בעקבות ההצלחה העולמית של "עץ לימון" בעשור הקודם, נהיה ערן ריקליס אחד הבמאים הישראלים הכי מוכרים ומקושרים בזירה הבינלאומית. בזכות כך, הוא משכיל שוב ושוב להרים פרויקטים נוצצים, עם תקציבים גבוהים ושמות גדולים שבדרך כלל לא באים לפה. ב"פלייאוף", למשל, ליהק את השחקן בעל השם דני יוסטון לגלם את רלף קליין. ב"להישאר בחיים" ("זייתון"), על מלחמת לבנון הראשונה, עבד עם גארת אנווין, המפיק זוכה האוסקר של "נאום המלך", ועם הכוכב האמריקאי סטיבן דורף, וב"ערבים רוקדים", העיבוד לספרו של סייד קשוע, הציג ערכי הפקה גבוהים ברמה שנדיר למצוא בקולנוע המקומי.
בכל אחד מן המקרים, הציפיה היתה כי השילוב בין התכנים המסקרנים של הפרויקטים וההשקעה בהם יולידו סרטים גדולים, שיקפיצו את הקריירה של ריקליס עוד צעד קדימה ותוך כדי כך גם את התעשייה הישראלית כולה. למרבה הצער, זה לא קרה. התוצרים הללו המחישו את האנושיות, האכפתיות והמחויבות של הבמאי, שהתגלתה השבוע גם בפועלו נגד גירוש מבקשי המקלט, את האהבה שלו לסיפור המעשה הקולנועי ואת יכולתו לתפור הפקות מרשימות, אבל בסך הכל הם התגלו כאכזבות אמנותיות וגם לא זכו להצלחה יוצאת דופן בארץ או בעולם.
בסוף השבוע האחרון עלה כאן "מסתור", סרטו החדש של ריקליס, שעל פניו היה אמור לאפשר לו (ולנו) לעשות את קפיצת המדרגה. מדובר בדרמת מתח, פעולה וריגול, עם אפיל גלובלי גדול עוד יותר מאשר ביצירותיו הקודמות: העלילה מזגזגת ברובה בין גרמניה ולבנון, הדיאלוגים באנגלית, והכוכבת היא לא אחרת מאשר גולשיפטה פרהאני, גולה איראנית החיה בפריז ונחשבת לאחת השחקניות העולות של הקולנוע האירופאי, כשבצדה ליאור אשכנזי ונטע ריסקין, שניים מן הכוכבים העסוקים של התעשייה המקומית בעת האחרונה.
כל אלה מציגים בפניו סיפור המכה בכל הברזלים הכי חמים. ריסקין מגלמת סוכנת מוסד, המתאוששת כמובן מטראומה אישית, אלא מה, ונשלחת למשימה אחת אחרונה: לנסוע לדירת מסתור בגרמניה ולעשות שם בייביסטר למשת"פית לבנונית של הארגון הישראלי, אותה מגלמת פרהאני. בין קנוניות בינלאומיות, מרדפים ופיצוצים, נרקם בין השתיים קשר עמוק ומיוחד, דרכו עולות לדיון סוגיות של נשיות, זהות ואמהות.
אם כך, "מסתור" מבקש לנצל את המומנטום של "חטופים", "כפולים" ו"פאודה", וליצור מותחן ריגול מזרח-תיכוני, אך ברוח הימים גם להעניק לו טוויסט נשי. בתיאוריה, זה נשמע כמו להיט בטוח, אך במציאות, הסרט לא נהנה עד כה משום תהודה בינלאומית ולא היה נוכח בשום פסטיבל חשוב. גם בארץ קבלת הפנים כלפיו היתה קרירה, ונוסף לכך שהוא דורך במקום האחרון בטבלת המבקרים, גם האקדמיה המקומית לא העניקה לו שום פרסים.
למרות הרצון הטבעי לעודד את האנדרדוג, צפייה בסרט מגלה כי הקרירות כלפיו מוצדקת. נהוג להיות מנומס כלפי הקולנוע הישראלי, כי אחר כך לא נעים כשפוגשים את אנשי הצוות במציאות או חלילה בפייסבוק, אבל היושרה מחייבת לומר את הדברים בצורה הברורה ביותר: "מסתור" פשוט לא עובד בשום צורה. כמותחן אקשן הוא מופרך על גבול החובבני, וכדרמה אנושית הוא שטחי עד מקושקש.
אם נחזור לנקודת ההתחלה, אחד האלמנטים הכי כושלים בסרט הוא דווקא מה שאמור היה להיות האטרקציה העיקרית שלו. גולשיפטה פרהאני הפגינה תצוגות עילאיות כמעט בכל סרט בו ראיתי אותה, אך כאן מספקת את ההופעה הפחות טובה בקריירה שלה. היא מקבלת רפליקות שאינן אלא ממבו-ג'מבו אחד גדול, ובהתאם לכך מדקלמת אותן בחוסר חשק. גם שאר השחקנים נראים כמי שפועלים על טייס אוטומטי, וחלקם מקשטים את הדיאלוגים הסתמיים שלהם במבטאים מוזרים.
מעבר לכך, קשה לדעת איפה להתחיל ואיפה לעצור בפירוט התחלואים של הסרט: קטעי הפעולה, למשל קרב יריות בחדר המדרגות, עשויים ברמה ההולמת מותחן סוג ג' משנות השמונים; הניסיונות ליצור מתח היצ'קוקיאני דרך סצינות אווירה בכיכובו של מוכר עיתונים עם מבט חשדני, מתגלים כנלעגים אף הם; הטרוריסט הלבנוני ממנו נמלטת הגיבורה אמור להיות מזרה אימה, אך הוא לא משכנע בעליל, וכדי לעצב את המפקדה שלו מסתפק "מסתור" בשולחן ועליו מכשיר טלפון; כל קווי העלילה הקשורים בריגול הם לא יותר מאסופה של קלישאות חיוורות, מה שגורם לו להיראות כחיקוי זול של הסדרות שהוזכרו קודם לכן ושל "ללכת על המים" וסרטים דומים קודמים; והתסריט כולו, המעבד לא בהצלחה סיפור של שולמית הראבן, אינו משכנע לרגע. הוא בנוי מפסיכולוגיה בגרוש והתפייטויות זולות, למשל ציטוטים של חליל ג'ובראן שמקשטים רגעי מפתח.
נסתפק בכך, אך נציין גם כי כמעט כל הדמויות הערביות ובעיקר אלה המוסלמיות מוצגות כאן באופן שלילי על גבול הסטריאוטיפי והקריקטורי, מה שכמובן מוציא עוד יותר את העוקץ מן היומרות ההומניות ושוחרות השלום של הסרט. קשה היה שלא להתלהב בתחילה מן הכוונה של "מסתור" לקחת ז'אנר נדוש וגברי כמו מותחן המוסד הישראלי ולראשונה להשתמש בו כדי להציג שאלות על נשיות, אך מן הרעיון הזה לא נותר דבר. התוצאה לא משכנעת, לא מותחת ולא מרגשת, בלשון המעטה, ואין ברירה אלא לסכם אותה במשוואה פשוטה: כגודל הפוטנציאל כך גודל הפספוס.
