מרב מילר מקריאה מתוך "עד שיום אחד" של שמי זרחין

"ביום רביעי חזר שלומי מבית הספר והבית היה ריק מהוריו, רק חיליק ישב במטבח וצייר בטושים החדשים שקיבל לכבוד זה שהוא כבר בריא. "כולם הלכו לבזאר," הסביר חיליק. שלומי לא ידע מה זה בזאר אבל זכר שזה נמצא בעיר ליד השוק ושעושים את זה לכבוד חג הפסח שתיכף מתחיל, ושבטח אמא שלו תחזור עם פחית של צבע כסף ואולי השנה היא תיתן לו לצבוע את המכסה של פח הזבל.

הוא יצא מהבית ורץ במדרגות ובחצר כדי לקרוא לאלה לשחק בחוץ כי השבעה של אבא שלה כבר נגמרה. עוד לפני שהגיע אל פתח הבניין הוא שמע אותה קוראת, "שלומי, שלומי, תסתכל, אני למעלה," והסתכל וראה שהיא עומדת על הקצה של גג ביתו, בדיוק ליד המקום שבו שכבו והסתכלו בגופה שיוצאת מהחלון.

"חיכיתי שתחזור מבית ספר כי לא רציתי לקפוץ בלי שאתה למטה."

"עד שיום אחד" הוא ספרו הראשון של הבמאי הישראלי שמי זרחין (לילסדה, הכוכבים של שלומי, אהובה אהובתי ועוד). הספר מלווה משפחה אחת בטבריה במשך שלושה עשורים והוא כתוב נפלא כך שלא ניתן להניח לרגע את הספר. כל הדמויות מאוד מיוחדות ורב גוניות ולכן הספר הזה מומלץ במיוחד.