"הכיבוש אאוט, יידישקייט אין": כך כבש הקולנוע היהודי את אמריקה

(בסרטון: טריילר "ישמח חתני", באדיבות סרטי יונייטד קינג)

הקיץ האחרון הוא אחד הקשים בתולדות הוליווד העכשווית. הירידה בכמות מכירות הכרטיסים הובילה את מיטב כלי התקשורת האמריקאים לפרסם בשבועות האחרונים שלל כתבות מדכדכות, מעוטרות באילוסטרציות בהן רואי החשבון של האולפנים מביטים במאזנים שלהם בפאניקה, כאילו היו בעלי המניות של טבע.

המצב קשה בכל הגזרות, וחמור בעיקר בעולם האינדי והסרטים בשפה הזרה. ימי הזוהר של אלה בשוק האמריקאי חלפו מזמן: כיום, נדיר כי הכנסותיו של תוצר שכזה חוצות את רף מיליון הדולרים. יש לכך שלל סיבות, ובראשן עובדה אחת: הקהל שבעבר נהר לאולמות לראות את "סינמה פרדיסו" ודומיו, מעדיף כיום לעשות זאת בסטרימינג אצלו בבית, או מלכתחילה לראות סדרות ולא קולנוע.

אך גם בתוך השממה הקופתית צצים לעתים יוצאי דופן, שבכל זאת משכילים להכניס סכומים של שש ספרות בימי הבצורת. מבין המעטים שעשו זאת השנה, לא פחות משלושה הם סרטים בהפקה ישראלית, ולכולם מכנה משותף נוסף: שלושתם עוסקים בדרך זו אחרת בעולם היהודי.

מדובר ב"ישמח חתני", שאמיל בן שמעון ביים על פי תסריט של שלומית נחמה, העוקב אחר ירושלמיות הנלחמות ברב הפנאט שהשתלט על בית הכנסת שלהן ומנסה לשלול מהן את זכויותיהן; ב"לעבור את הקיר" של רמה בורשטיין, על חוזרת בתשובה שהחתן המיועד שלה מבריז לה והיא בכל זאת מתעקשת לקיים את החופה כסדרה, באמונה שבעזרת השם תמצא חתן עד התאריך; ו"מנשה", הפקה ישראלית-אמריקאית דוברת ידייש, על אלמן חרדי מברוקלין הנאבק כדי לקבל משמורת על בנו.

לרשימה הזו אפשר לצרף את "נורמן", שאמנם דובר ברובו אנגלית ומציג כוכבים בשיעור הקומה של ריצ'רד גיר, אבל ביים אותו יוסף סידר, מככב בו גם ליאור אשכנזי, לא מעט מן הדיאלוג שלו בעברית וחשוב מכל: תסריטו כולל אלמנטים יהודיים בשפע ואחד מקווי העלילה המרכזיים שלו מתאר כיצד מנסה הגיבור להציל את בית הכנסת השכונתי.

אותו "נורמן" הוא השיאן מבין הארבעה, עם הכנסות של כ-3.8 מיליון דולרים. "מנשה", הטרי מביניהם, הגיע לאקרנים לפני כשבועיים וכבר הספיק לאסוף כ-300 אלף דולר, והיד עוד נטויה: לפי גרין פרודקשנס, חברת ההפקה הישראלית שלו, המפיצים האמריקאים מעריכים שבסופו של דבר ידגדג את רף שלושת מיליון הדולרים. גם אם יעשה חצי מכך, זה יהיה יפה, ואלה גם פחות או יותר ההישגים העכשוויים של שני הסרטים האחרים: "לעבור את הקיר" עם 1.4 מיליון דולר ו"ישמח חתני" עם 1.1 מיליון דולר. שניהם עוד לא סיימו את הקמפיין הקופתי, כך שהיד עוד נטויה.

