נושאים חמים

ביקורת בתוך ביקורת: "היום בתוך הבלגן" מהנה, גם אם מתאמץ מדי

רומן הביכורים הקצרצר של גיום ריס מתכתב עם שלל יצירות ספרותיות גדולות, בוחן בביקורתיות את מערכת היחסים בין בני האדם לטכנולוגיה, ואת העידן שבו הוא מתרחש. אף שהקריאה זורמת, התחושה מעט מתאמצת ובעיקר כזו שמטיחה דברים בפנינו במקום להניח לקורא לגלות אותם

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

"היום בתוך הבלגן", שרואה בימים אלה אור בהוצאת "תמיר//סנדיק" ו"ידיעות ספרים", הוא רומן ביכורים קצרצר, רקום היטב מבחינה צורנית, שכל-כולו ביקורת בתוך ביקורת בתוך ביקורת על הקשר שבין האנושות לקִדמה. יש בו אמירה על ריבוי השפות שמתנקזות כולן אל אפיק האנגלית במין תסמונת מגדל-בבל משעשעת, אך יותר מהכל יש בו גיחוך עלינו, שהפכנו מצחיקים בפני המסכים ובפני יתר האדם המטיילים בעולם. אתרי אינטרנט לשיתוף נסיעות וביקורים, טיסות לואו-קוסט וטכנולוגיה – כולם עולים על הכוונת, מתפרקים וחוזרים חלילה. זוהי, אם כן, יצירה נחמדה למדי, מצחיקה ועוקצנית לפרקים, שקוראים באבחה אחת, כיאה לעידן שלכבודה נכתבה ולביקורת שהיא מתאמצת כל-כך להציג וליישם. אמנם צרות לא חסרות בה, אך גם רגעי חן בהחלט יימצאו. והשפעות, הרבה, שמהן נשאב כוחה, עשויות לעניין וללמדנו דבר אחד או שניים על ספרות.

הסיפור, שנפתח במבט-עילי ממרום שולחן עץ "בן מאה שנים" (" ... קילוגרמים של עץ מת שחונקים את המטבח"; עמ' 7), מציג את שלושת האחים לבית משפחת פֶּבְר: לוּאִיז, אוּד ואַנְסֶלְם. הראשונה, בת שלושים שרוצה להרחיב את אפיקיה, שכן "'לא מכירה בכלל את העולם'" (עמ' 9). מפני שעיסוקיה (מנהלת חנות לממכר חפצים עתיקים) לא מאפשרים לה לטייל ליעדים רחוקים, היא רושמת את דירתם "באתר שיתופי למטיילים". האחים ממתינים לתיירת בריטית שצריכה לבוא כל רגע להתארח במעונם. "בחוץ האוויר קפוא" (עמ' 12), מניח לנו המחבר אקדח במערכה הפותחת, וגם "בחדשות בטלוויזיה אמרו שהטמפרטורות נמוכות במיוחד ושהן עשויות לרדת עוד" (שם).

מנקודה זו ואילך, על פני 180 עמודים ובטמפו מהיר, קצבי, נדחקות עוד ועוד דמויות אל אותו חלל, במה שמזכיר לעתים ליהוק מהוקצע לתוכנית ריאליטי: יש בריטית תרמילאית שנעה בלא-דאגה בעולם, אמריקאית שמקדישה את זמנה לארגוני זכויות אדם, שתי נערות שווייצריות שזה מטיוליהן הראשונים, אילם משעשע וחוזר בתשובה שמכה על חטא, ואחר כך גם זוג זקנים, אמם של האחים עם חברתה המבוגרת, אביהם של האחים וחבריו ושלושה סינים – כולם-כולם תקועים בלא יכולת לזוז בזמן שבחוץ משתוללת "סערת שלגים שכמוה לא נתראה מאז ימי המבול" (בכריכה).

כך, ובחסות דילוגים בין הבמה מרכזית –הדירה שבשדרות ויליאם-פַאוְור 23 – לפלפולים בין הדמויות לבין המספר ולקוראים על אודות מיזם היסטורי-שאפתני בשם "פרויקט גורסקי", ובין ריחופים קצרצרים החוצה (דיאלוג בין אנסלם האדריכל לשותפו, פריטי היסטוריה פעוטים לעיבוי הדמויות וכו'), נרקמת בפנינו יצירה תיאטרלית קצת ויומרנית הרבה, שהשפעותיה רוקדות בין גבולות הספרות ומחזות האבסורד לבין יצירות פילוסופיות יותר ואפילו רומנים דיסטופיים.

ואכן כאמור ניכר במיוחד הניסיון לנסח מחדש את מיתוס בבל או, אולי, את החיים "בתיבת הנוח המודרנית", לפי ההבטחה בתקציר. מחבר הספר, גיום ריס, שנולד בז'נבה ב-1984 (כמה מקרי ומשיק לרומן הדיסטופי באותו השם מאת ג'ורג' אורוול, שריס אולי הושפע ממנו בבואו לנסח את ביקורתו) ושעוסק שם כיום בהוראת אנגלית והיסטוריה, זכה בגינו בפרס ז'נבה לרומן הביכורים הטוב ביותר ב-2016. ואולי דווקא בשל זה כה מתבקש לבחון את הספר בראי התשבחות שכובד בהן.

