"הלאום - ערבי"

ב-1948 סבתי מצד אמי הייתה בפאניקה לעזוב את יפו, עיר הולדתה, העיר שבה היא התחתנה ושבה נולדו לה עד אז כבר כמה ילדים. כל אחיותיה כבר עזבו לירדן והם ציפו לבואה. אבל סבא שלי, בעלה, לא פחד מהלא נודע. בשעה שבני המשפחה והחברים שלו ושל סבתא שלי גורשו מבתיהם או נמלטו מפני העתיד הלא ברור, הוא ידע מה עליו לעשות. הוא אמר לה לארוז את החפצים שלה ולהתכונן למסע לירדן, בטענה שהם מתוכננים לעזוב בעוד כמה ימים. הוא ידע, אבל היא לא ידעה, ש"בעוד כמה ימים" כבר לא יהיה אפשרי. ערביי יפו שנשארו בה קיבלו זהות חדה, בן לילה, ישראלים. כך הפך סבא שלי לישראלי, וגם סבתי, וכך הפכו ילדיהם לישראלים. בזכות ההערמה שלו עליה ועל משפתו כולה, גם אני ישראלי. סבא שלי כלא את בני משפחתו בבית שהם לא בחרו בו, ישראל. לנו, הנכדים שלו, אין את התירוץ הזה. אנחנו כאן מבחירה, כל יום מחדש, מאז 1948.

ב-1967 איבדה משפחת סיכסק את מרבית נכסיה ביפו. עד אז חלשה המשפחה על שטחים, בתי עסק, ואפילו רחוב קטן על שם סיכסק בשוק הפשפשים. אבל גולת הכותרת וגאוות המשפחה הייתה המסגד על שם סיכסק ביפו, שנבנה מכספי תרומה של המשפחה לטובת ציבור המוסלמים בעיר. גם הוא הלך לאיבוד, כמעט לתמיד. במשך עשורים, הוא שימש בתור מחסן סחורה של "כתר פלסטיק", שהחזיקו בחנות גדולה ברחוב הראשי. במסגד ההיסטורי, ששעריו ננעלו, הם שמרו כסאות גן וכונניות ופחים למטבח. התנועה האיסלאמית ביפו ניהלה מלחמת חורמה במשך שנים כדי להחזיר את המסגד לפעילות. לפני כמה שנים הם הצליחו. אם תעברו בשוק הפשפשים, תמצאו שם מתפללים שכורעים על שתי ברכיים מתחת לפיגומים – עדות לשיפוץ הנרחב שהמסגד מצריך. אבל היום, קרוב לחמישים שנה אחרי שהוא אבד, אין בו ולו רהיט פלסטיק אחד.

ב-2000 פרצו מהומות אוקטובר. הייתי בן 15, ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי שמדינת ישראל מפחדת ממני. קשה להפריז בחשיבותם של אירועי אוקטובר 2000 בגיבוש הזהות הלאומית של ערבים אזרח ישראל בעשור וחצי האחרונים. על רקע האכזבה מהסכמי אוסלו שהביאו להקמת הרשות הפלסטינית, גברה ההזדהות שלנו עם הפלסטינים תושבי השטחים הכבושים. וכשפרצה האינתיפאדה השנייה, הקרקע הייתה מוכנה לתחושת שותפות גורל אמתית שלנו עם הפלסטינים. חלק מאיתנו, כמוני, גילו רק לא מזמן על כך שאלמלא החלטת בזק של סבא או סבתא, גם הם היו יכולים להיות פלסטיני בגדה, או בירדן. הזעם על הנעשה בשטחים, והפחד הקונקרטי ממשמעות האינתיפאדה לגבי המקום המתערער שלנו כערבים אזרחי המדינה, הביאו לגל ספונטני של הפגנות ברחבי הארץ. תגובת המשטרה ומשמר הגבול הייתה חד משמעית: כוחות הביטחון פיזרו את ההפגנות על-ידי ירי כדורי גומי בשלבים הראשונים, ולאחר מכן, אש חיה. תחושת הבהילות והסכנה שלנו זינקה שבעתיים. הרושם שמדינת ישראל לא רואה בנו אזרחים שווי זכויות, אלא שלוחה של "האויב" הפלסטיני שנגדו אפשר להפעיל כוח חסר הבחנה, הוציאה אותנו במספרים גדלים והולכים לרחובות.