"זה הישג עצום ונדיר", מכריז המבקר יאיר רוה. "אלה סרטים שזכויותיהם נרכשות בסכום נמוך וכזה גם הוא גם תקציב ההפצה וכמות העותקים שלהם. אנחנו בעידן בו החלום החדש הוא שנטפליקס יקנו אותך, וזו מילת הקסם שהתקשורת מריירת עליה, אבל הנה, יש כמה סרטים ישראלים שעושים כסף על המסך הגדול - ולא יעזור, זו בעיני הצלחה הרבה יותר גדולה מנטפליקס. אנחנו בתקופה בה נורא קשה להוציא אנשים מהבית. סרטים הוליוודיים ענקיים נכשלים, אז סרטים זרים?".

ואכן, מבט בנתונים הקופתיים לשנה זו של הסרטים הלא-אמריקאים מדגיש את גודל ההישג של ארבעת התוצרים שהזכרנו כאן. כל אחד מהם הכניס יותר ובדרך כלל אף הרבה יותר מ"הצב האדום" היפני-הולנדי, סרט אנימציה מהולל ומועמד לאוסקר; מ"פרנץ" של פרנסואה אוזון, הבמאי הצרפתי העכשווי הכי מוכר בארצות הברית; מ"ליידי מקבת" הבריטי, מדרמות האיכות והמוערכות של השנה; ומן הזוועתון הצרפתי המדובר "נא". הלוחמים בתנועת ה-BDS גם ישמחו לשמוע שהם הכניסו פי כמה מ"אני, דניאל בלייק" של קן לואץ', אפילו שזכה בדקל הזהב, העיטור החשוב בעולם הקולנוע האירופאי.

המלעיזים יגידו שזו לא חוכמה, כי בארצות הברית יש קהילה יהודית עצומה, ולכן לסרטים המתרחשים בחצרות בתי כנסת יש מלכתחילה שוק פוטנציאלי גדול ופור עצום על פני המתחרים. ככל הנראה, לעולם לא נדע עד כמה ההנחה הזו נכונה, שכן המפיצים האמריקאים ובעלי האולמות לא בודקים את הזהות האתנית של רוכשי הכרטיסים. לפיכך, נותר להסתפק רק בהערכות לא רשמיות. כך, למשל, טליה קלינהנדלר ואסנת הנדלסמן קרן, מפיקות "ישמח חתני", משוכנעות כי לחלק ניכר מן הקהל אין בהכרח קשר ליהדות.

הנדלסמן קרן שוהה כעת בניו יורק בשל הצלחה של סרט אחר בהפקתן, "הגננת" של נדב לפיד, הזוכה לעיבוד מחודש תוצרת אמריקה. היא מספרת כי באחד הימים, אחת האימהות הלא יהודיות של אחת מן הילדות שמשחקות ברימייק ניגשה וסיפרה לה בהתלהבות כי צפתה ב"ישמח חתני", בלי לדעת שהיא הפיקה אותו, וכי החוויה הזו כבר עברה עליה לא פעם.

"הסרט הגיע הרבה מעבר לקהילה היהודית והישראלית באמריקה. המבקרים והקהל בארצות הברית כולה הבינו אותו עד הניואנסים הכי קטנים שלו", אומרות השתיים. "הנושאים בהן הוא עוסק רלוונטיים עד מאוד לאמריקה של ימינו", הן מסכמות: ואכן, בהחלט אפשר לראות בסיפור של "ישמח חתני" על המלחמה בשליט החדש, הפופוליסט והקיצוני של בית הכנסת כמשל יהודי לעידן טראמפ.

גם יאיר רוה מסכים בקשר לנקודה זו. "נקודת המשיכה של הסרט היתה הנרטיב הפמיניסטי: סיפורן של הנשים שמביסות את ההגמוניה הגברית העתיקה", הוא אומר. "וכן, אפשר לעקם את האף, אבל גם ב'ישמח חתני' וגם ב'לעבור את הקיר', השילוב בין פולקלור ובין רומנטיקה (וחתונות) מוכר כרטיסים".

אם ממשיכים לחפש סיבות נקודתיות, הרי במקרה
של "מנשה", סביר להניח שגורם המשיכה היה השפה בה מדברים גיבוריו. "זה כמעט הסרט הראשון שנעשה בידייש מאז מלחמת העולם השנייה", אומרים מפיקיו הישראלים. "חוץ מזה, הוא מביא מבט מבפנים על המציאות האולטרה-אורתודוקסית של ברוקלין, שכן כל מי שמופיע בו הם שחקנים לא מקצועיים מן הקהילה הזו, כך שהסרט מעניק לקהל האמריקאי הזדמנות ראשונה להיחשף לעולם הזה".

