מכירים את ההרגשה שמגיעה אחרי פרידה מאדם אהוב, הכמיהה להיפגש רק עוד פעם אחת לחיבוק אחרון? זאת התחושה שאיתה הסתובבתי מהרגע שנחתנו בישראל עם להקת רדיוהד, אחרי סיבוב ההופעות בארצות הברית. שלושה חודשים עברו והספקתי להשתתף בטקס הדלקת המשואות המרכזי בהר הרצל ביום העצמאות, לפתוח סיבוב הופעות ארצי בהיכלי תרבות, להופיע בירדן ובקזחסטן, ובכל זאת, חיכיתי להגיע לפארק הירקון. להופיע בבית שלי מול הקהל הישראלי, שכאילו חיכה לנו בדיוק בסוף הטור כדי שגם הוא יידע מה עבר עלינו ומה עשינו. הרגשנו סוג של מארחים. פארק הירקון תמיד היה סוג של פנטזיה שלא העזתי לחלום עליה. לא עזר כל הניסיון שהבאנו איתנו מארצות הברית. הפעם אנחנו בבית והאנשים שלנו רואים אותנו.
אני מודה, הייתי בלחץ. כל דבר הכניס אותי לפאניקה. 11 הופעות בארצות הברית הסתדרתי ללא סטיילינג, התאפרתי לבד. ודווקא כאן פתאום אני מאבדת את הידיים והרגליים, כשהודיעו לי שלא תתאפשר כניסה לסטייליסטית שלי. מוקדם בבוקר התעוררתי היישר לבית של מורן טובול שאיפרה אותי וציידה אותי בשתי שמלות לבחירה. כבר באחת בצהריים היינו צריכים להגיע לפארק לבדיקת סאונד אחרונה. האווירה, או יותר נכון מזג האוויר, הזכיר לנו את פסטיבל קואצ'לה בקליפורניה, רק הרבה יותר לח ובעברית. אנשי הלהקה זיהו אותנו כבר מרחוק והחיוכים ההדדיים הזכירו פגישת מחזור. ריחמנו קצת על האנגלים המיוזעים שניסו להסתגל לשמש הישראלית שהפכה אותם לאדומים. גם אצלם אפשר היה להבחין באווירת סיום מסלול. הגיטריסט ג'וני גרינווד ואשתו שרונה קטן, היו כמו תמיד אדיבים ומפרגנים. הם איחלו לי בהצלחה וזה רק הוסיף לשחרור המתח.
מאחורי הקלעים חיכו לנו אוהלים ממוזגים מלאים בשתייה קרה, פירות, יין ואפילו וויסקי - פינוקים שלא נופלים מאלו שהיו לנו בארצות הברית. גם בקייטרינג יש כבוד. בכל הנוגע לחדרי הלבשה היה קצת פחות נוח, ובלית ברירה נאלצתי להשתלט על שירותי הגברים ושם התלבשתי. גם אם זה אומר שהגברים בזמן הזה נאלצו להשתמש בשירותי הנשים. יוניסקס. פתיחת השערים נקבעה לשעה ארבע וחצי, מכיוון שבהופעות של רדיוהד אין אזורי VIP או "גולדן רינג" - מי שרצה להיות קרוב יותר לבמה, הגיע כמה שיותר מוקדם. כתוצאה מכך, כעשרים וחמישה אלף איש קיבלו אותנו בשש בערב כשדודו טסה עלה להופיע. בזמן שהוא ביצע את שלושת השירים הראשונים, הספקתי לעשן סיגריה אחרונה ולעלות לקול תשואות הקהל.
הרגשתי בחגיגת ניצחון. חגיגות אליפות. באתי הביתה כדי להראות לקהל הישראלי שייצגנו אותו בכבוד והקהל החזיר בחיבוק אוהב. היה כיף. נהניתי מכל רגע. נתתי לעצמי להשתחרר ונראה לי שזה בא לידי ביטוי בהופעה. תוך כדי ההופעה עוד ועוד נחילי אנשים זרמו ועד המאוול שסימן את סיום החלק שלנו, הצלחתי לראות תמונה די ברורה של פארק הירקון מלא בעשרות אלפים. אני מוכנה להישבע שהקהל הישראלי יפה יותר מכל מה שראיתי במהלך הסיבוב.
כשירדנו מהבמה המחמאות ליוו אותנו עד שהגענו לאוהל שלנו. מותר להגיד שגם הרגשנו טוב עם ההופעה. בדרך כלל אנחנו מאוד ביקורתיים כלפי עצמנו. הפעם לא היו הערות. הכל עבר חלק. ברקע כבר שמענו את ההרכב ג'ונון. הסיגריה שאחרי הייתה הכרחית. ברק המתופף עוד הספיק להחתים את חברי להקת רדיוהד על שני תקליטי ויניל של האלבום האגדי "או.קיי קומפיוטר". שניה לאחר מכן כבר היו כאלה שאמרו לו שהוא יוכל למכור אותם באלפי דולרים לאספנים. הוא מצידו הגיב בביטול. אין מחיר למזכרת כזאת. אני מתכוונת לשמור את התגים שליוו אותנו לאורך המסע. הוכחה שהייתי חלק מחלום. המציאות חיכתה לי מיד לאחר מכן כשנסענו לחפלה באשדוד. כזאת אני, משלבת בין שכינה לשכונה.
נסרין תופיע ב-17.8 בהיכל התרבות מודיעין וב-21.8 באודיטוריום חיפה