נושאים חמים

רב-בריח: "תברח" הוא סרט מבריק ואפקטיבי על הגזענות בארצות הברית

גם אם ההתלהבות ממנו מוגזמת, הלהיט הקופתי והביקורתי "תברח" מתגלה כסרט אימה שנון ומבהיל, המשכיל להאיר את הגזענות כלפי שחורים באור חדש, ומספק חווית צפייה חזקה שעוד ידובר בה רבות

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
עריכה: ניר חן
דירוג כוכבים לסרטים -3.5 כוכבים ()

לרוב הסרטים האמריקאים הבולטים של החודשים האחרונים יש מכנה משותף אחד: הם עוסקים בסוגיות של גזע. בין אם זה "אור ירח", הדרמה העלילתית שקטפה את האוסקר, "או.ג'יי: תוצרת אמריקה", הדוקו של ESPN שזכה בפסלון דומה או "אני לא הכושי שלכם", סרט התעודה ההגותי שהיה מועמד לפרס וקבע שיאים קופתיים בארצות הברית – כולם עסקו במעמדם של השחורים בארצות הברית לאורך השנים, גם אם בסגנונות שונים לחלוטין.

עכשיו, מצטרף לרשימה הזו גם "תברח" ("Get Out"), שעוסק גם כן בנושא, אך במקרה זה עושה זאת בכלים של ז'אנר האימה. כמו שלושת הסרטים האחרים שהוזכרו קודם לכן, גם הוא נהיה לתופעה תרבותית בארצות הברית: אף שעלה גרושים, הכניס עד כה כמעט 200 מיליון דולר, ובכך הפך לאחד הלהיטים הרווחים של השנה.

כמו כן, השכיל "תברח" לאסוף סביבו קונצנזוס תקשורתי נדיר: הדירוג שלו באגרגטור רוטון טומטוז עומד על 99 אחוז של ביקורות טובות, ונוסף לכך הוא עורר שלל דיונים וכתבות בכלי התקשורת בארצות הברית. אולי בגלל כל זה, חמק הסרט מן הגניזה השמורה כאן בדרך כלל לזוועתונים, והוא עולה כאן היום (חמישי) לאקרנים. אמנם חודשיים לאחר הפצתו באמריקה, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, מה עוד שהצפייה בו מגלה כי אכן מדובר באחד התוצרים המעניינים של הז'אנר בשנים האחרונות.

כיוון שיש בסרט שלל תפניות עלילתיות, חלקן כבר בשלבים מוקדמים שלו, אי אפשר לומר עליו יותר בלי לקלקל חלילה את חווית הצפייה. נאמר רק, כי כמו ברוב הזוועתונים המוצלחים, גם נקודת המוצא שלו בנאלית: צעיר יוצא לפגוש לראשונה את המשפחה של חברתו. רק שהבחור שחור בעוד יקירת לבו וכל קרוביה לבנים, וכידוע לצופים באותם שלושה סרטים קודמים בנושא שהוזכרו כאן קודם לכן, בארצות הברית יחסים בין-גזעיים שכאלו אינם דבר מובן מאליו, גם לא היום.

תברח (יח"צ)
במקום שוב לתקוף את הוויט-טראש, עוקץ את הנאורים הליברלים. מתוך "תברח" (צילומים: יח"צ)

לפיכך, מרגע הגעתו של הגיבור לבית הורי חברתו, מתחיל רצף אירועים הזויים ואלימים, הגורמים לו להצטער על כך שבא מלכתחילה ושלא ברח ברגע הראשון. לא ניתן כמובן גם לפרט מה בדיוק מתרחש, אבל חובה לציין שני אלמנטים המקנים ל"תברח" את כוחו ואת ייחודו. את שניהם אפשר לזקוף לזכותו של התסריטאי-במאי ג'ורדן פיל, קומיקאי שהיה ידוע עד כה בזכות עבודותיו הטלוויזיוניות המצליחות, למשל "קי ופיל", אך זה הסרט העלילתי הארוך הראשון פרי עטו, וכבר בו הוא מוכיח כישרון, דיוק ומקוריות.

האלמנט הראשון הוא הממד הסאטירי והנוקב באמת של הסרט. אף שלא מעט עבודות קולנועיות לפניו כבר טיפלו בתכנים דומים ורוקנו את כל הארטילריה, הוא בכל זאת משכיל לשלוף ממנה כמה חצים חדשים, מושחזים ומפתיעים.

כל זה קורה בעיקר בזכות עובדה אחת: פיל אינו הולך על הפתרון הקל, ולא מתפתה לסמן את המטרות הברורות והמיידיות. רוב הסרטים הקודמים שעסקו בגזענות שמו אותה בלשונותיהם ובידיהם של תושבי חגורת התנ"ך, המצביעים למפלגה הרפובליקאית ומשתייכים לסקטור החברתי הנחות והמושמץ הידוע כ"וויט-טראש".

"תברח", לעומת זאת, עוקץ דווקא את מי שהם לכאורה בעלי הברית של השחורים במאבקם למען שיוויון: הלבנים הליברלים, שמצביעים למפלגה הדמוקרטית, מעריצים את אובמה וגדלו על שירים של הארי בלפונטה, וג'ורדן פיל חושף אותם כאן במלוא צביעותם ומראה כי התקינות הפוליטית המוגזמת שלהם היא מן הפה אל החוץ.

