נושאים חמים

אחרי סוף העולם: "תחנה אחת-עשרה" הוא רומן אפוקליפטי מיוחד ויפהפה

בניגוד לאופן שבו התרגלנו לצרוך יצירות דיסטופיות בשנים האחרונות, הרומן של אמילי סנט ג'ון מנדל עוסק דווקא בחיים ולא במתים. 20 שנה אחרי מגפה קטלנית, הוא מציג באופן מרתק את התחדשות הגזע האנושי בלי האפלה שמאפיינת את הז'אנר

מגיפה קטלנית וחשוכת מרפא פורצת בקווקז ועושה שמות באוכלוסייה המקומית. בזכות הגלובליזציה מתפשטת "שפעת גיאורגיה" עד מהרה אל ארבע כנפות תבל, ובתוך זמן קצר משמידה, הלכה למעשה, את הציוויליזציה האנושית. אותם בני אדם שהצליחו לשרוד כי היו חסינים למגיפה או השכילו להתגונן מפניה בזמן, שבריר אחוז של האוכלוסייה האנושית שהתקיימה לפני כן, נאלצים לכונן מחדש את חייהם על חורבות העולם שאבד. ללא חשמל, דלק, טלפונים או רפואה מודרנית הם שבים למצב קיום פרימיטיבי של ציידים, לקטים ושודדים, אך במקביל לכך גם נאבקים לשמור ולשמר משהו מתרבותם הקודמת. מניין השנים להולדתו של ישוע מנצרת, שהיה מקובל עד אז, מתחלף בספירה חדשה שבה שנת פריצת המגיפה היא "שנת אפס", שמחלקת את העולם ל"לפני" ו"אחרי". את המציאות הדיסטופית הזו מתארת בכישרון רב הסופרת הקנדית אמילי סנט ג'ון מנדל בספרה הרביעי, "תחנה אחת-עשרה", שראה כאן אור בהוצאת בבל ובתרגום שרון פרמינגר.

יותר מאשר סיפור קוהרנטי אודות המגיפה ואחריתה, מציג "תחנה אחת-עשרה" תמונות קצרות מחייהן של דמויות שונות לפני, במהלך ואחרי התפרצות שפעת גיאורגיה. חלקן שרדו את הקטסטרופה, אחרות נספו תוך זמן קצר. הקשר ביניהן הוא רופף למדי – כולן היוו, בדרך זו או אחרת, חלק מחייו של שחקן קולנוע ותיאטרון מפורסם בשם ארתור ליאנדר, שבסצנה הפותחת את הספר מת על הבמה. הדבר מתרחש ביום שבו חודרת המגיפה אל צפון אמריקה, אם כי לא ברור האם מותו אכן נגרם כתוצאה ממנה. הקשרים בין הדמויות הם לעתים מופרכים מעט, כמעט סמליים – ג'יוואן, הפראמדיק שמנסה להחיות את ארתור בתיאטרון, היה בעברו צלם פפראצי שהתאכזר לאחת מגרושותיו, ומאוחר יותר הועסק כעיתונאי והצליח להשיג ריאיון בלעדי עם הכוכב. גרושתו של ארתור, מירנדה, היא אמנית חובבת שיצרה חוברת קומיקס במהדורה מוגבלת, שאותה העניק ארתור לקירסטן ריימונד, ילדה בת שמונה שמשחקת לצדו.

עשרים שנים מאוחר יותר, קירסטן היא חברה בסימפוניה הנודדת, חבורת אמנים שנעה מיישוב ליישוב באזור האגמים הגדולים, מציגה מחזות של שייקספיר ומנגנת יצירות מוזיקליות. קירסטן שומרת מכל משמר על החוברת, "תחנה אחת-עשרה" שמה, ומלקטת בהתמדה פרטים ביוגרפיים על חייו של ארתור מירחוני בידור מצהיבים שראו אור טרם המגיפה. בעבר, בתקופת הכאוס הגדול שהתרחש לאחר האסון, היא נאלצה להרוג שני אנשים, והיא מקווה שלעולם לא תיאלץ לחזור על הניסיון הזה. היא מנסה להתחקות אחר עקבותיהם של שניים מחבריה, שעל העיירה שבה הם השתקעו השתלטה קבוצת קנאים דתיים בראשות "הנביא" הצעיר והכריזמטי, שמאלץ נשים ונערות מקומיות להפוך לרעיותיו. לפי השמועות, השניים שמו פעמיהם ל"מוזיאון הציוויליזציה" שהקימה קבוצת שורדים אחרת בנמל תעופה נטוש.

