וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אליס מונרו מוכיחה בספר "מי את חושבת שאת?" מדוע היא אמנית הסיפור הארוך

21.7.2017 / 0:01

בספרה המעולה "מי את חושבת שאת?" מישירה אליס מונרו מבט אל האכזריות האנושית ומביאה אותה אל הסיפור בלי כחל וסרק. עם זאת, היא תמיד מעצבת את האכזריות כתחנה בדרך ארוכה, מפותלת, רבת-פנים. אפשר לכנות אותה "הדרך של אליס מונרו"

אליס מונרו. AP
אליס מונרו/AP

"מכות לתפארת" - בשתי המילים האלה פותחת אליס מונרו את הספר המעולה הזה. אישה בשם פלו, שהיא אמה החורגת של נערה בשם רוז, מבטיחה לה שאביה יכה אותה. "את תחטפי מכות לתפארת", היא אומרת לה - והיא אכן חוטפת. אביה מצליף בה בחגורת עור. אם זאת נשמעת לכם פתיחה לסיפור זוועה, לא קראתם מספיק את כלת פרס נובל אליס מונרו. היא יודעת היטב שיש בעולם זוועה וצליפות חגורה, אבל היא מסרבת לתת לצליפות את זכות המילה האחרונה. היא מישירה מבט אל האכזריות האנושית, אנושית מדי, ומביאה אותה אל הסיפור בלי כחל וסרק. אבל היא תמיד מעצבת את האכזריות כתחנה בדרך ארוכה, מפותלת, רבת-פנים. אפשר לכנות אותה "הדרך של אליס מונרו". זו דרך שבה עצם מהלכם המפתיע, תמיד מפתיע, של החיים מציב את האכזריות בפרופורציה. האכזר אצל אליס מונרו יהיה יום אחד מובס ויום שני פאתטי ויום שלישי מעניין.

הדמויות שהיא מספרת עליהן סופגות עוד ועוד מפלות במהלך חייהן, אבל הן שורדות אותן, מעבדות אותן, מצליחות לחיות מעבר להן. הן לא מרתקות את עצמן אל הטראומות שלהן. הן מתפתחות (לא בתרועת ניצחון), הן משתנות (במידה), והן צוברות ידע וגם צניעות כלפי מה שאי אפשר לדעת. הן גם מופתעות למצוא את עצמן מול קשיים חמורים חדשים. הילדה המוכה מן העמוד הראשון של הספר תהפוך בעמוד מאה לשחקנית (לא גדולה) בתיאטרון קטן, או למאהבת אחוזת תשוקה (וחלק מן התשוקה יתגלה לה כאשליה), או לאישה שתתגרש מבעלה מתוך כוח וגם מתוך חולשה, או לבת שתחזור אל אמה החורגת שהזדקנה מאוד, ותזכור את המכות לתפארת שקיבלה בגללה, ותטפל במסירות (חלקית) באישה שכבר אינה יודעת להבחין בין מציאות לבין הזיה. אבל גם ליכולת הסליחה שלה יש גבול – היא לא תשכח את המכות שקיבלה, גם אם לא תניח להן לשלוט בה.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
כריכת הספר/מערכת וואלה!, צילום מסך
הצורה הזאת של נובלות שקשורות זו לזו באמצעות שתי דמויות קבועות, מנוצלת על ידי מונרו כדי להתעלות גם על ההישגים המרשימים מאוד של הסיפורים הארוכים שלה

ויש קשר בין תוכן לצורה, בספר הזה שבתרגום העברי נקרא "מי את חושבת שאת" (במקור הוא נקרא "העלמה הקבצנית"). אליס מונרו היא אמנית הסיפור הארוך. הכתיבה שלה חסכונית מספיק כדי שלא תזדקק לרוחב היריעה של הרומן, אבל זו כתיבה שגם לא נוח לה בהתרכזות של הסיפור הקצר במינימום של עלילה ובמינימום של זמן. כדי שהיא תדע מספיק על בני אדם צריכה מונרו לראות אותם לא במצב אחד אלא בכמה מצבים; ועדיין היא צריכה לשמור על הריכוז של הסיפור. לכן מתאימה לה מאוד הצורה של הסיפור הארוך.

