הבלתי אפשרי קרה נתי הצליח לזכות בחסינות. הוא מגיע למועצת השבט כשהשרשרת על צווארו כמו חתן ביום שמחתו, או טווס ביום נוצתו. בחזה שעיר ונפוח הוא מרעיף על עצמו סופרלטיבים ושמות תואר ומספר איך כל מי שהתעלם ממנו ולא ספר אותו עד עכשיו עלה אליו לרגל ביממה האחרונה כאילו היה "ראש עיר" או "לשכת רווחה", כי מסתבר שג'ובים בשירות הציבורי הפכו לשם נרדף לתעופה עצמית.
אבל אפשר להבין את נתי, זאת מועצת השבט הראשונה מתחילת המשחק שבה השם שלו אינו אופציה. במקומו ניצבים על הגריל הישבנים של מנגיסטו ומיכל. השניים ניסו ככל יכולתם לגייס את נתי לצדם, משהתברר שענבר האישה החזקה ביותר כרגע במשחק ובת בריתה של מיכל "לא רוצה לבחור". לטענתה, היא אוהבת את כולם כל כך שהיא לא מסוגלת לבחור בין מנגיסטו, מעיין ומיכל ולא מסוגלת לרשום את שמו של אף אחד מהם על פתק הדחה. במילים אחרות: עלובת נפש. לא שאני לא מאמינה לענבר שהיא אוהבת מאוד את שלושתם ושהבחירה קשה עליה מנשוא, אבל בחייאת מותק רק עם אחת פה יש לך ברית. ברית מהיום הראשון במשחק. אם את לא מתייצבת להגנתה או לפחות מנסה להציל אותה במאני טיים, אז מה הברית הזאת שווה?
מיכל ומנגיסטו ניסו ככל יכולתם, כל אחד בדרכיו, להציל את עצמם. לצערה של מיכל, בשלב הזה כולם כבר מצליחים לדמיין את עצמם בחיות ובדיוק רב על במת הגמר הגדול, וכשהם עושים את זה (וקצת אחרי שהם מסיימים לעוף על עצמם), הם מנסים גם לדמיין מי עומד לשם לצדם ומתחרה בהם על המיליון. מעיין היא שותפה שכל אחד היה רוצה לידו שם. אין מישהו שהיא לא התלכלכה איתו, את כולם היא עיצבנה, העליבה, הטריפה. לעמוד לידה מול המושבעים זו מתנה. חצי מהם רוצים לקבור אותה. על מנגיסטו תמיד אפשר לומר שהוא בעצם לא ממש היה במשחק, כי בילה את רובו לבד באי המתים, בלי אסטרטגיות ובלי מאבקי אגו. נתי... ובכן, נתי הוא נתי. היה ונשאר לוזר. ומיכל היא כנראה האופציה הכי פחות טובה במאזן הכוחות הזה. וזה מה שהכריע את הכף לרעתה.
מוכרחים להודות שיש בזה צדק פואטי. מי שבהדחה הקודמת לא נחלצה לעזרתה של ורד (שעמה אמנם לא הייתה לה ברית, אבל הייתה שם מחויבות וחברות) ותרמה להדחתה בכך שבחרה לא לבחור וביקשה להימנע בהצבעה, גילתה איך זה מרגיש להיות בצד השני של הסיטואציה הזאת. ויהיה לה שפע של זמן לחשוב על הסימבוליות הזאת בווילת המושבעים.
משימת הפרס האחרונה במשחק דווקא התחילה טוב היה די מהנה לראות את נתי ומנגיסטו נחבטים מותשים שוב ושוב על החביות המסתובבות במסלול המכשולים ומתנפצים עליהן. באותו זמן, ענבר והגירל קראש שלה מעיין מגשימות את החלום הפמיניסטי הרטוב ועוזרות זו לזו לעבור את המכשולים הפיזיים בדרך לפרס. אנשים אוהבים לומר על נשים שהן לא יודעות לפרגן אחת לשנייה ורק יודעות להיות רעות זו לזו. והנה, ברוך השם, שתי נשים רעות שיודעות להיות טובות. אחת לשנייה, כלומר. לכל מי שמסביבן החיבור הזה פחות משתלם.
כשמעיין זוכה במשימת הפרס העלום, אנחנו מגלים שבעצם הם נלחמו כל הזמן הזה על חופשה משפחתית במזרח. כי מי לא רוצה לטייל במזרח עם שני ההורים (הגרושים, במקרה של מעיין) שלו שיושבים לו על הפרצוף. כאילו סירייסלי, בדרך כלל בשלב הזה הפרס הוא מכונית. מה נפלתם עלינו עם הטיול משפחות הזה? אבל אז מתברר שמעיין יכולה לוותר על החופשה המשפחתית (מעיין אדם: *אנחת רווחה*) בתמורה לפרס שבטי שיפנק את כל החברים שלה. היא טומנת את פניה בכפות ידיה, מעמידה פני מתלבטת בזמן שהיא מברכת הגומל על האפשרות להתחמק מהעונש הזה, ומסכימה לטרייד. בתמורה ל"הקרבה" שלה, יוכלו כל ארבעת השורדים האחרונים ליהנות מ... טיול ג'יפים (דמיינו אפקט סאונד של נפיחה).
אבל רגע, זה לא נגמר. אחרי שהסיבוב הקצר בג'יפ מסתיים מגיע המנחה בעוד ג'יפ ובזמן שאני אומרת לעצמי, 'אוקיי, עכשיו זה השלב שיתנו לה את המפתחות לג'יפ, נכון? כאילו, הם חייבים לתת לה אוטו או משהו', גיא זוארץ שולף מהבגאז' את יונה אדם וסיר צ'ולנט. ללא ספק משימת הפרס המפתיעה (והמבאסת) בהיסטוריה. אחריה אמה של מעיין, יוצאים אחד אחד בני משפחותיהם של השורדים כמו ליצנים ממכונית זעירה בקרקס. ועושים את דרכם לבלות את הלילה במלון צף, שזה דרך יפה לתאר סירה שהיא הגרסה הפיליפינית למלון קפסולות. בהצלחה עם הצ'ולנט בלילה, חברים.
חכמת השבט
הניחו להולכים: "אני לא יכולה להתעסק במי שהלך. אני מתעסקת במי שנשאר" (ענבר מתאוששת מהר מההדחה של מיכל)
פוטייטו, פוטאטו: "משימת פרס! אתם יודעים מה על הפרק!" גיא זוארץ מנסה לדרבן את המתמודדים. "לא, אנחנו לא יודעים האמת", נתי מזכיר שהם עדיין לא יודעים על מה הם נלחמים כי זוארץ סרב לחשוף את הפרס מראש.