תעלומות לחופש: ספרי המתח שכדאי לארוז במזוודה

העלילה: רוצח אימתני מסתובב בלונדון ועוקר את גרונותיהם של שני גברים חסרי מזל אגב הפגנת דיוק כירורגי. דמות וירטואלית בשם "בוב הקצב" נוטלת אחריות על מעשי הרצח האלה, מבטיחה רציחות נוספות באמצעות ההאשטג האלגנטי #כלחזירימות והופכת לגיבורת הרשתות החברתיות. בתחילה נראה שאין כל קשר בין הקורבנות – האחד בנקאי השקעות עשיר ומצליח ומשנהו חסר בית נרקומן. מי שחוקר את העניין הוא הבלש מקס וולף, לשעבר איש היחידה ללוחמה בטרור וכיום אב יחיד לילדה מתוקה ולכלבלב מופרע. בעזרת מפקד מקסים וצוות מסייע יעיל מאתר מקס קצה חוט שעשוי להוביל אל הרוצח, וגם מתוודע לפרשיה מזעזעת של אונס ורצח שהתרחשה בפנימייה יוקרתית עשרים שנים קודם לכן. תוך כדי כך הוא מסתבך באופן אישי עם בוב הקצב, חוטף הרבה מכות ומעמיד את עצמו ואת היקרים לו בסכנת חיים מיידית.

פסק הדין: "תיק רצח" הוא ספר מתח חביב להפליא עם אווירה בריטית מאוד. מצד אחד הוא אפל, קודר ומלא תיאורים גרפיים קשים, גם ביחס לז'אנר. מצד שני הוא אנושי מאוד ומתברך בשפע הומור וחמלה. אמנם לא מדובר ביצירת מופת (פתרון העלילה והדרך שבה הגיבור מגיע אליו, למשל, אינם מתוחכמים או מפתיעים במיוחד) אבל בתור מותחן קליל ובלתי מחייב הוא בהחלט עושה את העבודה, וגם מעורר חשק לקרוא את הכותרים הבאים בסדרת מקס וולף, כל עוד הקיבה שלכם חזקה מספיק. אגב, השם הקלישאי לכאורה "תיק רצח" הוא למעשה תרגום שמו המקורי של הספר, Murder Bag, שמתייחס לאביזר משטרתי זניח שאמנם מופיע ביצירה אבל הקשר שלו לעלילה לא לגמרי ברור.

ציטוט מייצג: "שמעתי את רן מודיעה במכשיר הקשר, ובאותו רגע מזוויע נרתעתי לאחור כאילו חבטו לי בפנים. נחנקתי מצחנת הביוב של מעיים שפוכים של אדם" (עמ' 241).

העלילות: שתי נובלות עצמאיות פרי עטו של של פס הייצור הבלגי למותחנים הקרוי ז'ורז' סימנון, שהתפרסמו במקור בשנות ה-40 וה-50 של המאה שעברה בעת שסימנון עשה בארצות הברית. הנובלה הראשונה, "רוחות הרפאים של הכובען", מתארת את קורותיו של מר לאבה - כובען מעיירת הנמל המנומנמת לה רושל שבזמנו הפנוי מחלטר כרוצח סדרתי. לאבה משחק בחתול ועכבר עם המשטרה המקומית ומאמין שלעולם לא ייתפס. האדם היחיד שחושד בו הוא שכנו החייט קשודס, מהגר חולני ועלוב שהכובען נהנה להתעלל בעצביו הרופפים ביודעו שקשודס לא יעז להתעמת איתו. במרכז "השען מאוורטון" ניצב דייב גלוויי התמים והביישן שחי עם בן, בנו המתבגר, בעיירה אפרורית בצפון מדינת ניו יורק. אשתו ההרפתקנית והסוערת נטשה אותו לפני שנים וכל חייו מוקדשים לגידול בנו. יום אחד נעלם בן עם המכונית המשפחתית ועם נערה שהייתה, כך מסתבר, אהובתו הסודית, והמשטרה יוצאת למרדף אחר האוהבים הצעירים. הטרגדיה של השען היא כפולה – לא רק היעלמותו של הנער, אלא גם ההכרה המכאיבה בכך שבמשך שנים של חיים משותפים הוא לא ידע כמעט דבר על עולמו הפנימי של בנו היחיד.

