יש אנשים החשים ריקנות בימים שלאחר החתונה, אבל אצל חן אמסלם אין חשש כזה. רק אתמול (שלישי) נישאה לבחיר לבה מאור זגורי, וכבר היום עולה כאן לאקרנים "מכתוב", סרט חדש בהשתתפותה. "מהיום אני מתפטרת מתפקיד מפיקת החתונות וחוזרת להיות שחקנית במשרה מלאה", אומרת הכלה הטרייה בריאיון לוואלה! תרבות, ועושה רושם שגם האולמות הולכים להיות מלאים. הקרנות הטרום-בכורה של הקומדיה הזו היו כה מוצלחות, עד שהתחזיות הכי פסימיות מהמרות כי בסופו של דבר היא תמכור כ-300 אלף כרטיסים, ויש גם המנבאים לה הישגים מרשימים עוד יותר.
את הסרט ביים עודד רז וכתבו חנן עמיר וגיא סביון, שכבשו את לב הקהל הישראלי ב"עספור", והם גם מככבים כצמד עבריינים ירושלמים, שחייהם ניצלים בנס ובעקבות כך מחליטים לעבור הסבה מקצועית: במקום לשבור לאנשים עצמות, יפתרו להם את הצרות, ויגשימו את המשאלות שכל מיני אזרחים תמימים למיניהם הטמינו בין אבני הכותל. בעוד השניים מסדרים לכולם את החיים, גם להם יש עניינים לא פתורים, ובראשם יחסיהם עם אשה אותה מגלמת אמסלם, שהיא והבן שלה מתגלים כעוגן הרגשי והדרמטי של הסרט.
אמסלם, שפרצה כמובן ב"זגורי אימפריה", מכירה את עמיר וסביון מסדרה אחרת, "פצועים בראש" פרי עטם ובכיכובם, בה השתתפה גם כן. שם נוצר הקשר בין הכוכבת לצמד היוצרים, שהמשיך בעת העבודה על סרטם הראשון. "הם התקשרו אליי ואמרו לי שהם כותבים לי תפקיד", מספרת השחקנית, בת עשרים ושש. "אמרתי 'בסדר, בסדר, צחוקים', אבל עברה חצי שנה והם באמת התקשרו שאבוא. הדמות שונה מרוב אלה שגילמתי בעבר. היא קצת מלנכולית, והגעתי לצילומים בתקופה רגשית לא טובה בחיים האישיים, אז שאבתי מזה. הייתי מאוד שבורה מבפנים, ורתמתי את זה לטובת התפקיד"
"בדרך כלל, אני מאוד שמחה ומרימה בזמן הצילומים, אבל הפעם הייתי הפוכה מכך. זה נורא מתנשא ועילאי להגיד, אבל אנחנו תמיד משתמשים במה שעובר עלינו מבפנים בשביל הדמויות שלנו. גם אם כואבת לך הזרת או הבטן, אתה תשתמש בזה. זה עוזר לך לעשות את התפקיד, והתפקיד עוזר לך להתגבר על הקשיים הרגשיים. חוץ מזה, חנן וגיא היו הכי עדינים והכי מדויקים איתי ואיפשרו לי להיות מה שרציתי להיות, וגם זה הקל".
"עספור" של גיא וחנן נהיה פולחן, "מכתוב" הולך להיות שובר קופות. את, שמכירה את השניים כל כך טוב, יכולה להסביר איך מצאו את הנוסחה לפצח את הטעם המקומי?
"בגלל שהם אמיתיים, וכותבים את החיים. הם גם חיות עבודה. הם לא יושבים על סרט ארבע שנים, אלא כותבים אותו בחצי שנה. מעל הכל, הם יודעים איך לכתוב ללב. הם לא כותבים ל'עם', כמו שאוהבים להגיד, הם כותבים ללב של בני האדם, ו-98 אחוז מהאנשים, זה נוגע להם".
למה רק 98 אחוז?
"יש איזה שני אחוזים שלא אוהבים קומדיה".
כנראה שבאקדמיה הישראלית לקולנוע, היחס של אלה שאינה אוהבים קומדיות גדול מעט יותר, שכן "מכתוב" לא היה מועמד ולו לפרס אחד. כשהנושא עולה, אמסלם משתדלת להיזהר בלשונה, ובכל זאת מדברת עליו באריכות: "תגיד, זה נראה הגיוני שזה לא מועמד, לא על צילום, לא על בימוי, לא על הדמויות של גיא וחנן?" היא שואלת. "זה מאוד מוזר שסרט שהולך לעשות מאות אלפי צפיות, לא מועמד אפילו על האיפור. זה ביזיון גם ש'החטאים' לא היה מועמד בקטגוריות הסרט והבימוי, אפילו שהיה להיט גדול. כשיש את טקס האוסקר האמריקאי, אז אני מכירה את כל הסרטים שמועמדים, אז למה בישראל זה לא ככה?"
