לאורך כל הקריירה הארוכה שלו, סטיבן ספילברג תמיד הוליך ואף פעם לא נגרר. הוא המציא את שובר הקופות המודרני ב"מלתעות", הציב רף חדש לשימוש באפקטים ב"אינדיאנה ג'ונס" ואז ב"פארק היורה", כתב מחדש את החוקים של סרטי החייזרים ב"מפגשים מהסוג השלישי" ואז ב"אי.טי" ושל סרטי השואה ב"רשימת שינדלר", וכיוצא בכך - וזה אף פעם לא היה בהכרח בעקבות נסיבות היסטוריות כלשהן, אלא מתוך יוזמה שלו, בתור מכתיב סדר יום בהוליווד.
השנה, באופן חריג, ספילברג הצטרף לדיון ולא פתח אותו. בעיצומה של ההתגוששות בין התקשורת לטראמפ, הוא קיבל לידיו לפני כעשרה חודשים בלבד תסריט של ליזה האנה בשם "העיתון", העוסק במלחמתו של הוושינגטון פוסט בנשיא ניקסון, והבין מיד כי אף שהסיפור מתרחש ב-1970, הוא רלוונטי ביותר לימינו. לכן, עם הגב לקיר, לקח על עצמו להוציא לדרך את הפקת הסרט ולסיים אותו חיש-קל כך שייצא לאקרנים בארצות הברית כבר בשלהי דצמבר הנוכחי ויהיה מוכן לטקס האוסקר הנוכחי, לפני שמישהו אחר מספיק ליצור תגובת נגד אקטואלית יותר. כלומר, מקרה נדיר שבו הבמאי הוותיק ראה רכבת דוהרת וקפץ עליה, ולא המציא בעצמו את חוקי המשחק.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, דדליין מלחיץ שכזה היה גם מנת חלקה של מערכת הוושינגטון פוסט, בהובלת העורך האגדי בן ברדלי. היא קיבלה לידה בתחילת שנות השבעים מצבור עצום של מסמכים סודיים ובהם כל האמת על המעורבות האמריקאית בווייטנאם, שהעמידה במבוכה גדולה את הממשל, והזדרזה לפרסם אותם מהיום למחר, לפני שמישהו יגזול מהם את הסקופ. הלחץ הזה הוביל לאחד ההישגים העיתונאים הגדולים והחשובים בכל הזמנים, וגם מספילברג הוא הוציא את המיטב - "העיתון" הוא סרט יוצא מן הכלל. מרגש, מותח, מרתק, עמוק ומורכב, מעורר השראה וקאנוני.
נקודת דמיון נוספת בין הסרט של ספילברג לוושינגטון פוסט: כמוהם, גם הוא מוצא את עצמו כעת בעמדת האנדרדוג. העיתון, בזמנו, סבל מנחיתות לעומת הניו יורק טיימס, וכפי שעורכו מגדיר זאת, השתרך מאחוריו בשש השנים הקודמות לעלילת הדרמה ההיסטורית. היריב המיתולוגי גם היה מי שהתחיל במלאכת פרסום המסמכים הסודיים, ועצר רק בגלל צו של שופט ניו יורקי שאסר זאת עליו ופינה את הבמה למתחרים - בתנאי, כמובן, שיעזו למרוד בציווי המשפטי ולצאת עם הסקופ בכל זאת. הבמאי הוותיק, בדומה לכך, התגלה כלוזר הגדול של עונת הפרסים: "העיתון" אמור היה להיות הפייבוריט הגדול שלה, אבל לא זכה באף גלובוס זהב או פרס בחירת המבקרים ואפילו לא קיבל ולו מועמדות אחת לפרסי האקדמיה הבריטית. גם באוסקרים, הנוכחות שלו אמורה להיות זניחה.
הכתף הקרה הזו אולי נובעת מכך כי ברוח הימים הפרוגרסיביים, הממסד הקולנועי משתדל להוכיח כי פניו קדימה. יוצר כמו ספילברג נתפס כנציג הדור הישן - בטח כשהוא משתף פעולה עם שחקנים ותיקים כמו טום הנקס, המגלם כאן את בן ברדלי, ומריל סטריפ, המשחקת את המו"לית שלו קתרין גראהם. כמו שקהל הבוחרים הצרפתי העיף השנה מן הפרלמנט כמעט את כל הפוליטיקאים המשופשפים והחליף אותם בצעירים אלמוניים, כך גם הוליווד, שמתנערת מזקניה לטובת הדם החדש.
