לאחר שאביו של עמיחי גרינברג נכח בהקרנה מוקדמת של "העדות", סרטו העלילתי הארוך הראשון של בנו, הוא שאל אותו "מי כבר ירצה לראות את זה?". האב הניח כי דרמה על היסטוריון ישראלי הנלחם בניסיון להכחיש את האמת על טבח במאות יהודים שהתרחש באוסטריה במהלך מלחמת העולם השנייה ותוך כדי כך מגלה את האמת על יהדותו שלו, תיתפס בעולם כ"יהודית מדי" ולכן לא תעורר עניין ותהודה. הסקפטיות מובנת, כי זה באמת לא נשמע כמו חומר לשובר קופות, אבל העובדה היא שיום לאחר מכן, התקבל הסרט למסגרת הצד היוקרתית ביותר של פסטיבל ונציה.
בכך התחיל מסע שכלל גם השתתפות בשלל פסטיבלים בינלאומיים אחרים, וגם בפסטיבל ישראלי אחד, בחיפה, ממנו יצא "העדות" כזוכה הגדול של התחרות העלילתית המקומית. היום (חמישי) עולה אצלנו הסרט בהפצה מסחרית, כך שגם הקהל הרחב יוכל ליהנות ממנו, וכדאי לעשות זאת, שכן בהחלט מדובר ביצירה לא טריוויאלית, המציגה סיפור מעניין בדרך מעניינת.
האדם שעומד מאחוריה, גרינברג, בן 48, עבד עד כה בטלוויזיה. מי שמתעניין בציוני דרך של הקולנוע הישראלי ישים לב ודאי כי הוא הבוגר הראשון של בית ספר מעלה, שרוב תלמידיו דתיים-לאומיים, החתום על סרט עלילתי ארוך (קדמו לו שתי במאיות, הדר פרידליך ומיה חטאב). היוצר, שגדל בבית דתי, כבר הוריד את הכיפה לפני שנים, אבל אורח החיים שלו עדיין חילוני הרבה פחות משל רוב עמיתיו בישראל. כך, למשל, לא נכח בטקס חלוקת הפרסים בחיפה, כיוון שהתקיים בשמחת תורה, וגם לא ידע על הזכייה עד מוצאי החג. "אתה צודק, זה לא הכי בסדר שעושים כאן טקסים במועדים כאלה", הוא אומר, "אבל זה לא משהו שאני הולך להילחם עליו".
לעומת זאת, גרינברג בהחלט נעמד על רגליו האחוריות כשמבקר אחר וגם אני כתבנו, בכוונה חיובית כמובן, כי סרטו המוצלח, שעוסק בכל כך הרבה סוגיות הרלוונטיות לעבר ולהווה של עמנו, ודאי עוד "יוקרן בכל פסטיבל יהודי ברחבי העולם". הקולנוען מסביר הפנים ונעים ההליכות מתקשה להסתיר את מורת הרוח שלו מאמירות כאלה, גם אם הוא מנסח זאת בצורה מנומסת יחסית לאקלים הישראלי "זה מאוד צורם לי", כדבריו. לא מתוך אגו, אלא מתוך כבוד לכל דת באשר היא ולכל קולנוע באשר הוא, ואי נוחות מכך שמישהו מנסה לשים אותם בגטאות, כאילו היו קוריוז או גימיק.
"למה אתם אומרים 'לכל פסטיבל יהודי?', למה לא פשוט, 'לכל פסטיבל?'", הוא שואל. "אתה יודע, התורה שלנו מתחילה בבריאת העולם כולו, לא בבריאת העם היהודי. יש בה אמירה מאוד אוניברסלית. להבדיל אלפי הבדלות, אני גם חושב שהסרט הוא כזה. אני עוסק כאן בשאלות של זהות וזה משהו שנוגע לכל העולם. קח למשל את מה שקרה במהלך הקרנת הבכורה שלו בוונציה. עמדתי על הבמה עם צוות השחקנים אורי פפר, שמגלם את הגיבור, ושניים משחקני המשנה, שמוליק עצמון הישראלי ומיכאלה רוזן האוסטרית. התברר שלכל אחד מהם יש קשר אישי לסיפור כזה: אמא של אורי גדלה כגויה ורק בגיל מאוחר גילתה שהיא יהודייה, משהו שגם למיכאלה קרה בגיל 54, ושמוליק למד עברית מתוך סידור בזמן שהסתתר במחבוא בתקופת השואה, כמו שמתואר בסרט. לא ביימתי את כל הגילויים הללו, הם פשוט קרו בפומבי וזה היה מאוד מרגש".
