נושאים חמים

"ההסתה רק החמירה מאז רצח רבין, ונתניהו נותן לה לגיטימציה"

עינת ויצמן תככב בלינקולן סנטר בניו יורק עם הצגה של עמוס גיתאי ששב לעסוק ברצח רבין, ותעלה מופע חדש בתמונע בעקבות הרס הבתים בכפר הבדואי אל עראקיב. "הקורבנות הראשונים של הציונות הם הפלסטינים, השניים הם המזרחים". ריאיון

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
עינת ויצמן (יח"צ , אלעד מלכה)
"התנאים של האסירים הפוליטיים בכלא הם מתחת לכל ביקורת". עינת ויצמן (צילום: אלעד מלכה)

בחודש שעבר שודרה כתבה בערוץ BBC באנגליה שעסקה במלחמות התרבות בישראל, שנגרמו מאז מינויה של שרת התרבות ("הפופוליסטית", כלשון הכתב הבריטי) מירי רגב. הכתבה נפתחת בהתלוות להצגה "פלסטין, שנת אפס" מעוררת הסערה, ובריאיון עם עינת ויצמן, היוצרת שלה. השחקנית והבמאית ביטאה את תחושות הרדיפה שלה, שצצו בכל פעם שנכנס אדם לחדר החזרות, אפילו אם היה מנקה, בחשד שהוא נציגה של שרת התרבות שנשלח לבדוק אם ההצגה מסיתה כנגד המדינה. "כדי לעשות אמנות, אתה צריך מקום אוטונומי, מחוץ לעיניה הבוחנות של המדינה", אמרה ויצמן.

הכתבה הסתיימה באופן הפוך מזו שבה התחילה, עם התייחסות להופעת ההצגה "סיפור פשוט" של הבימה בהיכל התרבות בקרית ארבע, הסמוכה לחברון, שלוותה בביקורת נוקבת מצד אנשי שמאל. "בין שני הקצוות האלה, בתחילת הכתבה לסופה", אומרת ויצמן לוואלה! תרבות, "אני שמחה בצד שבו אני נמצאת בסיפור. הרי היום אמנים נחקרים במשטרה על היצירות שלהם – ובהם נטלי כהן וקסברג ודארין טארטור - אז השאלה היא איך בכל זאת אפשר לייצר אמנות בזמן של מקארתיזם. תהליכי היצירה הם אינטימים, אבל מעליהם יש את הצל הארוך המדינה, ולכן האמנים צריכים למצוא דרכים לעקוף את צורות הדיכוי שמופעלות עליהם. אין לי תשובה חד משמעית איך עושים את זה אבל זו בהחלט שאלה שאני מתעסקת בה. אמנות זה שילוב של אסתטיקה ופוליטיקה ולא תהיה לה נשמה אם לא נוכל לעסוק בשאלות של צדק או אם נאלץ להגביל אותה".

הכתבה ב-BBC על מלחמת התרבות בישראל, שנפתחת עם עינת ויצמן והצגתה "פלסטין, שנת אפס"

אחרי שבלטה בכתבה ערוץ הבריטי הנחשב, בקרוב תככב ויצמן על במות במקומות אחרים בעולם. הריאיון עמה התקיים שלשום (שלישי), כמה שעות לפני שעלתה על מטוס לפריז, לחזרות להצגה דוקומנטרית שיצר עמוס גיתאי, "יצחק רבין, כרוניקה של רצח" שמה, שבה הוא משתמש בזיכרונותיה של לאה רבין ז"ל כדי לשחזר את האירועים שהובילו לרצח בעלה, דרך שתי שחקניות, ויצמן ושרה אדלר. ביולי, מגלה ויצמן, תעלה ההצגה בלינקולן סנטר בניו יורק ובתיאטרון פורד בלוס אנג'לס. זהו שיתוף פעולה נוסף שלה עם גיתאי העוסק ברצח רבין, לאחר שהשתתפה בסרטו "רבין, היום האחרון" שיצא ב-2015, ובו גילמה עורכת דין בוועדת שמגר. ההצגה תעסוק, בין השאר, בהסתה שקדמה לרצח.

"ההסתה רק החמירה מאז", אומרת ויצמן, "כי ראש הממשלה ואלה שיושבים בכנסת נותנים לה לגיטימציה ומסיתים בעצמם. בזמן האחרון, ההסתה משתוללת בכל מקום בזמן האחרון, זה היה בין השאר בבחירות עם 'הערבים נוהרים'. ההסתה הכי חמורה היא נגד הפלסטינים, גם אזרחי ישראל וגם הפלסטינים מחוץ לישראל, ונגד שמאלנים, ארגוני זכויות האדם, אמנים. פלסטינים נכנסים למעצרים בגלל סטטוסים שהם כותבים בפייסבוק. יש ממש משטרת מחשבות".

