ריאן מרפי צריך להפסיק לעשות סדרות טלוויזיה ולעבור לביים קליפים. קליפים זה דומיין הבית שלו, ובמילא מה שהוא יודע לעשות הכי טוב. בקליפים אין עלילה אלא יסודות מטרימים של עלילה. בקליפים יש יותר דגש על נראות ועל סטייל מאשר על תוכן. קליפים יכולים להיות אבסטרקטיים ולחיות במימד שלא מחויב לריאליזם. קליפים הם אובר-דרמטיים מטבעם, שואו אחד יפה נוצץ וגדול שמטרתו בעיקר להמם את המתבונן ולהותיר עליו רושם חיצוני שלרוב מתפוגג אחרי שנייה. קליפים הם פוזה, פוזה זה דאווין. וזה לא בסיס מספיק טוב לסדרת טלוויזיה.
הוא כמובן לא יעשה את זה, בטח שלא עכשיו לאור חוזה ה-300 מיליון דולר שחתם לאחרונה עם נטפליקס כדי להוליד את הילדים שלו תחת קורת גגה. "פוזה" היא הסדרה האחרונה שיצר מרפי עבור רשת FX, מתנת פרידה לרשת שהייתה הבית שלו ב-15 השנים האחרונות, ואין ספק שמדובר בנאמבר סיום שנאמן למופע כולו. זה מפגן וירטואוזי ומעורר השתאות של קאמפ, סטייל, ריקודים ואופנה מהולים במלחמה בקיפוח ובהעצמה נשית וטרנסג'נדרית, שארוז בתלבושת דראג נוצצת ומוגש במוחצנות מופגנת וגאה בעצמה תוך כדי אמירת "גירללל" והבעה של רסטינג ביץ' פייס. האם יש משהו מעניין שעומד מאחורי כל השואו הזה? אפשר להתווכח.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
"פוזה" מתרחשת בניו יורק של שנות ה-80, שמסתמן כעשור החביב על הטלוויזיה של ימינו, ומתמקדת בעיקר בתת-התרבות הקווירית השחורה והלטינית שאף אחד לא באמת דיבר עליה עד עכשיו (מלבד סרט תיעודי בשם "פריס בוערת" משנת 91', שעליו מבוססת הסדרה באופן חצי רשמי שלא מצריך קניית זכויות). כלומר הטרנסג'נדרים, מלכות הדראג, הקרוסדרסרים, ההומואים המוחצנים וכל מי שהעולם ההטרוסקסואלי הלבן ירק אותו החוצה. רובם כמובן נושלו מביתם עקב נטיית הלהט"בית, ועל כן יצרו לעצמם בתים אלטרנטיביים בהם יכלו להתנהג ולהיות כפי שרצו, כשהבתים הללו פיתחו מעין משחק של יריבות פנימית ידידותית בכל הנוגע להעמדת נשפים - מופעי אופנה והפגנת סטייל. יש פה מצע דרמטי מאוד נוח לעיסוק בנושאים כמו הומופוביה, טרנספוביה, איידס, משפחות שכן בוחרים, הבעה עצמית וחתרנות תחת הממסד. יש פה גם פריצת דרך בתחום הייצוג הטרנסי - 31 דמויות להט"ב ו-108 חברי קאסט וצוות טרנסג'נדרים, הגדול ביותר בטלוויזיה אי פעם. למרבה הצער, יש פה גם חיפוף ריאן-מרפיאי מאפיין בכל הנוגע לכתיבה של דרמה אמיתית ומקורית שנובעת מהפנים אל החוץ ולא להפך.