פעם אחת ניסתה מונרו לכתוב רומן, "חיי נערות ונשים", וזה, לדעתי, החלש שבספריה. אבל בספר הזה היא מציבה לעצמה אתגר מיוחד: הספר מורכב מעשר נובלות, אבל בכולן מופיעות, ולעיתים נעלמות, שתי דמויות: רוז ואמה החורגת פלו. בין נובלה לנובלה עוברות, לפעמים, עשרות שנים. גם רוז וגם אמה מתבגרות, קושרות קשרים ארוכי טווח או קצרי טווח עם אנשים אחרים, כאלה שאינם מוכרים כלל לאחת מהן. אבל הצורה הזאת של נובלות שקשורות זו לזו באמצעות שתי דמויות קבועות, מנוצלת על ידי מונרו, מי שכונתה על ידי מבקרת אמריקאית "צ'כוב שלנו", כדי להתעלות גם על ההישגים המרשימים מאוד של הסיפורים הארוכים שלה. כיוון שהיא, בשורשי נפשה, סופרת של צליפת השוט, וגם סופרת של המרפא החלקי מן הצליפה, הדמויות שלה מתעשרות מאוד מן הליווי שמונרו מלווה אותן אל שנים רחוקות, אל ביוגרפיות מתמשכות. והן גם מקבלות נפח גם מן הדממה שבין פרק לפרק בחייהן.

אביה של רוז היכה אותה כדי להשביע את רצונה של אשתו הצעירה ואחוזת-הקנאה פלו. אבל מונרו תוביל אותנו - בהדרגה נבונה, וגם בדילוגי-זמן נבונים - אל פלו שנעשתה לזקנה סנילית. היא לא תאבד לגמרי את האגרסיביות שלה, אבל גם תפתח איזה חוש לקומדיה הקטנה של היומיום. כמו פרשת הפאה הנוכרית שלה: הפאה דומה בעיניה של הזקנה לסנאי, ובסנאי ירו למוות (לפני שהמוות יירה ברוז); כך יהפוך הסנאי בעיניה (או היא תהפוך בעיניה) לפאה נוכרית מצחיקה, אפילו לבבית.

עוד באותו נושא

"גינת בר" של מאיר שלו הוא אוסף נפלא על מוזרויות קטנות, דכדוך ואנושיות

לכתבה המלאה

אין כוח נסתר

חוש מציאות עז מנחה אותה לפרק אגדות, לחייך מול אגדות, להפוך לנוזל את החומר המוצק-מדי שממנו עשויות אגדות

כשהייתה רוז בשנות העשרה שלה היא – כותבת אליס מונרו – "הגיעה לגיל שבו חשבה שלא תוכל לסבול לדעת דבר-מה נוסף על אביה או על פלו". היא נערה שצריכה לסבול מנחת ידה של אם חורגת שמכה אותה. אבל רק באגדות נערות מוכות נשארות נערות מוכות ואימהות חורגות מתנהגות לנצח כמו אימהות חורגות. אליס מונרו היא מן הסופרים שיש להם עניין באגדות – היא נסעה לסקוטלנד כדי לכתוב ספר מרתק, "המראה מקאסל רוק", שכולו אגדות משפחה עתיקות על אבות אבותיה. אבל היא מן הסופרים שלעולם לא יניחו לאגדה להישאר אגדה. איזה חוש מציאות עז מנחה אותה לפרק אגדות, לחייך מול אגדות, להפוך לנוזל את החומר המוצק-מדי שממנו עשויות אגדות. ואם אגדות הן חומר שנענה היטב למי שמחפש בעולם איזה תת-מודע קולקטיבי, איזה ארכיטיפים קמאיים של הנפש שחוזרים על עצמם באלף מסכות, אליס מונרו מבינה אחרת לגמרי אנשים, ומסכות.

אין אצל אליס מונרו שום כוח נסתר שמשייך בני אדם אל ארכיטיפים. לפעמים הדמויות שלה, ונדמה שגם היא, היו רוצים שיהיה כוח כזה. רוז שהתבגרה והייתה לשחקנית לא-מפורסמת הייתה רוצה לעיתים להתבצר בתוך רוז הילדה השומרת על גאוותה גם כשהיא מוכה, גם כשהיא בודדה. אבל היא אנושית מדי. היא הולכת, באיזה ויתור, למסיבה כפרית משעממת, ובבוקר שאחריה היא מתעוררת במיטה אחת עם גבר ניצול שואה. ושלא כמנהגה, שלא כאופייה, היא מתאהבת בו. לא מתאים לה להגיד לעצמה "אוי, סיימון, אידיוט שכמוך, אתה הגבר של חיי"; כל כך לא מתאים לה שהיא, בסופו של דבר, תגיד את זה רק לעצמה, לא לסיימון. אבל הבוקר שבו היא אומרת את המשפט הזה, ולא מרגישה זיוף, הוא כל כך יפה, וכל כך מפתיע, וכל כך אליס מונרו.