פסק הדין: שתי הנובלות מדכדכות למדי, כל אחת בדרכה, ועוסקות בבדידות לא פחות מאשר בפשע. שתיהן טובות בסך הכול, אם כי "השען מאוורטון" היא המוצלחת מביניהן. "רוחות הרפאים של הכובען" היא סיפור די סטנדרטי של תעלומה מנקודת המבט של הרוצח. לאבה הוא לא דמות מעניינת או מעוררת אהדה במיוחד, וכך גם שאר הדמויות בנובלה. דייב גלוויי, לעומתם, הוא גיבור נוגע ללב ומעורר הזדהות. אמנם האהבה הגדולה שלו לבנו, ההתעקשות לתמוך בו גם כאשר ברור שבן אינו מעוניין בכך, והייסורים הכבדים שעוברים עליו אינם תורמים במישרין לפתרון חידת ההיעלמות, אבל הם לב לבה של הנובלה הקטנה, היפה והעצובה הזו.

ציטוטים מייצגים: "הוא עשה טעות כששתה, וכעת היה מוכרח להמשיך. אחרת הוא עוד מסוגל לצאת מהחדר ולהתחיל לצעוד ברחובות, אולי אפילו להצטייד במיתר הצ'לו ובשני כפיסי העץ, מי יודע?" ("רוחות הרפאים של הכובען", עמ' 101); "האם היה עליו לוודא, עוד לפני החיפוש של המשטרה, שאין בחדרו של בן דבר העלול להוביל אליו? הוא חש שחטא לבנו בכך שלא היה חריף מספיק, ורצה לבקש את סליחתו. מי יודע, אולי טעה גם כשניסח לו מסר, כששלח את קריאתו באמצעות הרדיו. אנשים ודאי יחשבו שעשה זאת כדי להתייצב לצדו של החוק. אלוהים אדירים, עשה שבן לא יחשוב על כך!" ("השען מאוורטון", עמ' 272).

העלילה: זהו הספר השני בסדרת גיבורי העל הריאליסטית "יתום X" של גרג הורביץ, שמתארת את קורותיו של אוואן סמוק שהוכשר בילדותו לשמש קבלן רציחות סודי ואלמוני בשירות ממשלת ארצות הברית. אוואן החליט לפרוש מהתוכנית, לקח את הכסף והחל לסייע לאותם אומללים שבאמת זקוקים לעזרה, למשל קורבנות של סחר בבני אדם. המהפך המקצועי המלבב הזה לא רק מסבך אותו עם מגוון מרשים של נבלים חדורי רוח נקמה (שחלק גדול מהם מופיע בספר הנוכחי), אלא גם הופך אותו ליעד לחיסול עבור מעסיקיו הקודמים שלא רואים בעין יפה את עזיבתו. ב"האיש משומקום" נופל אוואן בשבי בעיצומה של משימה ומתעורר כשהוא כלוא באחוזה מפוארת ומבודדת בינות הרים מושלגים. בכלוב הזהב הזה הוא נתון לחסדיהם של שומרים מקסיקנים אכזריים ושל גבר מסתורי ומוחצן בשם רנה, אשר מפנק אותו ומתעלל בו לסירוגין. כך, לראשונה בחייו המקצועיים, מוצא את עצמו יתום X בתפקיד הקורבן שזקוק להצלה. ניסיונות הבריחה שלו נכשלים פעם אחר פעם, העינויים שהוא סופג נעשים אכזריים יותר ויותר, ואפילו הארכי-אויב הוותיק שלו מימי תוכנית היתומים, שכיום מנהל את התוכנית כולה, עולה על עקבותיו ומבקש לסגור איתו את החשבון. ואם כל זה לא מספיק, אוואן הוא גם תקוותם היחידה של שני חסרי ישע – נערה הכלואה בתוך מכולה בדרכה להימכר לעבדות מין וילד קטן שסובל מהתעללות – שזמנם הולך ואוזל.