למה באמת לא הייתם מועמדים?
"אולי בגלל שזה מצחיק. בגלל שזה קומדיה יעני, ואם אתה לא בוכה, לא מעריכים אותך. אם אתה קומדיה, אתה לא שווה. אבל האמת היא שהפעולה הכי קשה, זה להצחיק. זה הרבה יותר קשה מלרגש. הרי אם את כשחקנית מורידה דמעה, תוך שנייה הצופים בצמרמורת. להצחיק, לעומת זאת, הרבה יותר קשה. סטנדאפיסט זה בעיני אחד המקצועות הכי קשים שיש. נכון, יש הרבה חרטה ושטויות גם בעולם של הקומדיה, אבל יש גם הומור איכותי וטוב, וליצור אותו זה הכי קשה בעולם".
אבל פה לא יודעים להעריך את זה.
"בוא נלך מאתיים שנה אחורה. 'חגיגה בסנוקר' כל פעם שיש אותו בטלוויזיה, אתה יושב עם המשפחה וצוחק, אז מה רע? למה חושבים שלצחוק זה זול? זה סרט טוב נקודה ו'גבעת חלפון', זה לא סרט מדהים? לא להוקיר קומדיות זו התנשאות במיטבה. אם אתה תכתוב טוב על קומדיה, ישאלו אותך אם אתה באמת מתכוון לזה. אבל אם תכתוב על סרט שאף אחד לא ראה, המורכב מ-12 דקות בהן השחקניות לא אומרת מילה ורק רואים אותה מהגב יושבת מול קיר לבן, אז כולם יגידו 'וואו, וואו, וואו מה קרה שם' ויבטיחו שהם חייבים לראות את זה, אבל כמובן לא יילכו לראות".
גם ל"זגורי אימפריה" לא תמיד פרגנו בטקס של האקדמיה לטלוויזיה.
"קיבלנו מועמדויות אבל לא בקטגוריות שהגיע לנו. איך זה שהתסריט לא היה מועמד, שהבימוי לא היה מועמד, שהפסקול המדהים לא היה מועמד? 'זגורי אימפריה' הכי הצליח בקהל, שבר את כל המספרים ואנשים עושים עליו דוקטורטים. הוא נגע בכולם, אז איך לא קיבל מועמדויות שסדרות שאף אחד לא ראה כן קיבלו?"
באין אופיר, הכוכבת יכולה להתכבד בתואר מחמיא לא פחות "כתבו שאני השחקנית הכי נצפית השנה בקולנוע הישראלי, זה מקסים", היא אומרת. הייחוס הזה מגיע הודות לשני סרטים: "מכתוב", שכבר בטרום-בכורות שלו ראו אותו עשרות אלפי צופים, והקומדיה הרומנטית "ואז היא הגיעה", שעלתה כאן לאקרנים בקיץ האחרון ורשמה הישגים מסחריים נאים למדי. רצה הגורל ויום לאחר הריאיון עליתי על טיסה שבה הוקרן הלהיט, וכך הזדמן לי לצפות בו שוב ולהיזכר עד כמה הופעתה של אמסלם בו כובשת ומקסימה.
כתוצאה מן הפופולריות של שני הסרטים, אמסלם נדרשה להתמודד גם עם לא מעט פידבקים חיוביים. "קיבלתי הודעות בפייסבוק מאנשים שאני לא מכירה. כתבו לי שאני עדינה ונעימה וטובה. זה היה נורא מרגש", היא מספרת. "בחיים האמיתיים, הייתי אורחת של פסטיבל הקולנוע בירושלים במשך יומיים בקיץ האחרון, ומלא פנו אליי ודיברו איתי על 'מכתוב' ו'ואז היא הגיעה'. הייתי מופתעת שמכל האנשים בפסטיבל, דווקא אליי ניגשים. זה היה נורא מרגש, וראשוני וחדש".
גם אני פניתי אלייך והאמת, זה נראה שאתה לא כל כך יודעת להתמודד עם מחמאות.