"תברח" מבריק ומפתיע אם כך גם בסוג האפליה הגזעית שהוא מדבר עליה. ברוב הסרטים עד כה, התמקדו בגישה הרואה את הלבן כגזע העליון. פה, בניגוד לכך, עוסקים במשהו מורכב הרבה יותר: הדבר הנהוג לכנות "גזענות חיובית". כלומר, לבנים שיוצאים מגדרם כדי להבהיר עד כמה שחור זה הלבן החדש מבחינתם, אך למען האמת אין להם שום כבוד בסיסי לשחורים כאינדיבידואלים ולא כאידאה, ומתוך זה צצה לה האלימות החולנית וההרסנית כפי שהיא מתוארת כאן, ויותר מזה לא נוכל להוסיף.

תברח (יח"צ)
מזל שלא נגנז כאן כמו רוב סרטי האימה, גם אם הגיע באיחור. מתוך "תברח"

אז נעבור למעלה השנייה של הסרט: הוא מצטיין לא רק במה שקשור לדבש ולעוקץ, אלא גם בלחם והחמאה. "תברח" מתגלה כמותחן אימה אפקטיבי, אפילו בלי קשר לתכנים שלו. פיל, כבר בהתנסותו הראשונה כבמאי בז'אנר הזה, משכיל ליצור אווירה טורדת מנוחה מן הרגע הראשון ולשמור על המתח עד הסוף, כולל לא מעט רגעים שבכוחם להקפיץ את הצופה מן הכיסא.

כמו כן, יש פה כמה סצינות הזויות ומבהילות ממש, למשל משחק בינגו מוזר המתגלה כאירוע פרוורטי לחלוטין. בסך הכל, אף שקשה עד מאוד לחדש בסוגה הזו ולמרות האמצעים הדלים שעמדו לרשותו, פיל משכיל לגרום ל"תברח" להיראות כמו סרט שטרם ראינו כדוגמתו.

יש לשבח את היוצר גם על השנינות שלה, הודות לה יצר כאן גלריה משעשעת של דמויות. הגיבור וחברתו, אותם מגלמים דניאל קלויה (הזכור מ"מראה שחורה") ואליסון וויליאמס (הזכורה מ"בנות"), דווקא אינם מעניינים במיוחד, אבל מקיפים אותם שלל טיפוסים שהבמאי מיטיב לעצב באירוניה דקה. בולט לטובה חברו הטוב של הגיבור, מאבטח מן השורה המאזן את הסרט באתנחתאות קומיות בכל פעם שהוא נהיה קודר מדי, ומתפקד גם על תקן מושיע לעת מצוא.

אך בצד כל השבחים, לא הכל מושלם ב"תברח", כך שההתלהבות של התקשורת האמריקאית סביבו נראית מעט מופרזת, ונובעת אולי מאותה התחסדות לבנבנה עליה הוא בעצמו מדבר. קודם כל, אף שהסאבטקסט חדשני ורב רבדים, התסריט כשלעצמו די פשטני ובסיסי. יש כאן תפניות עלילתיות רבות אמנם, אך כולן צפויות לעייפה וחסר פה עוד איזה טוויסט אחד לפחות שבאמת יהמם את הצופה.

תברח (יח"צ)
באמריקה, יחסים בין-גזעיים זה אף פעם לא מובן מאליו. מתוך "תברח"

בעיה נוספת: כפי שקורה לעתים רבות, גם סרט זה מקריב מאבק אחד למען אחר, והייצוג של הנשים בו משפיל. הגיבורות כאן מתגלות כמכשפות שלעולם אינן נהנות מסקס באמת, אלא רק משתמשות בכוחן המיני כדי לפתות ולהכשיל אחרים, והן מסומנות כמקור כל רע. התקשורת האמריקאית, ברובה לפחות, התעלמה מן הנושא. זה לא מפתיע, כי בהיותה צבועה למהדרין היא לא רואה בעיניים כשחשוב לה להוכיח עד כמה אינה גזענית, גם אם המחיר הוא לשים את הפמיניזם שלה בצד. אך זה לא אומר שגם אנחנו צריכים להתעלם מן האספקט הבעייתי של הסרט.

עם זאת, למרות כל ההסתייגויות, "תברח" הוא בסופו של דבר קלאסיקת אימה שלא תישכח במהרה, וגם בעתיד עוד ידושו בתכנים ובמסרים שלה. הצפייה בה היא חוויה, הפצתה ברכה ונותר רק לחכות לעיבוד המחודש תוצרת הארץ, בשם "תצא בחוץ" כמובן, שיעסוק בצעיר הפלסטיני היוצא לפגוש לראשונה את ההורים של חברתו, מצביעי מרץ המתגוררים ברמת אביב ג' ומספרים לו בגאווה שבדיוק סיימו לקרוא את "בית יעקוביאן", ומכאן והלאה כבר ברור איך זה ייגמר.

תברח (יח"צ)
בגרסה הישראלית יככבו שמאלנים מרמת אביב ג'. מתוך "תברח"
תברח (יח"צ)
הזוי ומבהיל. מתוך "תברח"