פסק הדין: אין בשפה העברית צמד מילים שמבקרים אוהבים יותר מ"אמרנו לכם". ובכן, אמרנו לכם: בקיץ שעבר פירסמנו כאן ביקורת על 'פרויקט X', הספר הראשון בסדרה, שם קבענו שמדובר בספר פתיחה מסקרן עם פוטנציאל גדול להמשך, אך לצד זאת מנינו מספר לא מבוטל של בעיות וליקויים. אנו שמחים לבשר שב"האיש משומקום" שמר הורביץ על כל מה שהיה טוב ב"פרויקט X" ותיקן כמעט את כל המגרעות. כך, למשל, קצב העלילה הפעם הרבה יותר מהיר (על אף כמה פלשבקים מעצבנים שכבר הופיעו בגרסה זו או אחרת בפעם הקודמת), ואת מקומו של האיש הרע המגושם והדביל מהספר הראשון תופסים שני רשעים שתענוג לקרוא: נבל קאמפי, אקסצנטרי ושטוף רחמים עצמיים שחולם לחיות לנצח; והעוזר שלו – ענק אילם ונטול הבעות פנים שמתקשר עם העולם באמצעות חיוכים המקועקעים על כפות ידיו. גם הדמויות המשניות, לרבות אלה שלא הרשימו במיוחד ב"פרויקט X", כתובות הרבה יותר טוב הפעם. בעיקר מרשימה ההתפתחות שחלה בדמותו של הגיבור הראשי, ומודגשות חזור והדגש הבדידות והעליבות של חייו כמתנקש מטעם עצמו שנמצא בהימלטות תמידית. אפילו סצנות האקשן, שהיו מצוינות כבר בספר הקודם, זכו כאן לשידרוג משמעותי. כל אלה הופכים את "האיש משומקום" למותחן חכם, קצבי, סוחף ומבדר שעושה תיאבון גדול לכותר השלישי, במהרה בימינו אמן.

ציטוט מייצג: "אוואן חשב כבר מזמן שיש לדון למוות בחיתוכי נייר את אלה שמכריזים על עצמם כעל בעלי הפרעה טורדנית-כפייתית, אבל הבחור הזה, עם החליפה המוגזמת ועם זאת מתונה שלו, הציפורניים המטופחות והסוויטה המושלמת, שהיא תא כלא שהוא בעצם חדר שינה לאורחים, נראה לו אמיתי לגמרי" (עמ' 56).

העלילה: זהו הספר הראשון בסדרת סבסטיאן ברגמן שכתבו יורת ורוזנפלדט – האחרון הוא גם יוצר סדרת הטלוויזיה השוודית/דנית "הגשר". רוגר אריקסון, נער בן שש עשרה מהעיר השבדית וסטרוס (לא זאת של הדרקונים) נרצח באכזריות ולבו נעקר. לאחר שהמשטרה המקומית מטפלת בפרשה בשלומיאליות מביכה, מוזעק משטוקהולם צוות של יחידת העילית ריקסמורד כדי לחקור את הפשע. בראש הצוות עומד טורקל הגלונד, בלש בגיל העמידה, גרוש פעמיים ולא באושר. גם סבסטיאן ברגמן, הפסיכולוג המשטרתי בדימוס וידידו לשעבר של טורקל, מזדמן לווסטרוס כדי למכור את בית הוריו המנוחים והשנואים. ברגמן, שאיבד את בת זוגו ואת בתם הקטנה בצונאמי הגדול של שנת 2004 בתאילנד ומתקשה להתאושש מהטראומה, הוא טיפוס בלתי נסבל שאומר כל מה שהוא חושב ועושה כמיטב יכולתו להעליב כל איש ואישה שאיתם הוא בא במגע – עם אלה האחרונות הוא גם מנסה בכפייתיות לשכב. הוא אמנם מצטרף לצוות החקירה ממניעים אנוכיים לחלוטין, אבל כצפוי, עד מהרה מצליחה התעלומה לשאוב אותו לתוכה.