מהלכים היסטוריים מוצדקים עקרונית שכאלה שופכים לעתים את התינוק עם המים, וכך קרה גם הפעם. "העיתון" ראוי להכרה ולהוקרה גדולות יותר, וזאת משלל סיבות, חלקן קולנועיות וחלקן מהותיות יותר. נתחיל בלחם ובחמאה: קודם כל, העשייה האמנותית שבו משובחת. ספילברג, יחד עם הצלם יאנוש קמינסקי, מצליח לחמוק מן המחוזות של השחזור ההיסטורי היבש והאפרורי. המפגש בין העיתונאי החוקר למקור שלו, למשל, הוא מופת של העמדת סצנה ושימוש בתאורה. מעבר לכך, הסרט כולו מצליח לסחוף כמעט לאורך כל הדרך, בגלל שהבמאי מקפיד כי הוא יהיה כל הזמן בתנועה. אנשים רצים, עיתונים מתעופפים באוויר, אסימונים עפים ברוח וכיוצא בכך - אין כאן כמעט רגע סטטי.
נוסף לכך, הליהוק ועבודות המשחק הן גם כן תענוג לעיניים. דווקא הנקס וסטריפ מרשימים פחות, ויש בתצוגה שלהם משהו קצת צפוי, ומי שגונבים את ההצגה הם שחקני המשנה. בצד העורך והמו"לית עומדת גלריה של עשרות דמויות: עובדי המערכת, בהם בכירים וזוטרים יותר; הכוורת הכלכלית והמשפטית שמקיפה את המוציאה לאור ומנסה לשכנע אותה שלא לפרסם את החומרים, שכן הדבר עלול לעורר את חמתו של הנשיא הכוחני והנקמני, לסכן את עתידו הכלכלי של העיתון ואפילו לשלוח אותה לכלא; ועוד שלל אושיות מן הצדדים השונים של המתרס. מגלמים אותם שחקנים שהופיעו לאחרונה בכל סדרת טלוויזיה אפשרית, למשל בוב אודנקירק ("סמוך על סול"), קארי קון ("הנותרים", "פארגו") ומייקל סטולברג ("פארגו" גם כן, "אימפריית הפשע", ואפשר לראותו השנה גם בסרטים "צורת המים" ו"קרא לי בשמך").
כל אלה מפגינים ביחד ולחוד עבודה מדויקת, קפוצה כאגרוף, נבונה ומלאת אופי. נהוג לזלזל בשחקנים אמריקאים ולהעריץ את עמיתיהם הבריטים, אבל איפה "העיתון" ואיפה "שעה אפלה" הבריטי, בו תצוגות המשחק מצועצעות, חנפניות ומזויפות. ליגה אחרת.
המעלה השנייה של הסרט היא מורכבותו. "העיתון" יכול היה להיות עוד תוצר ליברלי שגרתי שתוקף אך ורק את ניקסון, כאילו הבעיה היא רק באדם ואפילו לא בשיטה. אך התסריט של האנה, אותו שכתב ג'וש סינגר (שהיה שותף לכתיבת "הבית הלבן" ו"ספוטלייט") מדגיש שוב ושוב כי גם הנשיאים הדמוקרטים לפני כן היו אחראים לתסבוכת בווייטנאם, וכי גם הם היו אחראים להנצחת קשרי ההון-שלטון. בן ברדלי בעצמו מודה שוב ושוב ביחסים הלא אתיים שהיו לו עם הנשיא קנדי, אותו הוא עדיין מכנה "ג'ק", והדבר מעיק על מצפונו. בכלל, אשמה היא מוטיב מרכזי בסרט: מלכתחילה, מספרים לנו, המסמכים שמפרטים את כל השגיאות האמריקאיות נולדו מתוך רגשות האשם של שר ההגנה רוברט מקנמארה, שאולי ראה בכתיבתם סוג של וידוי וחשבון נפש.
