את יוצרי סרטי האיכות הפרובוקטיביים אפשר לחלק לשני סוגים: הטראבל-מייקרים, שהם מתריסים במציאות לא פחות מאשר במסך, כמו לארס פון-טרייר למשל; והילדים הטובים, שבמהלך המפגש הנינוח עמם קשה לעתים להאמין כי הוציאו תחת ידיהם יצירות כה ארסיות.
יורגס לנטימוס משתייך במובהק לקבוצה השנייה. הבמאי היווני פרץ בתחילת העשור עם "שיני כלב", שזכה לתהודה בינלאומית, היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר וסידר לו את המעבר לאמריקה, בה ביים לפני כשנתיים וחצי את "הלובסטר" בכיכובו של קולין פארל, עמו שב לעבוד ב"להרוג אייל קדוש" שעלה כאן בסוף השבוע האחרון.
בכל אחד מן הסרטים הללו, הפגין לנטימוס את חיבתו לתסריטים אבסורדים וגרוטסקיים, להעמדת גיבוריו בפני מצבים לא נוחים, להעלאת שאלות פילוסופיות ותיאולוגיות כבדות ולשימוש בהומור שחור. במציאות, לעומת זאת, הוא אדם מסביר פנים, קורקטי למדי, אפילו יבשושי, ונטול גינונים.
את לנטימוס אני פוגש יום לאחר הבכורה העולמית של סרטו החדש, שהתקיימה לפני קצת יותר מחצי שנה במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן. "להרוג אייל קדוש", שעלילתו מתכתבת עם המחזה "איפגניה בטאוריס", עוקב אחר רופא מצליח שאחד מן המטופלים שלו מת על שולחן הניתוחים, ובנו של החולה המנוח משתלט אט-אט על חיי משפחתו של המנתח כדי לנקום זאת.
את המנתח כאן מגלם קולין פארל, שכבר הפך לשותפו הקבוע של הבמאי, ואת רעייתו משחקת ניקול קידמן, אך את ההצגה גונב שם מוכר הרבה פחות ברי קיוגן, שאותו יכולנו לראות השנה גם ב"דנקרק". השחקן הצעיר, בן 25 כיום, מספק הופעה מקריפה לחלוטין בתור הנער הזדוני וקר הרוח, כולל סצנת בליסת ספגטי שלא בכדי הוכתרה כאחד השימושים הקולנועיים הכי טובים באוכל שנראו בשנים האחרונות.
לנטימוס מספר כי ערך מבחני בד למאות נערים מרחבי העולם, עד שקיוגן הגיע והדליק אותו מיידית. "מרגע זה ואילך, לא יכולתי לראות מישהו אחר בתפקיד", אומר הבמאי. "הוא היה קצת יותר מבוגר ממה שתיכננתי, אבל זה לא שינה לי. אני אף פעם לא כותב תפקידים במחשבה על מישהו מסוים, ואני גם לא מנסה להתאים את הדמויות לשחקנים, אלא להפך. אני מחפש שחקנים שיוסיפו לסרט אלמנטים שאפילו לא חשבתי עליהם".
הסרט מציג את המניפולציות האכזריות שהצעיר הזדוני מפעיל על משפחתו של המנתח, כולל על ילדיו בני התשחורת. איך אתה עובד עם שחקנים בגיל הזה על סצינות כל כך מורכבות וקשות?
"יש לי כמה כללים: קודם כל, הכל נעשה בתיאום עם ההורים שלהם. דבר שני: אני לא מצלם את הקטעים הקשים בבת-אחת ובחיפזון, אלא לאט לאט, כל דבר בתורו, ואז יש זמן להתמודד עם כל אתגר בנפרד. חשוב מכל, אני משתדל ליצור תחושה נוחה בצילומים. אני לא מאמין בכך שהאווירה בזמן ההפקה צריכה להיות זהה לרוח של הסרט עצמו, אז לא תראה אצלי אנשים שמסתובבים בפרצופים קודרים. אני גם מאמין שאני לא מפעיל בעצמי מניפולציות פסיכולוגיות על השחקנים, ואני נותן להם ליהנות מהעבודה ומשתדל לשמור על פרופורציות ולא לקחת את עצמי ואת הסרט כולו יותר מדי ברצינות, כדי שגם הם ירגישו קלילים".