אחת הסיבות לכך ש"תחנה אחת-עשרה" הוא ספר מעניין כל כך היא בחירתה של המחברת לא לתאר את שנות האלימות שלאחר פרוץ המגיפה (למעט כזיכרונות מקוטעים ומטושטשים של אחדים מהגיבורים), אלא לדלג עשרים שנים קדימה, אל ראשית תקופת שיקום האנושות. במילים אחרות, מדובר ברומן פוסט-פוסט-אפוקליפטי. שני עשורים לאחר האסון, בני האדם עודם חשדניים אבל הם כבר לא יירו בכל זר שייקרה על דרכם. בהיעדר תרופות הם עדיין מתים ממחלות ופציעות פשוטות ("לא עוד הוודאות שנמשיך לחיות אחרי שריטה ביד, חתך באצבע מחיתוך ירקות לארוחת הערב או נשיכה של כלב" – עמ' 41), אבל כבר אינם עסוקים אך ורק בהישרדות, ומוצאים מקום גם למוזיקה, לתיאטרון, אפילו לעיתונות. המבוגרים שבהם מתקשים להתאושש מהטראומה, אבל מרבית בני השלושים ומטה נולדו לתוך המציאות הזו, או שאינם זוכרים את העולם שקדם לה ואינם מכירים כל דרך חיים אחרת.

הסיפורים על העבר הלא רחוק נשמעים כמו מדע בדיוני: "במבט לאחור, כל זה אכן היה מדהים", נזכר אחד המבוגרים שבהם. "הוא עלה על מכונה שהעבירה אותו לכאן במהירות גבוהה, בגובה 1,500 מטרים בערך מעל פני האדמה. וכדי לספר למירנדה קרול על מות בעלה לשעבר, לחץ כמה פעמים על צג של מכשיר שקישר אותו בתוך שניות למכשיר אחר, בצד השני של העולם, ומירנדה, שעמדה על החוף - רגליה יחפות בחול הלבן וצי ספינות בוהק לפניה בחשיכה - לחצה גם היא על צג מכשיר שכזה, שקישר אותה לניו יורק באמצעות לוויין. וכל מעשי הנסים האלה, שהקיפו אותם מכל עבר, נראו מובנים מאליהם". (עמ' 251).

המגיפה היא מצב נתון ב"תחנה אחת-עשרה", אבל היא לא בהכרח מרכז הסיפור. חלקים רבים ממנו מתארים את המציאות שקדמה להתפרצותה ואת יחסי הגומלין בין הגיבורים באותן שנים, והם מעניינים לא פחות מאלה העוסקים במציאות שלאחר השמדת חלק הארי של המין האנושי. עם זאת, גם העולם שלאחר המגיפה, על אף הסכנות הרבות שבו, מכיל יופי רב. זהו אינו עולם מת, להיפך; הרס הציוויליזציה האנושית מחזיר למרכז הבמה את הטבע – עצים מבקיעים דרך מבעד לאספלט של כבישים לא מתוחזקים, בעלי חיים משוטטים במרכזי הערים החרבות, האוויר צלול ונקי, ושקט שורר בכל מקום.

כך, המציאות שמתארת סנט ג'ון מנדל היא כמעט פסטורלית. בני האדם חיים בקהילות קטנות ומבודדות יחסית, מקיימים ביניהם סחר חליפין בעקבות התמוטטות הכלכלה העולמית, ובאופן כללי עוסקים איש איש בענייניו אך גם משתדלים לעזור זה לזה בעתות מצוקה. אפילו "הנביא" מטיל האימה שולט, בסופו של דבר, על כמה עשרות אנשים וכלב חביב אחד. בזכות כך, ובניגוד ליצירות דיסטופיות אחרות ועקובות מדם שבהן לחיי אדם אין כל ערך, רגעי האלימות הבודדים שמופיעים ב"תחנה אחת-עשרה" מזעזעים במיוחד, אף שמבחינה אובייקטיבית הם רחוקים מלהיות הופכי קרביים. ההתמקדות הזאת במעטים שנותרו בחיים ולא בהמונים שנספו, שבאה לידי ביטוי במוטו של הספר, "כי הישרדות לא תספיק" – ציטוט מסדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים: וויאג'ר", שמקועקע על זרועה של אחת הגיבורות – היא מה שהופך את הרומן הזה ליפה ומיוחד כל כך.


"תחנה אחת-עשרה" / אמילי סנט ג'ון מנדל. מאנגלית: שרון פרמינגר. הוצאת בבל. 354 עמודים.