלל בולדוגית בשם נלי, שהלכה לעולמה בטרם עת לאחר הצילומים, ובכך אבד כישרון גדול לקולנוע. דרייבר, לעומת זאת, עדיין איתנו, ושיזכה לחיים ארוכים. אין עוד הרבה שחקנים בארצות הברית כמוהו. לא עם הנתונים הפיזיים שלו (1.93), לא עם הקסם הגמלוני שבו, ובטח לא עם היכולת שיש לו, להחצין הן את הקשיחות והחספוס של דמותו כחולת צווארון, והן את העומק והנשמה שלה. גם לא הרבה מסוגלים, כמוהו, להביע כך אדישות, קרירות וניכור בלי לחטוא חלילה ביהירות מרתיעה.

ג'רמוש משחק כל הזמן על הניגודים ועל האמביוולנטיות שמתקיימים בתוך דרייבר והדמות בגילומו, ומשתעשע עד הסוף בה ובשאלות הלא ברורות העולות ממנה – האם פטרסון אוהב את זוגתו, את כלבו, את עולמו, או מיואש מהם? האם לא קורה כלום בעולמו, או שקורה בו הכל? האם הוא כותב את חייו, או הם אותו? לקושיות הללו אין מענה במציאות, אז כמובן שגם לא בסרט.

דבר אחד בטוח: כפי שרבים, בטח כיום, קוראים את "כל מה שרציתי לומר" וזועקים "זה בכלל לא שיר!", כך לבטח יהיה גם דינו של "פטרסון". למען האמת, גם אני לא נהניתי ממנו בכל אחת משלוש הצפיות שלי בו, אולי גם כמו תמיד בקולנוע ובמקרה שלו במיוחד, החוויה שעוברים עמו היא עניין סובייקטיבי התלוי גם במצב הרוח של הצופה. לא מומלץ, למשל, להגיע לסרט עם הנג-אובר של קניידלעך. עדיף להיות ניחוחים ומאוהבים, ברוח שירת הזן שלו.

בימינו, כל סרט שמגיע לאקרנים כשהוא נישא על גל של ביקורות מהללות נתקל מיד באבירים הלוקחים על עצמם את השליחות החשובה לפוצץ את הבלון. זו גם הסכנה העומדת בפני "פטרסון"\ אז למי שמתעתדים לאכול אותו לארוחת הבוקר, כל מה שאני רוצה לומר הוא: – "סלחו לי/הוא פשוט נהדר/כל כך מתוק/כל כך קר".

פטרסון (יח"צ)
כלב (או למעשה כלבת) השנה בקולנוע. מתוך "פטרסון"
פטרסון (יח"צ)
סדר היום של האמריקאי הממוצע: עבודה, פאב, שינה. מתוך "פטרסון"
פטרסון (יח"צ)
הנהג שלנו חברמן. מתוך "פטרסון"