ואמנם לעתים קשה לראות את הגאונות שראו בו השופטים השווייצריים. למשל, המחבר נגוע באותן רעות-חולות ספרותיות שמציפות את תקופתנו, ציון בלתי-נדלה של המובן מאליו לרוב – "היא לא מבינה אף מילה, אפילו לא מילה אחת. זה מתסכל" (עמ' 72), או "האילם מחזיק בידו טאבלט ומתחיל במצגת. בשקופית הראשונה נכתב בצרפתית: 'שלום', בשנייה: 'אני אילם'. והנה כך יודעת לואיז מיד שהזר הוא אילם" (עמ' 84), או "השעה תשע, שעת ארוחת הערב. ז'ודית אומרת שהגיע הזמן, וכולם מתקבצים. הם עומדים במטבח, וקצת צפוף שם" (עמ' 99); וגם – בין הקבלות מוצלחות יותר וחכמות ומאירות מחשבה, שקטות, שנקראות בין השורות – הקבלות כפויות שמאכיל הדובר הספרותי את קוראיו בכפית גדושה: "ואז, בטבעיות רבה, כל אחד נסוג ומתיישב באיזה מקום בלי לצאת מהחדר ובלי לומר מילה. כל אחד מוצא לו פינה להצטנף בה והקבוצה מתפזרת כמו נוזל, כמו הקור שחדר קודם לכל מקום ... וכולם ישמחו מאוד לחזור ולהירדם לרגע ... ברגע הזה אפשר היה לחשוב על פרויקט גורסקי, אבל איש אינו עושה זאת, מאחר שכולם רדומים. לפיכך נעשה זאת אנחנו במאמר מוסגר" (עמ' 122).

לפנינו אפוא לא-מעט דוגמאות, מי מהן מוצלחת פחות או יותר, לניסיון הספר לחבור אל מסורת ענפה של יצירות בעלות גוון ספרותי-ביקורתי על תקופתן והלאה קדימה. לא לחינם צף הקשר בין 1984 לשנת הלידה של ריס. שכן נימתו של הסופר, לצד הזינוק המחודש במכירות הספר באחרונה ולצד העובדה שבחר למקם את סיפורו ב-2018 – עתיד קרוב ומגוחך שמציג את מסורת הדיסטופיות הספרותיות באור משעשע – מעוררים לפרקים את אווירת החידלון הכללי שמושלת בקלאסיקה האורוולית. ההתעקשות לחזור ולדבוק לאורך "היום בתוך הבלגן" באותו פרויקט גורסקי היסטורי – מין משל על משל, שמקורו באיש אחד שמחליט כי "בשלב מסוים בהיסטוריה פנתה האנושות לנתיב שגוי" (עמ' 27), ושמנסה לחבק ולהחיות את העבר שלפני המהפכה התעשייתית – לא מזכיר כמובן רק דיסטופיות, אלא גם מעורר תהייה-מצלולית על קשרו של הסופר והמחזאי הרוסי מקסים גורקי לעניין, מחברן של יצירות שמהדהדות מול הספר שלפנינו, כמו "בשפל" או "עשרים וששה גברים".

והנה בתיאור הראשון בספר על אודות מיכאיל גורסקי, יוזם הפרויקט, עולה גם מחשבה על רומן האבסורד "הבחילה" לפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר: "באותו הרגע ממש, כפי שאפשר ללמוד מהתיאור שמביא מיכאיל גורסקי עצמו במניפסט שכתב ... חווה ... את סימניה הראשונים של מה שיכנה אחר כך 'בחילת ששת הימים' ... עווית עלתה מקרביו אל גרונו והגיעה לפיו, והוא כיסה את שפתיו בכף ידו והתגלגל על הרצפה" (עמ' 21-20). בהמשך העמוד יתאר ריס מחסן ובו סמארטפונים שמסודרים "גדודים גדודים", בכל מקום, וינמק את הסחרחורת שתקפה את יוזם הפרויקט.

אלה רק חלק מהגיבורים הספרותיים שנאחז בהם ריס. לאורך הסיפור, בבואו לתאר ולומר דבר מה על החפצים שמעלים אבק בבתינו ועל מקומם בהיסטוריה האישית של כל אחד מאתנו, עולות גם מחשבות על "החיים: הוראות שימוש", רומן ענק אחר לסופר הצרפתי ז'ורז' פרק. בין השורות, עולה גם "קנדיד" לוולטר, ממנסחי המודרניות והסאטירה הביקורתית. אפילו דמותו של האילם מתכתבת לפרקים עם הגיגים שהולמים יותר מעשיות של הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס. והרשימה עוד ארוכה.

אולם יותר מהכל דגדגו לי מחשבות על תורת "ההראיה" הספרותית, זו שאומרת, בקיצור ולעניין "Show, don't tell". והנה חשבתי על מחזאי וסופר אחר, אנטון צ'כוב, שלו יוחסה האמירה: "אל תספר לי שהירח בוהק, תראה לי את אור-הנצנוץ על הזכוכית השבורה". בעולם ששוחק אמירות ומוציאן מהקשר ומטשטש את מקורן האמיתי, אין לדעת אם היה זה באמת צ'כוב שאמר כן, אך אפשר בהחלט להתעצב על אותה איכות אקוטית שחסרה מאוד בספר שלפנינו. עדיף, אם כן, לחסוך בהבטחות על גבם של ספרים, בתיאורים מפוצצים ובתארים בלתי-נגמרים, ולהניח לקוראים לגבש דעה בעבור עצמם.


"היום בתוך הבלגן" / גיום ריס, הוצאת תמיר // סנדיק, תרגום: רוני אפרת.