פסק הדין: מצד אחד, באופן עקרוני אנחנו ממליצים להתרחק מספרים שתורגמו משפה שאינה שפת המקור – סימן מובהק לעצלות ולזלזול בקוראים מצד ההוצאה לאור. מצד שני, חייבים לתת קרדיט לתרגום של אסף שור, שבמשך מרבית הקריאה מצליח להשכיח את העובדה שמדובר למעשה בתרגום של תרגום. ולגופו של עניין: "סודות אפלים" (ספרי המתח השנה מצטיינים בשמות מקוריים, מתברר) מרתק בתחילתו, מותח לאורכו וקצת מאכזב בסופו. בעיקר אמורים הדברים בפרק הסיום הטלנובלי, המופרך והמגוחך, שאינו קשור במישרין לתעלומת הרצח אלא מהווה חלק מסיפור המסגרת של הסדרה. יתר על כן, מרבית הדמויות בספר פלקטיות למדי ולא מעניינות, וגם היחסים הרומנטיים ביניהן מיותרים ומאולצים ונראים כמו קלישאה של ספרות סקנדינבית (כולם חייבים להיכנס למיטה עם כולם). לבסוף, כריכת הספר היא אחד הדברים הקריפיים ביותר שנראו כאן לאחרונה, ונבין אתכם לגמרי אם תסרבו לישון בחדר שהיא נמצאת בו. ואף על פי כן, בסופו של דבר מדובר במותחן נחמד ומהנה למדי עם שפע תהפוכות מרעישות ופתרון מפתיע, ועם גיבור בלתי נסבל במובן הכיפי של הביטוי (תחשבו דוקטור גרג האוס), שמנתח פשעים מנקודת מבט לא שגרתית ומאוד מעניינת. אם אתם בסדר עם תרגומים מיד שלישית, אתם יכולים בכיף לקחת אותו לחופשה.

ציטוט מייצג: "הם התבדחו על זה לא פעם: על כך שבתור פסיכולוג, סבסטיאן לא באמת הבין רגשות של אחרים. סבסטיאן תמיד השיב שלהבין רגשות זה לא באמת חשוב. עד כדי כך. מה שמעניין הוא המניעים, לא הרגשות – אלה, כך נהג לומר, הם רק תוצרי לוואי" (עמ' 113).

העלילה: גבר ואישה נפגשים בפאב של שדה התעופה הית'רו בעודם ממתינים לטיסה וקושרים ביניהם שיחה אינטימית. טד הוא איש עסקים עשיר ומצליח שבדיוק גילה שאשתו הצעירה והיפהפייה בוגדת בו עם הקבלן שבונה את בית החוף החדש שלהם במדינת מיין, והוא רותח מזעם. לילי, ארכיברית צעירה ומושכת, מאמינה שהפתרון ההגיוני היחיד לתסבוכת הזו יהיה לקפד את פתיל חייהם של הרעייה הבוגדנית והקבלן המקרנן, ואף מציעה לטד לסייע לו בהוצאת התוכנית אל הפועל. השניים הוגים מזימת חיסול מפורטת, ומכאן מידרדר העסק במהירות לכדי שרשרת של רציחות, ניסיונות רצח כושלים, וידויים מביכים בגוף ראשון של רוצחים ושל נרצחים ופלשבקים מנעוריה של לילי, שאמורים להסביר כיצד בחורה חביבה ועדינה כל כך פיתחה מוח כה קרימינלי.

פסק הדין: קרוב לוודאי שזה הספר הגרוע ביותר שתקראו השנה. או בכלל. הוא כתוב רע להפליא. כל הדמויות שבו הן חד-ממדיות, בינוניות וממש ממש מעצבנות. העלילה שלו מצליחה, איכשהו, להיות חסרת השראה וגם מופרכת בעת ובעונה אחת (אחד מרגעי השיא שלה הוא רצח באמצעות אגוזי קשיו – בהן צדקנו!). הפילוסופיה המוסרית שלו, שלפיה בגידה בבן או בת הזוג היא עבירה שדינה מיתה, היא בעייתית בלשון המעטה. דווקא היה עשוי להתפתח דיון מעניין בסוגיה הזו לו רק היה הספר טורח להתייחס להיבטים המוסריים של העניין, דבר שהוא מקפיד להימנע ממנו. מצד שני, בהתחשב באיכות הכללית של היצירה כנראה שעדיף ככה. ברצינות, תתרחקו מהספר הזה כמו מאגוזי קשיו.

ציטוט מייצג: "עכשיו הצטערתי על טיפשותי" (עמ' 220, וגם כל מי שהתעקש לקרוא את "רצח ראוי" עד הסוף בציפייה שמתישהו זה ישתפר).