עינת ויצמן וועזיז א-טורי ביישוב הבדואי אל ערקיב (יח"צ , דוד קפלן)
עינת ויצמן ועזיז א-טורי ביישוב הבדואי אל עראקיב (צילום: דוד קפלן, יח"צ)

באוקטובר האחרון קראה שרת התרבות מירי רגב לבחון את העלאת ההצגה "פלסטין, שנת אפס", שיצרה ויצמן, בפסטיבל עכו לאחר שפעיל ימין התלונן על תכני ההצגה. לאחר בדיקה, משרד התרבות הודיע כי ההצגה אינה חותרת תחת ערכי מדינת ישראל ואינה מבזה את סמליה ו/או את קיומה.

מופע המשך חדש להצגה הזאת יעלה ב-27 בחודש בתיאטרון תמונע בתל אביב, "הבית ה-112 – שיעור בבנייה פוליטית" שמו, אותו יצרה ויצמן עם עזיז א-טורי, המשמש בו כפרפורמר. הוא יעלה במסגרת פסטיבל א-ז'אנר, הבודק את המושג "הום סוויט הום" (מנהלו האמנותי הוא ניצן כהן). א-טורי מתגורר ביישוב הבדואי הבלתי מוכר אל עראקיב, הנמצא בקרבת רהט ונמצא בסכסוך קרקעות ארוך שנים עם המדינה. לאחר קרב משפטי ארוך בין המדינה לבדואים, פסק בית המשפט העליון במאי 2015 כי היישוב שוכן על אדמות מדינה המיועדות לשימוש ציבורי.

לאחר שביתו נהרס 111 פעמים מתוקף צו בית משפט, יבנה א-טורי על במת תיאטרון תמונע בית בזמן אמת, בעזרת כמה נערים מהכפר. דרך הבנייה ייחשף סיפורו של הכפר שנחשב לסמל מאבק הבדואים להכרה בזכותם על הקרקעות.

באיזה אופן המופע החדש מהווה המשך של ההצגה "פלסטין, שנת אפס"?

"בשתי העבודות אני משתמשת בבית כמכשיר דרכו אפשר לקרוא את המציאות וההיסטוריה הפלסטינית. זה בית אישי ובית לאומי. לכן בעבודה החדשה מבחינתי יש אקט של התנגדות - לא רק עזיז יתאר את המציאות האבסורדית בה בכל חודש הכפר שלו כולו נהרס על ידי המדינה אלא הקהל, אנחנו, נקבל כלי של התנגדות - נצא מהמופע הזה עם ידע שימושי איך בונים. כך שבפעם הבאה שהכפר ייהרס אנחנו נוכל להגיע לאל עראקיב ונוכל לבנות עם התושבים את הבתים שלהם מחדש".

היישוב הבדואי אל ערקיב (יח"צ , דוד קפלן)
"סמל למאבק של הבדואים על אדמתם". היישוב הבדואי אל ערקיב (צילום: דוד קפלן, יח"צ)

המדינה מפלה בין יהודים לערבים המקימים מבנים לא חוקיים?

"לקח הרבה שנים עד שהרסו את ההתנחלות היהודית עמונה, שקיבלו חבילת פיצויים גדולה מאוד. ראינו איזה חיבוקים ואהבה הם קיבלו ביום הפינוי. איך אפשר בכלל להשוות את זה למה שראינו שקרה באום אל חיראן? שם היה מורה למתמטיקה שרצה להזיז את האוטו, חטף צרור של כדורים ואחרי זה ניסו להעליל עליו שהוא ניסה לדרוס חיילים. אין פה בכלל מקום להשוואה. ב'פלסטין' ו'בבית ה-112' אני לא מתעסקת ביהודים. עזיז ואני מתעסקים ב'הבית ה-112' בבדואים. לבדואים, בניגוד ליהודים, אין שום כוח, אין להם מה לעשות. הכוח היחידי שיש להם זה להגיב באי עזיבת הקרקע. הורסים להם, והם בונים, ואל עראקיב במובן הזה הפך לסמל למאבק של הבדואים על אדמתם, בגלל שזה כפר שנהרס 111 פעמים עד היום (!), והם בנו אותו מחדש. בנאדם לא יכול לתפוס את זה, פעם בחודש הורסים להם את הבית".

נראה כי קיימת אפליה בעניין הריסות בתים גם בין יהודים ממוצא אשכנזי ליהודים ממוצא מזרחי, בנוגע להריסות בתים.