כמו הרבה סרטי פסטיבלים בימינו, גם "להרוג אייל קדוש" מקפיד להותיר את הצופים בו עם הרבה שאלות פתוחות ומזמין שלל תיאוריות ופרשנויות, באופן שיכול לאתגר אחדים ולתסכל אחרים. "אין לי בעיה עם זה שכל אחד חווה את הסרט בדרך שלו ומשליך עליו דברים", הוא אומר. "הבעיה היא שאני לא יכול לתת את התשובות שאנשים מבקשים ממני. אין לי את התשובות בעצמי ואני בכלל לא בטוח שיש כאלה. אפשר הרי לראות כל דבר בכל כך הרבה דרכים. חוץ מזה, הקולנוען עצמו הוא האדם האחרון שצריך לשאול על המשמעות של הסרט שלו. הרי כל כך הרבה דברים באים מן התת-מודע, אני וכל במאי אחר לא בהכרח מודעים למה שאנחנו עושים".
אתה חושב שהקהל היום תובעני ודורש תשובות יותר מאשר בעבר?
"אני לא יודע אם זה הקהל שמחפש יותר תשובות מפעם, או האנשים שמנהלים את התעשייה. הם מרגישים בטוח יותר כשיש להם מתכונים בטוחים ביד, ואז מרגילים לכך את הקהל ויוצרים מעין מעגל אכזרי. הסרט הקודם שלי, 'הלובסטר', הוא דוגמה מעולה לכך: אף אחד לא רצה לעשות אותו, אף אחד לא חשב שמישהו ירצה לראות אותו, והנה, בסופו של דבר הוא רשם רווחים קופתיים די נאים. התעשייה אוהבת לסדר הכל לפי משבצות וקלישאות הסרט צריך להיראות ככה, התסריט צריך להיראות ככה, הפוסטר צריך להיראות ככה, אבל אפשר להצליח גם כשמעזים ללכת מחוץ לקווים".
מבקרים רבים נוהגים להחמיא לבמאי היווני ולהשוות את סגנון עשייתו לזה של יוצר מבוגר ממנו בהרבה, מיכאל הנקה, מבכירי הקולנוענים הפועלים בימינו. רצה הגורל, ושניהם הסתובבו בקאן באותו זמן לנטימוס עם "להרוג אייל קדוש" והשועל הוותיק עם "סוף טוב", שהתחרה גם כן בתחרות הרשמית.
"האמת היא שבדיוק פגשתי אותו, ודיברנו בפעם הראשונה", סיפר לנטימוס. "הוא אמר לי שראה את 'שיני כלב' ואהב אותו...אבל עזוב, לא נעים לי להרחיב. אני לא אעוף על עצמי".
מוצאים הרבה קווי דמיון בין הסרטים שלכם, אבל בניגוד אליו, הנמנע ככל האפשר משימוש במוזיקה שנכתבה במיוחד לצורך הסרט, אתה דווקא עושה זאת.
"זה דבר חדש בשבילי. פעם חשבתי שמוזיקה היא דבר מניפולטיבי מדי בקולנוע, ורק מאז 'הלובסטר' הבנתי שיש דרכים מתוחכמות יותר להשתמש בזה. אני אף פעם לא יודע באיזה מוזיקה אשתמש. אני לא מאלה שמבקשים מהמלחין לכתוב להם לפני שיש את המוצר המוגמר. רק אחרי שאני עורך את הסרט וחווה אותו יש לי רעיון כללי לאיזה סוג של מוזיקה אזדקק, וגם אז אני בודק המון כיוונים ומנסה אותם. זה תהליך אורגני".
בהמשך לפופולריות הבינלאומית שלו, לנטימוס עובד על שני פרויקטים נוספים בשפה האנגלית סרט בכיכובה של אמה סטון וסדרה לאמזון, בה יככב קולין פארל, אלא מי. "אני לא חושב שאחזור לביים ביוונית בקרוב", הוא אומר. "אולי אביים סרט ביוון, אבל בשפה האנגלית. כל השחקנים שאני עובד איתם כל הזמן שואלים אותי מתי אקח אותם ליוון".
ולי יש שאלה אחת אחרונה למה היה לך חשוב שהגיבור יהיה מנתח? למה לא כל מקצוע אחר?
"כי רציתי לעסוק בסוגיות של צדק ואשמה, ואם הגיבור הוא מנתח, אז הכל הופך אמביוולנטי יותר. אם בן משפחה שלך מת במהלך ניתוח שהשתבש, האם אתה באמת יכול להאשים בכך את הרופא? זו שאלה מבלבלת, שאין עליה תשובה. כמו שאני אוהב".