ואז סיימון מבטיח לבוא אליה לארוחת ערב, והיא מכינה את הארוחה בהתרגשות, והוא לא בא. והיא כל כך רוצה בו שהיא מתפטרת מעבודתה ועוזבת את ביתה ונוסעת לחפש אותו. ובדרך יש לה זמן לחשוב לא רק על האהבה שממלאת אותה, אלא גם על מה שאנחנו מפסידים כשאנחנו מתאהבים: "היא חשבה איך האהבה מסלקת ממך את העולם, בין שהיא פורחת ובין שלא". היא בורחת מעברה האפרורי אל ההתאהבות הקסומה שלה. אבל איזו תבונה שיש ברוז (אולי נכון לכנות אותה "תבונה אנטי-אגדית") גורמת לה להבין את הצד האחר, הקשה, שבאהבה: "עד שנדמה לה שאולי לא מהאכזבות, מהאובדנים, מההתפרקות היא בורחת, לא יותר מאשר מהיפוכם של אלה: מהחדווה ומההלם של האהבה, מהשינוי המטלטל. גם אם זה מגן עליה מכל רע, היא התקשתה לקבל את זה. כך או כך נשלל ממך דבר מה – קפיץ-איזון פרטי, גרעין יבש זעיר של יושרה. כך היא חשבה".

ג'ני מונרו, בתה של הסופרת אליס מונרו, מקבלת את פרס הנובל בשמה. AP
בתה של מונרו מקבלת בשמה את פרס נובל/AP
אליס מונרו מסורה (וגם מחייכת בזמן שהיא מסורה) לשינויי מיקוד, לקווי עלילה שפותחים אנשים לשאלות מפתיעות - רעות מאד, או טובות מאוד, או סתם מפתיעות

רוז לא מוצאת את סיימון. בדרך אליו היא פוגשת בגבר אחר שמלהק אותה לסדרת טלוויזיה בתפקיד אמא מזדקנת, מתקמטת. והיא אכן מרגישה שהיא אישה מזדקנת ומתקמטת - "היא החלה לאמץ לעצמה כמה מדרכי ההתבטאות, מהגינונים של הדמות שנועדה לשחק".

במהלך הצילומים לסדרה נודע לה שסיימון מת מסרטן הלבלב. דברים כאלה, היא ידעה, לא קרו בסדרת הטלוויזיה שלה. הצופים בסדרה האמינו "שהם מוגנים מאסונות בלתי צפויים, וכן משינויי מיקוד שפתחו את קו העלילה לשאלות, מפ?ריעות של הסדר התקין שדרשו שיקולים ופתרונות חדשים". אליס מונרו מסורה (וגם מחייכת בזמן שהיא מסורה) לשינויי מיקוד, לקווי עלילה שפותחים אנשים לשאלות מפתיעות - רעות מאד, או טובות מאוד, או סתם מפתיעות. היא מסורה לכך בדרך מבריקה: אותה רוז שהייתה ילדה מוכה מול פלו הקנאית, אותה רוז שנעשתה לאישה אפורה מול פלו האומללה, אותה רוז שאיבדה אהבה יקרה שהזדמנה על דרכה מול פלו החולה והדמנטית – תקבל פתאום תפקיד במחזה שבו היא מופיעה בשד אחד חשוף. היא לא עושה מזה עניין גדול. אבל פלו מתעוררת מן הדמנציה שלה כדי למחות מחאה מגוחכת ופתטית על השד החשוף של בתה החורגת. האם רוז המזדקנת, שנשיותה התעוררה לרגע, לוקחת את נקמתה המאוחרת מאוד בפלו שהתעללה בה? לא. ממש לא. אין אצל אליס מונרו נקמות. יש משהו אחר. יש דברים שקורים, ודברים שמצטלבים, ודברים שמפתיעים. "בגלל משך החיים", כמו שכתבה דליה רביקוביץ.

seperator

"מי את חושבת שאת", אליס מונרו, מאנגלית: אורטל אריכה, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 256 עמודים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully