קשה להישאר אדיש אל מול הנוכחות של נטע ברזילי. אולי זה הניגוד בין הרוך והתמימות לבין הכריזמה האדירה על הבמה, ואולי זה הודות לתלבושות המרהיבות, הקול המופלא וההגשה החכמה. היא סחפה את אהדת השופטים והקהל מהרגע הראשון ומשוכנעת שהריאליטי הוא רק תחנה אחת בדרך הארוכה שלה. מחר בערב (שלישי, קשת 12) ייערך גמר "הכוכב הבא", ובו תתייצב ברזילי לצד שלושת הפיינליסטים שיתחרו על כרטיס כניסה לתחרות הבינלאומית.
הריאיון איתה נערך בין חזרה לחזרה לקראת השידור החי. היא מעידה על עצמה שהיא מתרגשת מאוד, "אחרת אין טעם לכלום", ומספרת על התגובות המרגשות ברחוב. "זה לא נורמלי, זה לא אמיתי. אני לא יודעת איך להגיד תודה על כל האהבה וההשראה".
מה עובר עליך בימים אלה?
"זה משהו שהוא יותר גדול ממני. אני מבינה שסדרי הגודל של הדבר שאני מביאה והדבר שאני עושה הם כל כך גדולים, אני מקבלת הדהודים של זה מכל מיני אנשים ומכל מיני אוכלוסיות".
מה למשל?
"הקהילה הגאה עשתה עלי פרודיה ב'אריסה', וזה נורא ריגש אותי. הם עשו סרטון בהשתתפות כרמית, אייקון של הקהילה, עם הלופר. הסרטון קיבל המון המון צפיות וזה היה מאוד מאד מצחיק. חוץ מזה, בנות ניגשות אלי ברחוב ואומרות שאני דמות חיובית ומדהימה וכיף שאני נמצאת על המסך ועושה דברים שאף אחד לא עשה. זה מדהים, זה כל כך מרגש אותי לראות שאני מצליחה לשנות משהו קטן".
ההשתתפות של ברזילי (24) אינה מובנת מאליה עבורה. שנים ארוכות היא התלבטה, אבל לא העזה לגשת לאודישנים. "כל השנים פחדתי וחשבתי שאני לא מוכנה. עד שלא ידעתי שבתוכי אני יכולה, שיש בי את הדבר הנורא מרענן הזה שהוא אני. רציתי שהאפקט יהיה כמה שיותר גדול ולהגיע כמה שיותר מוכנה. הייתי צריכה עוד רגע להכין את עצמי. אנשים שבאים בגילאים מוקדמים, יכול להיות שזה מתאים להם, אבל זה לא כל כך התאים לי, כשאני חושבת על עצמי בגיל נורא צעיר. הרי גדלנו על תרבות הריאליטי. כשנינט ניצחה הייתי בת פחות מ-10. זה תמיד היה בתודעה ותמיד היה בשיח סביבי"
אז מה דחף אותך בסופו של דבר?
"זו היתה החלטה שנלקחה במשך המון זמן, הייתי צריכה להתבשל, לחוות מה זה להצליח בעצמי ולבד. גיליתי שזה מאוד קשה. לא פשוט בתעשייה ויקר מאוד. חשבתי, 'למה להסתיר את הדבר הזה בבטן? למה לשמור אותו לעצמי?' רציתי לחלוק עם עוד אנשים, אני פשוט מקבלת כל כך הרבה חזרה".
במהלך התכניות אמרו לך לא פעם שזו זכות שיוצרת בסדר גודל שלך משתתפת בתכנית הזו. בעצם יש כאן הנחה מובלעת, של השופטים והמנחים, שיוצרים אמיתיים לא עושים ריאליטי. זה משהו שעבר לך בראש?
"אני לא חושבת שיוצרים אמיתיים לא עושים ריאליטי, זה לא נכון. אומנות אמתית צריכה להגיע לכמה שיותר אנשים. ריגש אותי להביא משהו באיכות לפריים טיים. זה גם ריגש את המפיק שלי ולכן אנחנו עושים את זה. אני חושבת שאנשים צריכים לבוא לריאליטי ולהביא את האומנות שלהם כי בסופו של דבר זו במה, במה מול עשרות אלפי אנשים שצמאים לזה, אנשים צמאים לתרבות, צמאים למשהו חדש כבר כל כך הרבה זמן. זה מרגש להיות זו שעושה את זה וזו שפותחת את הדלת ונותנת לגיטימציה לאמנים אחרים לעשות את זה".
לאורך העונה סיפרת על הילדות שלך, על מקרים של ביריונות, אי קבלה וקושי. זו בעצם חוויה הפוכה לזו שאת עוברת עכשיו.
"גם עכשיו עם כל האהבה שאני מקבלת, אני מקבלת המון ריקושטים מאנשים שקשה להם לקבל את הדבר הזה שהוא אני, את הדבר החדש. יש אנשים שקשה להם עם שינוי".
מה למשל?
"אני קוראת המון המון תגובות. אני קוראת טוקבקים בשביל להבין, אני אוהבת לסנן את הביקורות שחשובות לי ואין בהן רוע. אני רואה המון ריקושטים על זה שאני לא שרה בצורה מסורתית כמו שאנשים רגילים לשמוע. ואין לי את המניירות של זמרת גדולה כמו שמצפים ממני להיות. עולה בחורה גדולה על הבמה ומצפים שיהיה לה קול עצום ומסלסל ומרגש. אני מאמינה שיש מקום לעוד דברים ועוד קשתות. ולא כולם מתחברים לזה וזה ממש בסדר. לכל אחד יש דעה ולכל אחד זכאי להגיד אותה וזה בסדר גמור. אם הייתי קונצנזוס זה היה מדאיג. זה שאני מעוררת שיח ומעוררת תשומת לב, לא משנה אם תשומת לב חיובית או שלילית, זה טוב, זה אומר שמשהו קורה. אם הייתי קונצנזוס זה לא היה משנה כלום. 'אה יופי, היא טובה'. למי אכפת? השונות והייחוד זה משהו שכיף להביא. כיף לשנות וכיף לטלטל את הספינה. אני מרגישה שליחות גדולה שאני עושה את זה".
לפני התכנית ניגשת לאודישן לקברט של קרן פלס ולא התקבלת. לא חששת מהמפגש איתה?
"קרן הפחידה אותי, היא לא קיבלה אותי לאודישן, חשבתי שהיא לא חשבה שאני טובה מספיק והיא תיתן לי ביקורות קשות, מה שהתברר כהנחה שגויה לחלוטין. היא עמדה לצדי כל העונה ואני מאושרת על כך. אני מרגישה בת מזל שקרן יושבת בשולחן ואומרת את הדברים שהא אומרת, זה נותן המון המון כוח".
מה היה שם באודישן?
"היא שלחה סקיצה מהמחזמר, שיר על דיאטה מגברים. עשיתי אותו על הלופר, בחדר עם מגבר קטן. אחרי האודישן הייתה התלחששות כזאת ויצאתי החוצה. אחר כך קיבלתי מייל מההפקה שלא אוכל להמשיך איתם בתהליך וזהו. היו הרבה פרויקטים שלא התקבלתי אליהם באותה התקופה ולא היתה לי עבודה. ואז החלטתי שכנראה זה השקט של לפני הסערה. חייבים ללכת על משהו קיצוני, או הולכים ללמוד פסיכולוגיה".
זו הייתה התכנית?
"כן, ללמוד פסיכולוגיה או חינוך. נורא רציתי להיות גננת. אם לא הייתי זמרת, כנראה שהייתי גננת. אני נורא אוהבת ילדים ואנשים. הייתי מדריכה בנוער העובד והלומד שנים, עשיתי שנת שירות בתנועת תרבות ועבדתי עם נוער בטבריה".
התגייסת לנח"ל?
"לא, שירתתי בלהקה צבאית. בשנת השירות לקחנו החלטה משותפת כגרעין שאני צריכה ללכת ללהקה צבאית. זו הייתה החלטה משותפת של כולנו. כולם הרגישו שיש משהו שאני רוצה, אמנם אני אוהבת את האידיאל וזה היה לי חשוב, אבל היה לי חשוב לעשות את זה. המוזיקה הרגישה כמו הייעוד שלי בצורה ברורה ומובהקת, משהו שאני צריכה לעשות. כשהגעתי ללהקה צבאית הכל הסתדר לי חברתית. כבר לא הייתי שונה ומיוחדת. הייתי דמות פופולרית מאוד וזה היה מאוד מרגש להרגיש את זה. אם תהיתי מה המקום שלי, ועם איזו אוכלוסיה אני צריכה להסתובב, הצבא סידר לי את זה. זה היה מה שהייתי צריכה אנרגטית, האנשים בצבא, האנשים ששרתתי איתם".
נראה שיש פער גדול בין איפה שאת היום לילדות שלך. מה היתה החוויה המרכזית? מה עברת שם?
"לא הייתי ילדה פופולרית. הייתי ילדה עם חוש דרמטי מאוד גדול, והייתי רגישה נורא. הייתה לי נפש של אמן בלי שהתכוונתי או בלי שרציתי. לא רציתי להיות שונה, או מוזרה, או מיוחדת, לא ייחלתי לזה. בתור ילדה שמנמנה הדבר היחיד שרציתי זה להיות נורמלית. היחיד. רציתי שיהיה לי חבר ושתהיה לי בת מצווה כמו לכולן, ושאוכל ללבוש בגדים כמו כולן ולדבר כמו כולן ולהרגיש כמו כולן, אבל שום דבר לא היה נורמלי אצלי, שום דבר לא היה כמו כולן. אנשים שמים לב לזה, אנשים שמים לב שמשהו שונה או מוזר אצל בן אדם אחר והם מפחדים ומתרחקים מזה. זה משהו שליווה אותי, בעצם עד סוף התיכון. הדבר שנתן לי יתרון היה זה ששרתי, ואז אף אחד לא ריחם עלי".
יש איזה סיפור ספציפי שאת זוכרת?
"האמת שהכול מודחק, אני צריכה סשן עם מטפל בשביל לדוג הכול החוצה. בשביל לשרוד את הסיטואציות האלה הייתי צריכה מאוד מהר לשכוח אותם. החוויה הכללית היא שהייתי נגיד נבחרת אחרונה בשיעורי ספורט, הייתי נשארת אחרונה בלי בן זוג כשמתחלקים לזוגות, זה תמיד קרה עוד פעם ועוד פעם, ואז זה ברור לך שאת החריגה והשונה, אף אחד לא בוחר בך, אף אחד לא רוצה להיות לידך. את גדלה עם התחושה הזאת, התחושה המקופחת, שאני לא מספיק טובה, לא מספיק יפה, לא מספיק מוכשרת, לא מספיק חברותית ולא מספיק מגניבה".
והיום את מבינה שאת כן?
"היום זה ככה. פעם זאת לא הייתה התמונה. כשכולן רזות את פוחדת להתלבש ולהיות אחרת ואת פוחדת להגיד את מה שיש לך להגיד. פחדתי שנים, שנים. פחדתי שנים ללכת על מה שאני רוצה, כמו למשל ללכת לריאליטי. אני חושבת שזו התקופה הכי טובה לעשות את זה, ואני רוצה להגיד לכולם 'לכו על החלומות שלכם', החיים קצרים, זה נגמר תוך שלוש שניות, למה לבזבז זמן על להיות מישהו שאתם לא? אלה התובנות שאני מבינה בתהליך הזה".
אלה תובנות של אדם מבוגר, את עדיין צעירה.
"אנשים שחווים דברים בצורה קיצונית, כמו נגיד אובדן, זה מבגר נורא מהר. חווית החיים שלי הייתה כל כך קיצונית - להיראות כמו שאני נראית ולעלות על במה, זה מכריח אותך לעבור משהו קיצוני. זאת הסיבה".