אפשר להמשיך לחפש סיבות לגופו של עניין ולמצוא אלמנטים אקטואליים או אטרקטיביים בכל אחד מן הסרטים ומסעות השיווק שלהם. אך ברור שההצלחה שלהם אינה מקרית או נקודתית, ויש כאן משהו מעבר: איזושהי משיכה כללית לסוג מסוים של קולנוע, שמעניין על טיבה ועל מקורותיה.

ד"ר דן חיוטין נחשב לאחד ההבטחות המזהירות בתחום התיאוריה הקולנועית, ומתמחה בסוגיות של דת וקולנוע. החוקר הצעיר גם עשה את חוק לימודיו באוניברסיטת פיטסבורג ומכיר היטב את הקהל האמריקאי. "יש עניין בקולנוע הישראלי כמייצג תרבות שהיא בו זמנית שולית מבחינה גיאופוליטית ומרכזית מבחינת ייצוגה במדיה", הוא אומר.

"הדתיות בהקשר זה הופכת יותר מכל למסמן של ישראליות, וכסמן צבעוני במיוחד של האקזוטיות שלה", מוסיף ד"ר חיוטין. "מתוך כך מתאפשרת חוויה של 'תיירות קולנועית' דרך אספקט שלא בהכרח קשור לשואה או לסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן מפורש, ומאפשר אולי גישה יותר נעימה לתוך ההוויה הישראלית - אם הייתי מטייל בארץ, כתייר זר, לא הייתי רוצה שכל הטיול יהיה ביד ושם ובסיור של שוברים שתיקה; עדיף לאזן זאת עם קצת אוכל בבני ברק וקצת שאבס בירושלם עיר הקויידש".

גם יאיר רוה מסכים בהקשר לנקודה זו. "התובנה הכי ברורה לעין היא שהכיבוש אאוט, יידישקייט אין", הוא פוסק. "זה בעצם הדבר שהכי מעניין את הקהל האמריקאי: לא הקולנוע הישראלי אלא הקולנוע היהודי. מעשיות מהשטעטל".

חיוטין, בלשונו האקדמית, מספק גם הסבר נוסף ועמוק: "אין מדובר בסרטים דתיים כמו סרטים שמנגישים את הדת לקהל שאינו, בהגדרה גסה, דתי, ומייצרים רליגיוזיות שגם חילונים וגם דתיים יוכלו לקחת חלק בה. מסר זה מושך קהלים מקומיים בחברה הישראלית, שהתרחקה מהאתוס החילוני הציוני, וקיימת על ספקטרום הניו אייג' המקומי. האפקט של מיסוס גבולות משדר גם מסר רחב יותר, הפונה לספירה הגלובלית בה סרטים אלה מופצים. ברוח הניו אייג' הגלובלי, תרבות הרוחניות העכשווית או איך שתרצה לקרוא לכך, סרטים שכאלה מציגים חזון של חברה גלובלית מיסטית נטולת גבולות".

ואם נחזור מן הרוחניות ומדעי הרוח לעולם האפרורי והנתונים היבשים, מעניין לציין כי הסרטים שהוזכרו כאן זכו בארצות הברית להצלחה ו/או הערכה גדולה עוד יותר מאשר בישראל. זה בולט במיוחד במקרה של "מנשה", למשל, שאפילו לא נרכש כאן להפצה, ואמנם הוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים, אך מעבר לכך לא ברור איפה ומתי, אם בכלל, נראה אותו.

"גם לנו קשה להבין איך זה קרה", אומרים בחיוך מפיקיו הישראלים של הסרט. "באמת לא ברור לנו איך סרט עם הצלחה בינלאומית כזו לא מופץ בישראל". ובקיצור: בארץ, ידישקייט זו סחורה חמה, אבל באמריקה מדובר במשהו לוהט עוד יותר: מניה בטוחה. אז אם יש לכם חלומות על הצלחה בניו יורק, זה הזמן להתיישב ולכתוב תסריטים על נס חנוכה.