גם במסגרת האינטרקציה שלו עם קהלים שונים ברחבי העולם, אסף גרינברג לא מעט חוויות מרגשות. "במהלך הקרנה בוורשה, קמה אשה ואמרה 'היה לי מרתק לראות את הסרט, כי כל החיים גדלתי כפולנייה נוצרית ורק עכשיו גיליתי שההורים שלי יהודים ואני לא ממש יודעת מה לעשות עם זה. היא אמרה שהקל עליה לראות יצירה שמתארת תהליכים דומים'", הוא מספר.
"אמרתי לעצמי 'וואו'. לא ציפיתי שמשהו כזה יקרה בפולין", מוסיף גרינברג. "והיה עוד משהו שהפתיע אותי: חשבתי שהסרט מיועד לבני שלושים ומעלה וככל שצופים יהיו מבוגרים יותר, כך יהיה להם קל יותר. אבל כבר קרה לי שבני נוער עם עיניים נוצצות ניגשו אליי אחרי הקרנות בארץ ואמרו לי 'תשמע, תמיד דוחפים לנו בראש שצריך ללמוד על ההיסטוריה ועל השואה וזה בדרך כלל משעמם אותנו, אבל הפעם היה לנו מעניין והתחברנו'. התרגשתי: אם הצלחתי להנגיש חומרים כאלה לחבר'ה צעירים, אז אני שמח מאוד".
בוא נדבר על שני אלמנטים שבלטו בסרט וכתבתי עליהם בזמנו מיד לאחר הקרנת הבכורה בוונציה. קודם כל הסגנון שלו. זה מעניין, כי הוא משלב בין דרמת השואה ההיסטורית לבין ז'אנר אחר לגמר ואמריקאי מאוד, זה שידוע כ- Procedural, וכמשתמע משמו עוקב אחר חקירה מתחילתה ועד סופה ובאמצעות המון עבודה שחורה ופרטים טכניים. בקיצור, יש לנו כאן מעין תשובה ישראלית ל"חוק וסדר", רק על רקע השואה. שילוב בין כריך קורנביף וגפילטע.
"בהחלט יש בזה משהו, כי ההשראה הכי גדולה שלי היא 'השיחה' של קופולה בכיכובו של ג'ין הקמן. וברגע שאמרתי לך את זה, אתה מבין למה הגיבור כאן הוא חוקר וטיפוס די אנאלי שהולך נגד העולם. הרבה יוצרים בתחילת דרכם חוששים מעשייה ז'אנרית כי הם רוצים להמציא את הגלגל, אבל עם הזמן הבנתי שז'אנר הוא קביים מצוינות שיכולות לעזור לך מאוד להביא לידי ביטוי את מה שרצית להגיד ואת הרגש שרצית לעורר. נעזרתי גם ב'כל אנשי הנשיא', בו צפיתי שוב במהלך כתיבת התסריט. אני לא משווה חלילה, אבל כמו אצלי, זה סיפור מאוד עמוס באינפורמציה, ורציתי להבין אם בסוג כזה של סרטים, הקהל חייב להבין את כל הפרטים. למדתי ממנו, שלפעמים מספיק לצופים שהם מבינים שהגיבורים מבינים, ודי בכך".
דבר יפה נוסף ב"העדות", זה שבניגוד להרבה סרטים ישראלים, אין בו בדל של חנופה לאירופאים. הסרט בא ואומר היו פשעי מלחמה איומים בשנות השלושים והארבעים, והיום בהחלט קיימת הכחשה שלהם ושל השואה בכלל וקיימת גם אנטישמיות.