אם היית יכולה לבחור, היית מעדיפה להיות רזה?
"אני חושבת שאני יפה בכל הווריאציות שלי. אם אחליט איזה יום להרזות אהיה גם יפה וגם עכשיו אני יפה, זה לא ישנה הרבה".
זה מעסיק אותך?
"לא. ממש לא. אני יכולה להגיד היום כשאני עומדת בחדרי הלבשה ועומדים שם אלפי רקדנים ואני מתפשטת כאילו אין אלוהים".
מתי זה קרה?
"עשיתי פרויקט עם אנסמבל בת שבע, וכשהייתי בחדר הלבשה עם הבנות וכולן התפשטו, הן נראו לי אותו הדבר. לכולם היה את אותו הגוף, נורא ספציפי, כל כך שונה מהגוף שלי. הייתי כבר במצב שאני אוהבת את הגוף שלי, ואז כל הרקדניות עמדו והסתכלו. אם היית תופסת אותי בסיטואציה הזו כשהייתי בגיל 18 או 17, הייתי מתה, לא הייתי בכלל נכנסת לחדר עם הרקדניות האלה. הפעם זו לא היתה בעיה, זה היה רגע מיוחד. זה היה מאוד מרגש להרגיש בטוחה. מין תחושת ניצחון כזאת".
מה היה הרגע הכי קשה בתחרות? רגע שפגע בך?
"כשבן אל אמר שנמאס לו מהלופר. זה היה רגע קשה. זה היה רגע קשה כי בן אל מוביל דעת קהל, וכשהוא קובע דבר כזה, אז הוא בעצם קובר אותו בצורה ממש מובהקת. בן אדם אחד שמחליט בשביל המון אנשים, הרגשתי שזה לא נכון שהוא עושה את זה".
בואי נדבר על הלופר, זו ממש מערכת יחסים.
"כשהייתי בת 18 או 19 בצבא ראיתי סרטון של קימברה, אומנית שעושה לופר. היא זמרת מדהימה, החלטתי שאני קונה את זה. חסכתי המון כסף, עבדתי במלצרות וקניתי את זה. וברגע שקניתי אותו נגעתי בו פעם אחת. זה הרגיש לי שזה גדול עלי. אני לא יודעת ממה פחדתי אבל זה פשוט לא הרגיש נכון. אחרי הצבא התחלתי להופיע בג'אמים של ג'אז ובלוז, ערב שהמון נגנים מגיעים וזמרים, ועולים ומאלתרים. גיליתי שההבדל ביני לבין כל מיני זמרות אחרות הוא שאני מפיקה כל מיני סאונדים, שנשמעים לי בראש הגיוניים ולגיטימיים, וזמרות אחרות מפחדות לעשות. אלה דברים ששמענו וריאציות שלהם על הלופר עד עכשיו".
זה אותו לופר מאז?
"לא, הייתי צריכה לופר יותר ויזואלי. יש איתי על הבמה שני לופרים, אחד שהוא הראשון שלי, הוא ברקע ומה שאני מכפילה את הקול שלי, ההרמונייזר, בכל מיני מרווחים שיוצרים הרמוניה, זה הלופר הוויזואלי, של הערוצים. זה מה שבעצם כולם רואים, זה חמישה כפתורים ורואים אותי לוחצת על כפתורים".
ומה הרגע הכי מרגש?
"אני מתלבטת בין "וואט איז לאב", הנאמבר שהביאו לי את אמא שלי והייתי צריכה להיכנס לחוויית הבריונות ולשיר דרך זה, הכנתי משהו אחר בבית, ופתאום זה קיבל תפנית נורא נורא דרמטית. לבין "וואן אה בי", בו אני מופיע על במה כמו שאני רגילה, ומקבלת על זה כל כך הרבה אהבה, וגם המון שנאה, תמיד יש המון המון אהבה והמון המון שנאה. אבל זה בסדר, מתמודדים עם זה".