העלילה: עלילת הספר השני בסדרת הבלש הארי הולה (והשביעי שתורגם לעברית) מתרחשת בבנגקוק, לשם מוזעק הולה, האלכוהוליסט בעל האף האדום, כדי לחקור את מותו האלים של שגריר נורבגיה בבית מלון מפוקפק. בגבו של השגריר, שנרצח בעודו ממתין לביקורה של זונה, ננעץ סכין טקסי ובמכוניתו נמצא חומר פדופילי. הולה, שמתקשה להתמודד עם הטרגדיות האישיות שפקדו אותו מאז הסתיימה משימתו הקודמת באוסטרליה, חובר לקצינת המשטרה המקומית ליז קראמלי, תאית-אמריקנית מחוספסת עם סיפור אישי עצוב, ולצוות המקומי שלה. השניים מנסים לשחזר את ימיו האחרונים של השגריר המנוח, מה שמוביל אותם אל נבכי הקהילה הנורבגית בבנגקוק – אוסף משונה של דיפלומטים, אנשי עסקים וסוטי מין שכולם, כך נראה, יודעים על הרצח יותר ממה שהם מספרים. לא רק עם השדים הפרטיים שלו נאלץ הולה להתמודד, אלא גם עם עיר קשוחה ונטולת רחמים עם מזג אוויר נורא, פקקי תנועה מחרידים ומזון חריף עד דמעות; עם יריבים אכזריים וחסרי מעצורים; ועם דרגים בכירים בשתי המדינות שלא בדיוק מעוניינים בהצלחת משימתו. בכל אלה הוא מטפל בדרך האופיינית לו, כלומר עם הראש בקיר.

פסק הדין: כבר כתבנו את זה פעם ונכתוב זאת שוב: סדרת הארי הולה היא סדרת מותחנים נהדרת וראוי לתרגם את כל ספריה, לרבות אלה המוצלחים פחות, ולו בשביל שמעריצי הסדרה קוראי העברית יזכו לחוויית הולה המלאה. מבחינה זו טוב ומוצדק שתירגמו את "התיקנים" לעברית. החדשות הרעות הן שמדובר בכותר הגרוע ביותר בסדרה עד כה, ללא מתחרים. אם ב"העטלף" פיצו אישיותו של הולה הצעיר והתמים והמיתולוגיה הילידית המסתורית של אוסטרליה על הכתיבה הבוסרית של נסבו (שמאז, כמובן, הלכה והשתבחה), הרי ש"התיקנים" הוא סתם ספר מתח חלש שלא תורם במיוחד להבנת התהליכים שעברו על גיבורו, ולא מצליח לספק אפילו את הריגוש של מותחן טיסה זול. לפרקים הוא נקרא כמו מותחן תאגידי בסגנון ג'ון גרישם מינוס הניצוץ של גרישם, עמוס בפרטים קטנים ומעצבנים שחיוניים להבנת פיתרון התעלומה ושקשה מאוד לעקוב אחריהם בלי לנהל יומן קריאה מסודר. העלילה סובלת מחורי ענק ונדמה שהחלקים המעניינים שבה מתרחשים, שלא בצדק, הרחק מעיני הקוראים, מה שגורם לא פעם לתחושה כאילו מישהו תלש מהספר כמה דפים באופן שרירותי. כל אלה, בתוספת פיתרון צפוי ואינספור דיאלוגים עקרים ונטולי עוקץ, הופכים את "התיקנים" לספר מאכזב ומבאס שקשה להאמין שרק שנתיים חלפו מאז פרסומו ועד ליציאתו לאור של "אדום החזה" הנפלא. אמנם בהשוואה ל"רצח ראוי" שלעיל מדובר ביצירת מופת, אבל באופן אובייקטיבי אין סיבה לקרוא אותו אם אתם לא נמנים על הגרעין הקשה של מעריצי הארי הולה.

ציטוט מייצג: "טוניה ויג הייתה ההפך הגמור של פקידת הקבלה. בפניה המאורכים נאבקו האף, הפה והעיניים על מקום פנוי, ונדמה שהאף ניצח. הוא הזכיר סוג של ירק שורש גבשושי אבל יצר הפרדה מזערית בין העיניים הגדולות, המאופרות בכבדות. אין בזה כדי לומר שהעלמה ויג היתה מכוערת, יש בוודאי גברים שיטענו אפילו שפניה ניחנו ביופי קלאסי מסוים" (עמ' 71).