"אלה הם שני קורבנות הציונות. הקורבנות הראשונים של הציונות הם הפלסטינים, הקורבנות השניים של הציונות הם היהודים הערבים – המזרחים. הציונות זאת תנועה אשכנזית שהשתמשה ביהודים המזרחים לצרכיה, ומעולם לא היה יחס שיוויוני".

עינת ויצמן מתוך הסרט "רבין היום האחרון" (יח"צ , באדיבות יונייטד קינג)
"ההסתה משתוללת בכל מקום בזמן האחרון". ויצמן בסרט "רבין, היום האחרון" של עמוס גיתאי (צילום יח"צ, באדיבות יונייטד קינג)

ויצמן פרצה לתודעה באמצע שנות התשעים בסדרה "הפוך". לאורך השנים, היא שיחקה גם בסדרות "מתי נתנשק?" ו"אפידורל"; בסרטים "מבצע סבתא", "אהבה קולומביאנית", "שושנה חלוץ מרכזי" ו"רבין, היום האחרון"; ובהצגות תיאטרון שונות, בהן "ליזיסטרטה 2000", "ג'ננה" עליה זכתה בפרס השחקנית בפסטיבל עכו, "המלט Machine", "בושה – טוקבקים על תיאטרון" "עובד שבת" בתיאטרון אל מידאן, שגם אימץ את הצגתה "פלסטין, שנת אפס".

תיאטרון אל מידאן, שבו את משחקת, מצוי כמעט חודש בשביתה, מאז שמשרד התרבות הקפיא את העברת כספי התמיכה לשנת 2016 והמקדמות לשנת 2017. מה דעתך?

"זאת רדיפה פוליטית, השתקה של התיאטרון הפלסטיני היחיד בארץ, שיש לו גם אומץ לספר את הנרטיב הפלסטיני, לא לעשות דברים שמתחנפים לממסד, ואת הנרטיב הזה מנסים לדכא. חשוב לציין שהתיאטרון מקבל המון תמיכה מהאזרחים והאמנים גם היהודים וגם הפלסטינית, הרבה אנשים רוצים להזמין הצגות לתמיכה באל מידאן ולתרום את ההכנסות באל מידאן וכנראה שזה יהיה השלב השני של השביתה. זה מצב שלא יעלה על הדעת, מה שקורה עם תיאטרון אל מידאן, למעשה הוא לא מתפקד כבר למעלה משנתיים. הכל התחיל ב-2015 בגלל הצגה שבעצם אף אחד לא ראה אותה, 'הזמן המקביל', שנכתבה בהשראת מכתבים של וליד דקה, אסיר פוליטי שיושב בכלא הישראלי כבר הרבה שנים. זה בעצם סיפור על חתונה בכלא. בהקשר הזה, ולאור שביתת האסירים הפוליטיים, ראוי להגיד שהתנאים של האסירים הפוליטיים בכלא הם מתחת לכל ביקורת, עוברים על כל חוק אפשרי של האמנות הבינלאומיות ואמנת נלסון מנדלה. וליד התחתן עם אשתו ולא זכה מעולם להתייחד איתה בחדר, אף אסיר יהודי או פלילי או אסיר יהודי ביטחוני לא קיבל כאלה תנאים".

עינת ויצמן (ראובן קסטרו)
"איך אפשר לייצר אמנות בזמן של מקארתיזם?". עינת ויצמן (צילום: ראובן קסטרו)

בפרספקטיבה של כחצי שנה לאחור, אולי את בעצם מודה לשרה רגב על שירותי יחסי הציבור שהעניקה לך בחינם להצגתך "פלסטין, שנת אפס"?

"בסופו של דבר הסיפור עם 'פלסטין, שנת אפס' הוא סיפור הצלחה. מירי רגב נאלצה להתקפל. בסוף לא רק שההצגה מומנה, אלא היא גם קיבלה אישור רשמי של משרד התרבות, וזו הצגה שמתעסק בנכבה הפלסטינית ובהריסה הקבועה של בתים של פלסטינים, ולזה מירי רגב נתנה גם מימון וגם אישור. זה מדהים. היא נאלצה לתת אישור, היא לא יכלה ליצור תקדים של התערבות בצורה כזאת בתכנים. את הנזק העיקרי שגרמה מירי רגב אני רואה כשאני מדברת עם יוצרים אחרים, שמפחדים שהם לא יקבלו עבודה אם הם יגידו את הדעות שלהם ואם יעסקו בנושאים שנויים במחלוקת, ומצנזרים את עצמם. מצד אחד אני יכולה להבין את זה, אנשים צריכים להתפרנס, מצד שני אני מסרבת להיכנע".