עוד הרבה לפני שמתייחסים ל"חתונה ממבט ראשון" כתוכנית בפני עצמה, ולנוכח השינויים המתקרבים בשוק הטלוויזיה המקומי, קשה שלא לתהות האם זה מה שבאמת מצפה לנו מעתה ואילך. האם הפיצול של ערוץ 2 יוביל סופית לרדוקציה של כל תחום בחיינו לפורמט של שופטים שיקבעו אם שרנו יפה, רוקדים היטב, שרדנו בחן, בישלנו טעים או אם מגיעה לנו זוגיות. אם שיטת הרישיונות נועדה לייצר עבורנו יותר אפשרויות בחירה, איך זה שהכל מרגיש כמו סל מחזור ענקי של אותה גרסה שוב ושוב ושוב בווריאציות מינוריות? ואם כבר סדרות על חיזור וזוגיות, זה די אירוני שהספרות "12" רודפות אחרינו באגרסיביות לאורך כל המשדר, מלוות כל רגע פן נשכח לרגע באיזה אפיק יתקיימו החופה והקידושין. "ממשיכים לערוץ 12, כן? הנה, גם יונית ודני באים, וארץ נהדרת פה וגם אילנה דיין. מה, לא תבואו? יש 'סברי מרנן' בשישי".
הסיבוב התורני שלנו בממלכת הריאליטי הממוחזרת בנוי על פורמט דני, שזכה בשלוש השנים האחרונות להצלחה בגרסה האמריקאית שלו, המשודרת ב-yes באותו שם עברי. הרעיון פשוט: במקום חיזורים ודייטים, דירה משותפת ולבטים אינסופיים בדרך לחופה - נפגשים בני הזוג לראשונה רק בחתונתם. מכאן ואילך יש להם 8 שבועות של ירח דבש וחיים משותפים כדי להחליט אם הזוגיות הכפויה הזאת היא אכן הדבר שעליו חלמו, או שבתוך חודשיים יוכלו להתחיל לסמן את עצמם בטפסים תחת הקטגוריה "גרוש/ה". עד כאן נשמע מסקרן, ולו לשם הניסיון והאסקפיזם. אלא שאז נכנסת לתמונה מערכת המחזור של קשת, שהופכת את הכל לעיסה מייגעת של טסטמוניאלס ופאתוס, המצליחים למסמס כל רעיון מעניין.
זה מתחיל מהמנחה, עידו רוזנבלום, שמביט ומדבר אלינו ברצינות מגוחכת, משל היה יאיר לפיד בטקס יום הזיכרון. "הניסוי החברתי שלפנינו", הוא מסביר, "נועז וחסר תקדים והוא מנסה לבחון מחדש את גבולות האהבה". נועז וחסר תקדים, כל כך נועז למעשה עד שהוא קיים כבר מאות שנים, מכונה לעתים "שידוך" ובקהילות חרדיות משמש נוהג קבוע לזיווג גברים ונשים. אבל למה להרוס פאתוס טוב עם עובדות? כאן נכנסים לתמונה "המומחים". צוות המורכב מפרופסור המתמחה בחקר רגשות, פסיכולוגית קלינית, מטפלת זוגית ומדענית המתמחה בבחינת השפעה ביולוגית על כוח המשיכה. הם עומדים יחד מול שולחן ענק ומשדכים שוב ושוב תמונות של גברים ונשים רנדומליים, פולטים מעת לעת משפטים כמו "אנחנו עוסקים כאן בגורל של אנשים, יש לנו אחריות לחיים שניצור", כשמאחוריהם מחזק יאיר, כלומר עידו, עם משפטים כמו: "המומחים ישדכו רק אם יגיעו להסכמה על התאמה חזקה". תודו שמדובר במידע מדהים וחשוב מאין כמוהו.
הגודש, הרעש והצלצולים הללו מאפילים על מה שנראה על פניו כמו פורמט קלאסי לגיור. אחרי הכל, מה יהודי יותר מהמרדף הבלתי נגמר אחרי הזוגיות והחתונה, כולל הלחץ של ההורים, התקוות של הסבתא והפאסיב-אגרסיב של החברים. וכש"חתונה ממבט ראשון" מתעסקת לשם שינוי בניסוי עצמו, ופחות בהתענגות מטאלנטיה ומומחיה, מתפרצים מתוכה רגעים של קסם טלוויזיוני אמיתי. הפרק הראשון, שמציג את ההכנות לחתונה של אחווה סיטבון מאשדוד וטל כוכבא מחיפה, נהנה מליהוק מקסים. שני הצעירים במרכזו משדרים את כל הלחצים, הלבטים, החלומות והתקוות בהתנהלותם הטבעית. אלא שכאשר מעמיסים עליהם את הצורך לומר פעם בחמש דקות "אני לא מאמינה שהתחתנתי בריאליטי", המחשבה הטבעית היא על גירושים באמצעות שלט.
חיסרון מוכר נוסף של תוכניות מציאות מעוברתות באשר הן, הוא הנטייה לפצל הכל. וכך, הפרק הראשון מסתיים שנייה אחרי החתונה של אחווה וטל, ומשאיר את המשך דרכם והתשובה לשאלה אם יישארו יחד לפרק הבא. לא רק שהבחירה העריכתית הזאת מתסכלת, היא גם פוגעת ביעילותה של הסדרה. אחרי שהתאהבנו באנרגיות החיוביות ובחיוך הכובש של אחווה ובקלילות של טל, והתעניינו ביכולתם לחיות זה עם זו - ולאור העובדה שצפויים לנו שלושה ימים פרומואים בובמסטיים, טאלנטים ותוכניות דגל - מישהו באמת חושב שנחזיק את התחושות הללו עד שנפגוש בהם מחדש? כנראה זה פחות מעניין את הקברניטים. וחבל, כי רגעים כמו "היא שלחה לי חולצת לארג', זה אומר שהיא מחכה ללארג'?", או "הוא שלח לי לונג, מה זה הילד טבע הזה?", הם כאלה שכדאי וצריך היה לנצל לסיפור שלם.
לאור ההתעללות הזו בפורמט החדש, קשה באמת לצאת עם מסקנות חד משמעיות מפרק הבכורה של "חתונה ממבט ראשון". אחווה וטל (אבל בעיקר אחווה) החזיקו את הפרק הזה בזכות האישיות שלהם מצד אחד, והסקרנות שלנו מצד שני, אבל הסדרה בכיכובם לא סיפקה לנו מדד אמיתי ליעילותה. יכול להיות שהבחירה בפורמט הספציפי הזה נעשתה מטעמי נוחות נטו. ראיתם ריאליטי אחד, ראיתם את כולם, ואם אהבתם אחד, אז בטח תישארו גם לאחרים. אלא שבתוך המחזוריות הזאת יכול להיות שאיבדנו ממתק חורפי מעניין ושונה, שעם טיפול קצת פחות מיליטנטי עוד יכול היה להיות התגלית הלא צפויה של הפיצול המתקרב.