ג'סטין ביבר גמור. מרוט. אין לו אנרגיות ללעוס את המסטיק שתקוע בין הלסתות. הוא ממלמל קטעי קישור מאולצים ויש לו טון יגע של בקרים רעים. מעריצה בת פחות מ-12, שעוד קודם לכן חתמה על נוכחותה כשדיברה על ריח חזק של וויד, גוברת על הצרחות ולוחשת לאחותה הקטנה "וואי, צריך לדחוף לו אספרסו לגרון". העייפות שלו קטטונית והוא אפילו לא טורח לתקן את האקורדים שהוא מעוות ב"Love Yourself". וכל הרפיסות הזאת שלו לא מצליחה לעצור את הסלפיז שמציגים בטעות חוויה מטאפיזית במקום הופעת מתישה, חסרת חיים וחשק.
בווידאו ארט הפותח רואים את ג'סטין צונח בפיוטיות וממשיך לטפח את תמת "האמן הבוגר" שהוביל באלבום האחרון ("Purpose", 2016). אלא שבמקום קרקע להיחבט בה - כזאת שתפכח מהנעורים שיצאו משליטה - יש נחיל של ילדות-נערות וסמארטפונים שלופים. וכאן מתחיל ונגמר הדיסוננס הבעייתי: מצד אחד הוא זמר פופ רציני שמצליח למכור מן "אמת פנימית", מצד שני הסרקסטיות מפעמת בעורקיו והוא עדיין אינטרטיינר סביר ולא יותר.
זה מתחיל בפלייבק, עובר דרך תזוזות כבדות של הגפיים, ממשיך לעיסוק אובססיבי בשרוכי הנעליים ובבקבוק מינרליים, ונגמר בפירוטכניקה שאמורה להיות המפצה העיקרית על כל חוסר העניין שלו במופע. וככה זה הולך, בערך, במשך כל זמן הלייב: ביבר לא מזיז את השפתיים למרות שהקול שלו נשמע, המעריצות צורחות, הוא לוגם מהמים, ובום, טראח, פיו פיו, זיקוקי די-נור מתפוצצים בשמי הירקון. ואז שוב. ושוב. ושוב. וכמו כל רפליקה שחוקה ואוטומטית, באיזשהו שלב ה"ואו" הופך ל"די, נו. לא עוד הפעם".
הליינאפ גם הוא בעייתי (על אף אורכו, 22 שירים), ולמעט רגעים נחמדים של פליי על ההקלטה המקורית (בשירים שכיף לשמוע כמו " I'll Show You" ו" What Do You Mean"), הוא שר (באמת שר) בלדות משעממות כמו " Life Is Worth Living" ומסגיר את העובדה שהרפרטואר המעניין יותר שלו עדיין דל ומאפשר טווח התבטאות מצומצם ביותר. ב"Baby" הכישלון הופך לקולוסאלי כשמתברר שהפלייבק ישן ולא תואם את הקול הנמוך בהרבה של ביבר, גם ביחס להקלטה המחודשת.
וכל אלה, האסונות שגררו אסונות, לא הצליחו לשבור את רוחם של הילדים, האבות, האימהות, הדודות, הראפרים, השוטרים, התקועים ברוקח, המאבטחים, הסלבס, הגייז, התינוקות, הנערים, הברמניות, בני ה-30+, החבר'ה שעל הגבעה, הסטודנטים, הסטלנים ואלה שבאו מאופקים שהגיעו לגבהים בזכות החימום הממוקד של סטטיק ובן אל תבורי, שפשוט באו לעשות כיף.
גם הם, כמו ביבר, מבינים את הגבולות של הפופ המסחרי. גם להם, כמו לביבר, יש קהל אחוז דיבוק ושבויים בלתי צפויים. גם שם, כמו אצל ביבר, נמכרת האשליה שהכל אפשרי. גם אותם, כמו את ביבר, מפיקים במיומנות תואמת שוק. אלא שבין הלייב שלו ללייב שלהם אפשר להניח שלוש יבשות לפחות כי סטטיק ובן אל, לעומתו, לא מנמנמים בעמידה ועושים צחוק מהופעה בסדר גודל כזה (או בכלל).
לפי נתונים יבשים, ביבר עשה מעל ל-200 מיליון דולר בטור הנוכחי שלו. "Purpose" (מטרה) הוא קורא לו. אם תעשו חיבור פשוט, תסיימו לקרוא ב"אההה" גדול של הבנה.