אם היית פוגשת את הילדים שהציקו לך מה היית אומרת להם?
"הייתי מחבקת אותם, והייתי אומרת להם תודה שעשיתם את מה שעשיתם, זה חיזק אותי, ועשה את מי שאני עכשיו. לא הייתי כזאת אם זה לא היה קורה".
היום את במקום אחר?
"לא לגמרי. עדיין מתייחסים לזה, עדיין אומרים לי 'אבל אם היית רזה', 'איזה יפה היית', ו'איזה יופי זה היה'. זה יצא מאוזן אחת ועובר מהשנייה".
איפה תהיי עוד עשר שנים?
"זה משחק שאני לא אוהבת לשחק, כי זה אומר שמה שאני אומרת קורה, ואני רוצה שהחיים יפתיעו אותי. אם היית אומרת לי לפני שנה - שאני הולכת להשתתף בקדם אירוויזיון, הייתי צוחקת לך בפנים. זה לא היה בחלומות הכי פרועים שלי. כל מה שרציתי זה להופיע באינדינגב".
למה זה לא קרה?
"הם לא פנו אלי, כל כך רציתי, אני עדיין רוצה".
אני מניחה שתקבלי צלצול השנה.
"זה כבר כל כך לא אינדי, ולצערי הרב אני לא חושבת שאופיע שם, אבל אלך כל שנה לראות את זה".
אין לך חשש שכמו הרבה כוכבי ריאליטי אחרים, בסוף התכנית תיעלמי?
"אני לא אתן לזה לקרות. אני חושבת שמה שהריאליטי לימד אותי זה שאסור לי להפסיק לעשות. אני והמפיק שלי עובדים עכשיו נורא קשה על מופע מקורי, חומר מקורי ושירים מקוריים, באיזשהו מקום נמאס לי לעשות קאברים, אני רוצה להביא את מה שיש לי להביא. אני רוצה להוציא שירים, וידאו ארטים, אומנות, ולשתף פעולה עם אמנים גדולים".
מי למשל?
"הייתי רוצה לעשות קליפ עם רועי כפרי".
איך היחסים מאחורי הקלעים עם שאר המתמודדים?
"כולנו חברים. אני חושבת שאין לי מה להשוות לאחרים, אני מרגישה שאני משחקת משחק אחר. אי אפשר לשים אותנו באותה משוואה".
מאיה בוסקילה כתבה פוסט ארוך ובו הסבירה שזה לא הוגן להעמיד אותך בתחרות מול המתמודדים האחרים. "לא פייר למתמודדים שמתמודדים עם ביצועים קוליים אמיתיים בלי מכונה שמשנה את הקול בצורה חדשנית ומושלמת" היא כתבה. אז בעצם את מסכימה איתה במידה מסוימת.
"תחרויות שירה הן במה מטורפת בפריים טיים לעשות שינוי. אני חושבת שאני אקט מוזיקלי שהוא מעניין. אני חושבת שלא היה אותו אף פעם באירוויזיון, ויכול ממש ממש לעבוד. אנשים אוהבים שלא משנים להם את המשחק והכל נשאר כמו שהוא כבר 15 שנה, זו טעות, אנחנו לא נתקדם לשום מקום, אנחנו מדינת ישראל, אנחנו אומת הסטארט-אפ, למה לא לחדש ולהשתנות? אני לא אומרת שהם לא פצצת כישרון, אבל צריך לתת מקום לכולם ואני חושבת שזה הוגן שיש משהו שמרענן, למה אני צריכה להיות להיות כמו כולם? לשיר שירים גדולים? למה? יש מקום למוזיקה הזאת".
מה תשירי בגמר?
"אשמור את זה כסוד. הפתעה".
הלופר יהיה?
"כן, וגם משהו של שרית חדד. היא אייקון מטורף, האישה הכי חזקה בעולם. מגיע לה ומגיע לי לעשות שיר שלה".