הזמר שהבין את מהות הפופ: פרידה מאמיר פרישר גוטמן

בסוף שבוע שלא חסרו בו טרגדיות, אפילו לא קצת, מותו בטרם עת של אמיר פרישר גוטמן בכל זאת צבט מאוד בלב. כמה מכות אדם יכול לקבל ולקום בכל זאת? ומתי הוא נכנע? פרישר גוטמן, או פיי גוטמן כמו שקראנו לו פעם, עבר אבחון שגוי של סרטן, טיפולי כימותרפיה מתישים על כל השלכותיהם, רק בשביל למות כשהוא חוגג את בריאותו ששבה אליו? זה לא רק התסריט המופרך, הבלתי נתפש, שבהוליווד היו זורקים את התסריטאי שכתב אותו מכל המדרגות, אלא גם חוסר הצדק שבמוות הכל כך מיותר הזה. גם אחרי שהיו לנו שפע של סיבות למועקה, הסיפור הזה דאג לנו למנה נוספת של דכדוך. זו פרידה עגמומית מאחד מאייקוני הפופ החיוביים ביותר שהיו כאן.

וזה קצת מוזר שזה מציק כל כך, כי עבר הרבה מאוד זמן מאז שפרישר-גוטמן היה נוכח ובולט במיוחד בחיים שלנו. בערך 20 שנה עברו מאז ימי היי פייב. זה היה הניסיון הבוטה ביותר אי פעם לייצר בישראל נוסחת פופ לפי הסטנדרטים של תעשיית הפופ האנגלית/אמריקנית, וגם המצליח ביותר. בלהקה של כוכבים, פיי גוטמן היה סופרסטאר. הפנים של הלהקה, והזמר הבולט בשירים רבים. נהוג היה ללעוג להיי פייב, שפי שנהוג היה ללעוג לכל להקת פופ מסוגה, על הטקסטים הדלילים לעומת התספורות המנופחות והכוריאוגרפיה המוגזמת, אבל כמו שקורה לעתים קרובות, בחלוף השנים ההתנשאות מפנה את מקומה להערכה חלקית, לפחות, לשירים שהיו חלק בלתי נפרד מכל מסיבת כיתה מסוף הניינטיז ולאורך שנים, וללא ספק לא היו נשארים עד היום אלמלא היה בהם קסם נוסף וסמוי.

לאמיר פיי גוטמן, כאמור, היה חלק גדול בזה, לא רק בשל נוכחותו החייכנית והכריזמטית, אלא גם בזכות חושים חדים בכל מה שנוגע למהות של מוזיקת פופ: חגיגה של כיף, של העכשיו, של הנעורים. באחד השירים שהוא כתב והלחין ללהקה, "ילדי התשעים", המניפסט הזה מנוסח היטב: "עכשיו את ואני ממריאים - הגבול הוא השמיים / אנחנו ילדי התשעים / מחזיקים את האושר בידיים / וזורמים עם המים / אני זורם עם המים". עכשיו השורה הזאת נשמעת הרבה פחות שמחה.

אבל הפרק הזה הסתיים במהירות ובחדות. פרישר גוטמן אמנם כיכב על הבמות בכמה ממחזות הזמר המצליחים ביותר של העשור הקודם, בראשם "מרי לו", והיה מעורב מאחורי הקלעים ולפניהם בהפקות פופ רבות – אבל הקריירה המוזיקלית שלו לא שרדה הרבה אחרי היי פייב, בדומה לשאר חבריו להרכב. עולם הפופ הוא אכזרי, וכך גם בישראל. תשאלו כל כוכב נולד וכל כוכב נופל – אורך קריירות ממוצע של כוכבי הפופ שלנו לא עולה על שנים ספורות, כחצי עשור במקרה הטוב ושלושה אלבומים בסיבוב מפואר במיוחד. המקרה של פרישר גוטמן לא שונה: אלבומו הראשון שיצא זמן קצר אחרי התפרקות היי פייב נעלם לחלוטין, וגם כשיצא אלבומו השני, ב-2007, השירים שהוציא לא מצאו את דרכם אפילו לסוף המצעדים השנתיים. פרישר-גוטמן נשאר ידוען אהוב, במאי וכוריאוגרף מצליח (בפסטיגלים או עם להקת חמסה, האחיות הצעירות של הלהקה ההיא), אבל הרבה פחות זמר.

ובכל זאת, הוא עצמו לא לגמרי נעלם. יש אמנים שמתחזקים קריירות בשערוריות ופרובוקציות, אבל פרישר-גוטמן לא היה כזה בכלל. ב-15 השנים האחרונות שלו בציבוריות הישראלית הוא המשיך לעבוד, ורתם לא פעם את פרסומו, שמו והצלחתו עבור מאבקים שונים – נישואים אזרחיים או שוויון זכויות לקהילה הגאה. רק לפי כשבוע הוא דברר את המאבק נגד משרדי הרווחה והמשפטים לאור התנגדותם לאימוץ ילדים על ידי זוגות חד-מיניים. פרישר-גוטמן היה הפנים היפות של המאבק הזה – רהוט, חכם ובעיקר נכון לדבר ולהתבטא – אף פעם לא תכונה נפוצה בקרב מוזיקאים ישראלים.

מותו של פרישר-גוטמן הוא אמנם, ככלות הכל, מוות מיותר שאין עליו נחמה, ובכל זאת ראוי לומר כי פעולותיו האחרונות היו פעולות של גבורה, כשהציל את אחייניתו מטביעה תוך שהוא טובע בעצמו. באופן אירוני, כפי שכתבו כבר כמה אנשים, דרך מותו הטראגית היא זו שמוכיחה את צדקת המטרה והדרך שלמענה הוא נלחם. מוכיחה שמסירות ודאגה לילדים, אהבה והקרבה ללא תנאי, כל אלו אינם עניין של מגדר או נטייה אלא של אנושיות, ושאין הצדקה למנוע מאדם להקים משפחה על בסיס שאינו ענייני. גם זאת מורשת.