"לדעתי יש הרבה יותר מובכות ממני, אבל אם אתה אומר שאני בטופ של המובכות, זו אחת המחמאות הגדולות שקיבלתי. באמת שאני נהנית מהמחמאות. אני לפעמים בשוונג. אני יכולה לצאת מהצגה ולהגיד אוטומטית לאנשים תודה, בלי שאמרו לי כלום. אני צוחקת על עצמי 'יה סתומה, את הכי חיה בסרט, מישהו בא לשאול מה השעה ואת מוציאה עט לחתום לו'"
אמרת לי אז כי הסרט שהכי אהבת בפסטיבל הוא "ליידי מקבת", דרמת פסטיבלים קלאסית, אמנותית, אלימה ולא מסחרית, שגם לא הופצה בארץ. היית רוצה לעשות גם סרטים כאלה בעתיד?
"בטח שארצה, וגם אעשה. התפקיד הקולנועי הבא שלי הוא אולי לא של ליידי מקבת, אבל הוא מאוד מאוד דרמטי".
התפקיד הזה יהיה ב"בתולים", הסרט העלילתי הארוך הראשון שכתב ומביים בעלה הטרי. "זה לא התפקיד הראשי, אבל הוא מאתגר וכתוב מדהים, וכזה הוא גם הסרט", אומרת אמסלם.
אתם מרגישים את הלחץ מעודף הציפיות שיש לאנשים מן הסרט, לאור ההצלחה של "זגורי אימפריה"?
"הלחץ פוגש אותך איפשהו, אבל אתה לא צריך לתת לזה להפריע, אחרת...תראה, אם הייתי עסוקה כל הזמן במה יגידו עליי".
דווקא נראה לי שאת קצת עסוקה בזה.
"יותר ממה שהייתי רוצה להיות. אחד הדברים שאני הכי צריכה לעבוד עליהם זה שיהיה לי פחות אכפת ממה שאומרים עליי. אכפת לי מאוד, וזה בא מהרצון שיאהבו אותי, שתמיד אהיה בסדר, שלא אף אפגע באף אחד. מה שנוכחתי לדעת זה שאני לא באמת מעניינת אף אחד, פשוט כי אף אחד לא מעניין אף אחד. לפעמים כותבים ומדברים עלייך ואתה בוכה, אבל חבל לקחת את זה קשה, כי מי בכלל קורא את זה? כך או כך, שלא יחשבו שאני מתלוננת. כרגע, אני אחת מן המחובקות, תודה לאל. אני אתבכיין כשיהיה לי על מה".
כרגע, באמת שאין על מה. נוסף ל"ואז היא הגיעה" ו"מכתוב" ול"בתולים" שבדרך, בקרוב נוכל לראות את אמסלם גם בסדרות המדוברות "ההרמון" ו"שלטון הצללים". נוסף לכך, היא גם עסוקה בתפעול המדיה החברתית. "בפייסבוק אני משקיעה פחות. לא נעים לי להגיד לך, אבל הוא כיום משמש בעיקר לפרסומי דירות וכדומה", היא בכל זאת אומרת לי. "האינסטגרם, לעומת זאת, הוא חלק מן העבודה. בו אני משקיעה". בשלב זה, השחקנית מראה לי כמה מן הסלפיז הרבים (והמוצלחים!) שהעלתה ומציינת בחיוך, "כמו שאתה רואה, אני בכלל לא אוהבת את עצמי".
אם נחזור לסרט, גם לך יצא לשים פתקים בכותל?
"בטח, כמה וכמה פתקים. בפעם האחרונה, לפני שנה, חצי שנה אולי. לא ביקשתי דברים ספציפים. לא הייתי מבקשת תפקיד כזה או אחר. אולי הייתי מבקשת שיקנו לי בית בתל אביב עם מרפסת וישפצו לי אותו"
בית בתל אביב זה גדול אפילו על הכותל.
"אם כבר בקשה חומרית, זו היתה הבקשה שלי, אבל בעיקרון אני לא מבקשת דברים חומריים".
ולקראת סיום נחזור לנקודת ההתחלה, לשם הסרט. את מאמינה בגורל? שהכל כתוב?
"בטח, תמיד. אם אני לא מקבלת תפקיד, אני אומרת שזה המכתוב שלי, שלא הייתי צריכה לקבל אותו עכשיו. אני מתה על השם של הסרט. הוא שם ספציפי, מפוצץ, מזמין, יש בו הכל".
למה את לא מופיעה בפאנלים בתוכנית בידור-אקטואליה וכדומה? תהיי ממש טובה בזה.
"כרגע אני מתמקדת בפן המשחקי. חוץ מזה, אני גם קצת מפחדת לשרוף את עצמי, כי הכל אצלי בחוץ. אני לא שומרת על עצמי. אני יכולה לעלות על שולחן ולרקוד בשידור חי".