בהמשך, נהרגו 13 ערבים ישראלים ופלסטיני אחד כתוצאה מירי של משמר הגבול, ויהודי ישראלי אחד כתוצאה מפגיעת אבן. בפעם הראשונה נשמעה בקרב החברה הערבית בישראל דרישה משמעותית, מאוחדת, למענה ממשלתי ולקיחת אחריות על האבדות בנפש. ראש הממשלה בזמנו, אהוד ברק, הקים ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט תיאודור אור. לימים, הפכה ועדת "אור" למהלומה נוספת לכבודם של ערבים אזרחי ישראל וחיץ בינינו לבין ממשלת ישראל. התחושה הרווחת עד היום היא שוועדת אור ניקתה את המעורבים בממשלה ובמשטרה מהחשדות המשמעותיים ביותר, ושאיש לא נתן את הדין על 13 ההרוגים הערבים. בדיעבד, היו אלה אירועי אוקטובר 2000 שסימנו את יחסי הזרות בין אזרחי ישראל הערבים למדינה, והאיצו את המהלך שאנו עדים לו כיום, הזדהותם התרבותית והפוליטית של צעירים ערבים בישראל כפלסטינים. המהלך הזה היווה גם את הבסיס לתמיכה במפלגות ערביות שהעלו את המאבק הפלסטיני לראש סדרת עדיפויותיהן, כמו בל"ד. נבחרי ציבור ערבים שהתנגדו בפומבי לנעשה בשטחים צברו פופולריות, והקולניים ביותר מתוכם, כמו חנין זועבי, מעוררים הזדהות בקרב ערביי ישראל משום שההוקעה הציבורית שלהם מהדהדת בעבור בוחריהם הערבים את הנידוי והטראומה של אירועי אוקטובר 2000. 40 שנה אחרי המלחמה, מדינת ישראל עודדה אותנו להרגיש יותר פלסטינים מכפי שאי פעם הרגשנו. לא הייתה לנו ברירה.

ב-2001 קיבלתי את תעודת הזהות הראשונה שלי. הילדים בתיכון התחרו ביניהם למי תהיה תעודת זהות לפני כולם. אני זוכר ממנה בעיקר שורה אחת. הלאום: ערבי. התביישתי. פחדתי מהבאות. חשבתי על אירועי השנה הקודמת. מה זה אומר להיות ערבי בישראל, שבה כמה חודשים קודם לכן ירו בערבים שהפגינו ברחובות? שלא כמו סבא שלי, לא הייתי אמיץ. הבנתי שלהבא, זה הדבר הראשון שידע עליי כל מי שאציג בפניו את תעודת הזהות שלי. לפני השם שלי, לפני תאריך הלידה, לפני הישראליות שלי – אני ערבי. כך החליטה מדינת ישראל. מאז, גרמה שורת הלאום בתעודת הזהות שלי לעיכובים בכניסה לאוניברסיטה בירושלים, בנתב"ג. במשך שנים הייתי חושב על השורה הזאת בכל ישיבה אקראית בפאב כשהיו מבקשים ממני תעודת זהות. הייתי צופה את הרגע שבו הם מבינים שאני לא רק נראה צעיר לגילי, אלא שאני גם ערבי. קרוב לעשור לאחר מכן, חידשתי את התעודה. היום, בשורת הלאום לא מופיעה יותר המילה ערבי. שורה של כוכביות מופיעה שם במקום. כמו קטע מצונזר במסמך שהודלף מחקירה משטרתית. הלאום: חסוי. אולי מישהו במשרד הפנים הרגיש לא נעים עם החלוקה ללאומים בתעודות הזהות. סחתיין על המאמץ, אבל לי עדיין לא נעים.

ב-2014 התבשרנו שחלק גדול מבני משפחתה של אמי שגר בעזה, נמחק במהלך "צוק איתן". ענף שלם מהמשפחה נגדע. אין לנו דרך לדעת מתי, או איך, או כמה מהם בדיוק נהרגו. כל מה שהיה ידוע לנו הוא שהם נהרגו. אולי כולם, אולי חלק גדול מהם, אין לדעת. אין גם דרך לשמור על קשר עם מי שיודע. אלה אנשים שבבתים שלהם הייתי מבקר כילד, עם אמא ואבא, בימים שבהם ישראלים היו יכולים להיכנס לעזה, לבלות שם את היום, ולחזור לבתים באותו הערב. כמה רחוק זה נראה היום, כמה רחוקה נראית 2006 ועלייתו של חמאס לשלטון. אלה היו האנשים שחלק בלתי נפרד מהילדות שלי כרוך בזיכרונות מהם. ובכל זאת, כשהקרב בשג'אעייה היה בשיאו, מצאתי את עצמי דואג יותר לחבריי החיילים שנקראו למילואים. המלחמה הארורה הזאת בעזה היא המלחמה הטראומתית ביותר בחוויה שלי, כי היא אילצה אותי לעכל את המוות של הילדות שלי, ולחיות את החרדה לחיילים שלקחו בזה חלק.

שנתיים אחר כך זכיתי בפרס ראש הממשלה לספרות. זה היה אותו ראש הממשלה של "צוק איתן". שואלים אותי אם אני באמת גאה בפרס הזה. אני לא יודע לענות. אני רק יודע שאם סבא שלי היה רואה אותי עכשיו, אני מקווה שהוא היה מסיק שהוא קיבל את ההחלטה הנכונה. אבל אין לי דרך לדעת באמת. הוא מת לפני שנולדתי, וסבתא מתה שנים רבות אחריו. אמא אמרה לי לא לשאול אותה על סבא. בגללו היא לא חזרה לראות את האחיות שלה שוב עד יומה האחרון, והיא אף פעם לא סלחה לו.