מהותי מכל, ברוח הימים, הוא האספקט הפמיניסטי של הסרט. נהוג להשוות את "העיתון" ל"כל אנשי הנשיא", שמתרחש מעט לאחר מכן באותה מערכת עצמה, ומתאר כיצד חשף וושינגטון פוסט את פרשת ווטרגייט. אך בקלאסיקה הזו, הנשים במקרה הטוב היו מכינות קפה. פה, לעומת זאת, דמות נשית עומדת במרכז והיותה אישה היא אחת הסוגיות המרכזיות בעלילה. ככל שמתקדם התסריט, כך אנו מבינים עד כמה החברה הפטריארכלית ביטלה את המו"לית קתרין גרהאם והמעיטה בערכה. את העיתון הוריש אביה בתחילה לבעלה, ורק לאחר מותו, כברירת מחדל, היא קיבלה עליו את האחריות. גם אז, כל הקודקודים סביבה היו גברים והם נהגו להקטין אותה ולפסול את דעתה. כך הם עושים גם בעת המחלוקת סביב השאלה אם יש ללכת נגד ניקסון ולפרסם את המסמכים או לא, והמאבק שלה נגדם הוא לא רק קרב על חופש העיתונות וחופש הביטוי אלא גם על החופש שלה, ושל כל אישה, לחשוב ולהחליט בעצמה.
הסרט מבהיר כמובן שזה לא רק עניין אישי של גרהאם, בשורה ארוכה של דיאלוגים המתייחסים לנושא: משיחה בין העורך ואשתו שבה היא מסבירה לו כיצד מה שחווה המו"לית היא מנת חלקה של כל אישה באמריקה, ועד סצנה בה אנו חוזים ביחס המשפיל לו זוכה מתמחה בבית המשפט העליון, רק בשל היותה בחורה צעירה. בסופו של דבר, ברגע הכרזת פסק הדין ההיסטורי באשר לשאלה אם מותר לעיתונים להמשיך לפרסם מסמכים כאלה ואחרים, ספילברג בוחר שלא להשמיע אותה בקולם של השופטים, אלא מעביר את הכבוד לאחת מן הדמויות הנשיות בסרט.
מעבר לכל זה, הסרט כמובן ממחיש מחדש את חשיבותה של עיתונות חופשית. הוא רלוונטי לא רק לעיתונאים, אלא גם לראשי ממשלה שמאיימים על החופש הזה בגלל פרסום קלטת שלא מוצאת חן בעיניהם, או לטוקבקיסטים המאיימים על אנשי תקשורת רק בגלל שעשו את עבודתם ופרסמו אותה. לפני שנתיים, בעת פרסום הביקורת על "ספוטלייט", חזינו בפסימיות (ובחפזון מן השטן) שזה יהיה אולי הסרט האמריקאי הגדול האחרון בנושא, אך מאז התקשורת הוכיחה מחדש את החשיבות והנחיצות שלה עם פרסום שלל תחקירים שטלטלו את העולם - למשל זה של הניו יורק טיימס על הארווי ווינשטיין, שמוביל כעת לאחת התנועות החברתיות החשובות בדברי ימינו.
אז נכון, "העיתון" מעט דידקטי, אידיאליסטי למדי, ובכל מקרה נטול אירוניה עצמית. זה מזמין אותנו לעקוץ אותו בעצמנו, אבל מה לעשות שלפעמים פשוט לא מגיע לסרט שנקניט אותו, משוכנע בעצמו ככל שיהיה. בן ברדלי וקתרין גרהאם היו אנשים דגולים שעשו מעשה דגול, וראוי להצדיע להם, בדיוק כפי שסטיבן ספילברג, במאי דגול בעצמו, עשה כאן.
ואמנם "העיתון" כבר לא יזכה בפרס האקדמיה האמריקאית לסרט הטוב ביותר, אבל גם "כל אנשי הנשיא" לא זכה בו ("רוקי" לקח את הפסלון על חשבונו), ובדיעבד, זה לא הפך אותו לפחות מעורר השראה או חשוב. אוסקר כבר לא יהיה פה, אבל כמה צופים וצופות שייצאו מן האולם עם חשק לפרסם תחקירים שישנו את העולם לטובה, אולי כן.