"יש היום בעולם איזה שאיפה לתקינות פוליטית. רוצים שהכל יהיה בסדר וכולם יהיו בסדר עם כולם וכולם יעמידו פנים שהם דומים, אבל זה לא משהו שיכול להחזיק. אני חושב שאפשר להגיד את האמת ואפשר להגיד את הדברים כהווייתם בלי חשש, ועובדה שהסרט עושה זאת ובכל זאת זוכה להצלחה. אם נחזור לנקודת ההתחלה, גם אבא שלי חשש שאף אחד לא ירצה לשמוע את הדברים הקשים שאני אומר, אבל עובדה שכן".
עובדה גם שאוסטריה שיתפה פעולה עם ההפקה, אפילו שהיא לא מוציאה אותה טוב.
"הסרט הוא למעשה הקו-פרודוקציה הראשונה בהיסטוריה בין ישראל ואוסטריה, ויכול להיות שגם הייתה לו השפעה. בלי לגלות יותר מדי פרטים על המתרחש בו, אציין שבעקבותיו החליט הממשל הפדרלי לחפור ולחפש את קבר האחים של הקורבנות היהודיים מתקופת מלחמת העולם השנייה, שעד כה ניסו להסתיר אותו ולהתכחש לו באוסטריה. אני לא יודע אם זה באמת בזכותנו או לא, אבל אני יודע שהיתה נציגות אוסטרית רשמית בהקרנת הבכורה ולכן בהחלט יכול להיות שיש קשר".
אורי פפר נהיה בשנים האחרונות אחד השחקנים הישראלים העסוקים ביותר, בארץ ובהוליווד. כאן אנחנו רואים אותו אחרת ממה שהכרנו.
"אני מודה שלא חשבתי עליו, או על כל אחד אחר לצורך העניין, בעת כתיבת התסריט. חשבתי על דמות שמנמנה יותר, אדם פאתטי קצת, גדל מידות ומגושם. אך אז ראיתי את אורי במקרה במהלך פסטיבל הקולנוע בירושלים, ואמרתי לעצמי שהוא יכול להיות מה שחיפשתי אדם שנראה נורמלי, אבל יש לו שריטה. אני לא נמצא כל כך בתוך הקליקה אז לא הכרתי את הדימוי שיש לו, ובכל מקרה זה לא שינה לי. הוא הביא עמו הרבה עוצמות במבחן הבד והבנתי שתהיה לו יכולת לעמוד באתגר - וזה לא פשוט, כי הדמות שלו נמצאת בכל סצנה וסצנה וממש סוחבת את הסרט על הכתפיים".
ואיך היתה העבודה עמו?
"נוחה מאוד. להרבה שחקנים חשוב מאוד להיראות טוב. אותו זה בכלל לא מעניין. התפקיד דרש ממנו להתכער קצת, וזה לא הזיז לו. גם היינו צריכים לספר אותו קצוץ, כי יש דתיים המקפידים להסתפר קצר כדי שלא תהיה חציצה בין התפילין לקרקפת, וזה לא הפריע לו בכלל. הוא שחקן מצוין ואדם אמיץ".
הוא קצת יותר רגיל לשטיחים אדומים, אבל לך הבכורה בוונציה היתה התנסות ראשונה בכך. איך אתה מסכם את החוויה?
"זה מצחיק: כמה ימים לפני הבכורה שלנו הייתי בפרמיירה של סרט אחר, הוליוודי ונוצץ הרבה יותר, ובבקשה אל תכריח אותי לציין את שמו. הוא היה נוראי, אבל בגלל שישבתי ליד הכוכבים שלו, שניהם מפורסמים עד מאוד, לא יכולתי לצאת. הכל הרגיש לי כל כך מזויף, אבל אז הגיעה ההקרנה שלנו, שבסופה יותר מאלף איש עמדו ומחאו כפיים בהתרגשות וכמה מהם גם נשארו לאחר מכן כדי להציג לנו שאלות עם תוכן אמיתי. נרגעתי, כי הבנתי שבעולם הקולנוע יש גם את הצד הזה".