מרפי עצמו מודה שלא מעניין אותו לשבת מול מחשב ולהקליד, הוא אדם של הערות, מה שמסביר למה הוא מעדיף בעיקר לביים לאחרונה. הוא גם אומר שהמילה החביבה עליו בלקסיקון השפה האנגלית היא המילה "יותר", וזה בהחלט ניכר "בפוזה". כל קטעי הריקודים, הדראג ותצוגות האופנה (שהופקדו בידי הכוריאוגרף של הקליפ ל"שנדליר") הם גדולים מהחיים ומושקעים ברמה של מיני-קליפים אינדיבידואלים, אבל הם תפורים זה לזה באמצעות קלישאות עצלות של לקוח שמתאהב בזונה ומנסה להוציא אותה מהביזנס, או מנהלת בית ספר לריקוד (במקור טטיאנה מסלני, שלוהקה מחדש בעצב) אשר משתכנעת לתת צ'אנס לאודישן של נער עזוב אך מוכשר וכמובן שמקבלת אותו למרות שהכיתה מלאה והדדליין חלף ואין לו כסף בכלל. שלא לדבר על דמויות שלמות כמו זו של ג'יימס ואן דר ביק, שמגלם מנהל בכיר באימפריית הנדל"ן של טראמפ (והיה אמור להיות דמותו של טראמפ הצעיר עצמו, עד שמרפי הבין שאף אחד לא באמת רוצה לראות אותו), והוא כולו התגלמות בנאלית של פריבילגיה לבנה בצורה הכי שטחית ולא מעודנת שיש; או דמותה של אלקטרה, טרנסג'נדרית מעוררת יראה שמתפקדת בתור נבלית שרירותית המתנהגת ברשעות כלפי אחרות כי זה מה שהכותבים צריכים כרגע. אין שום דבר מקורי בסצנות או בדיאלוגים ה'אותנטיים' של "פוזה", מלבד זה שרובם נאמרים על ידי טרנסג'נדרים - רושם שכאמור מתפוגג אחרי שנייה.
ממש כשם שב-"Glee" נוצר בלית ברירה צורך לרקום עלילה מעיקה שתקשר בין השירים והיא התגלתה כמטופשת להחריד, או שב"אימה אמריקאית" אמור להיות סיפור בין קטעי הצרחות והסכינים שתמיד מתגלה כאנטי קליימקטי ומבולגן, כך גם "פוזה" נופלת קורבן להעדפת הספקטקל על פני האמינות התסריטאית, ולא מפליא בכלל שסצנת הפתיחה מפגינה הערצה למוסד המלוכה, אסקפיזם שאין לו שום קשר למציאות. זה בולט במיוחד בסדרה שדמויותיה מתעסקות כל הזמן במה אמיתי ומה לא, מה שואו ומה לא, מה אותנטי ומה לא, ונדמה ש"פוזה" בעצמה לא יודעת את התשובה.
אין בכך כדי לומר שאין בה בכלל רגעים אנושיים או נוגעים ללב, הם פשוט קבורים תחת שכבות של איפור כבד מדי וצריך לדוג אותם בפינצטה. כשדמות אחת שואלת אחרת אם היא יודעת מה זה לחיות כל החיים בתחושה שיש בפנים משהו בוער שחייבים להוציא החוצה, זו אמת אנושית אוניברסלית שיכולה לדבר לכולם. כשהטרנסג'נדריות מדרגות זו את זו ביכולת שלהן "לעבור" כנשים בעולם האמיתי שם למעלה מבלי להיתפס כמזויפות, זה נוגע בעצב קולקטיבי ובחרדות שייכות של כל אדם בחברה. קשה גם להישאר אדישים כשאב מוריד חגורה כדי להכות ללא רחמים את בנו ההומו, שנופל חסר ישע לרצפה, ולא משנה כמה פעמים ראינו סצנות כאלו בעבר. אז למה, ריאן מרפי, למה כל הרגש זה לא מקבל ביטוי נרטיבי הולם ונשאר ברמת הוויצים האגביים? למה כל דבר ב"פוזה" צריך להיות מוגזם, אקסטרווגנטי, פייק, כשהאמת הכי מעניינת בטלוויזיה נמצאת דווקא ברגעים הקטנים והלא מתאמצים?
"פוזה" משודרת החל מהערב בימי ראשון ב-22:00 ב-yes Edge וזמינה ב-yes VOD.