בשבוע שעבר התקיימה הטיסה המסחרית הארוכה אי פעם: הנוסעים בה צלחו 19 שעות בין סינגפור לניו יורק. עד כמה שזו חוויה מפרכת, היא לבטח היתה פחות מתישה מאשר הצפייה ב"זמנים קשוחים באל רויאל", שעלה כאן בסוף השבוע הקרוב ונמשך 140 דקות שמרגישות כמו עשרים שעות.
הסרט מתרחש ב-1969 ואותו אל רויאל בשמו הוא נקרא מתגלה כמוטל דרכים. מתאספות בו כמה דמויות, שלכולן אפשר להוסיף את שם התואר הכה קולנועי, "מסתורי". בין אלה ניתן למנות כומר, זמרת נשמה, סוכן מיוחד ועוד טיפוסים, כולל צעיר העובד במקום וברור כי גם בו יש ממד מפוקפק. מגלמים אותם שלל כוכבים, בהם ג'ף ברידג'ס, ג'ון האם, דקוטה ג'ונסון וכריס המסוורת'. התסריטאי-במאי דרו גודארד כולא את כולם בין ארבעת הקירות של המלון ומתאר את הדינמיקה המתוחה והאלימה שמתפתחת ביניהם, אם כי מדי פעם הוא יוצא החוצה כדי לפרוש בפנינו בעזרת פלאשבקים את הסיפורים שהובילו אותם עד הלום.
קולקציה של דמויות משונות שלכל אחת מהן יש מה להסתיר ועלילת מתח בדלתיים סגורות: לאור שני האלמנטים האלה, אי אפשר שלא לחשוב על אגתה כריסטי בזמן הצפייה, ולכן גם על "שמונת השנואים" של טרנטינו. ניכר כי דרו גודארד שואב השראה מן היוצר המצליח גם בכמה אספקטים אחרים - כמוהו, גם הוא מרפד את הסרט בשלל ציטוטים נוסטלגיים של תרבות פופולרית, באלימות מדממת ובקללות עסיסיות, ומצלם אותו באופן אמנותי ומסוגנן, כזה שמזכיר לנו פעם אחר פעם כי אנו צופים בקולנוע ולא במציאות.
המעניין הוא ש"זמנים קשוחים באל רויאל" מהדהד לא רק את הסרט הקודם של טרנטינו. הוא מתכתב גם עם סרטו הבא, שבכלל עוד לא יצא לאקרנים, ולפי הדיווחים יעסוק בארצות הברית של סוף שנות השישים וברציחות שביצעה הכנופייה של צ'רלס מנסון, שני נושאים הנוכחים גם כאן. למרבה הצער, הקוריוז הזה הוא הדבר היחיד שמעניין פה.
הסרט כל כך ארוך, וכמו חבל שהולך ונקרע ככל שמותחים אותו, כך הוא גם נהיה פגום יותר לאורך דקותיו, וקצרה היריעה מלמנות את הבעיות שבו. קודם כל: בכתיבה, בתצוגות המשחק, ובעבודות הבימוי, הצילום ועריכה, אין פה כמעט מהלך אחד שאינו מנייריסטי. נוסף לכך, "זמנים קשוחים באל רויאל" קורס תחת הזחיחות של עצמו, אך למרות כל היומרה, אינו באמת אמיץ ומקורי, אלא בנאלי: הפסקול, למשל, מורכב מן הלהיטים הנוסטלגיים הכי נדושים ועבשים שיש.
גודארד, שביים קודם לכן את "בקתת הפחד" המצוין דווקא, אוהב קולנוע, אוהב צבעים ואוהב לספר סיפורים. זה ניכר כאן בכל צעד ושעל, ולכן קשה שלא להתפתות לתת לסרט הזדמנות אחר הזדמנות, אך בכל פעם מחדש הוא מאכזב וכורה לעצמו בור גדול יותר. התחושה היא שנכנסו למסיבה של ילד מתלהב, שיש לו כסף וחברים מגניבים, ומרוב רצון לעשות רושם הוא טובע במצועצעות של עצמו, עם מוזיקה רועשת, קישוטים מוגזמים "כמו בסרטים", פטפטת אינסופית וכמובן גם חוסר מודעות.
והנורא מכל: גודארד גם לא יודע מתי לכבות את האורות ולשלוח את כולם הביתה. בכל פעם שאנו משוכנעים כי הסרט הגיע לסופו, הוא ממשיך, ובמקום סוף אנחנו מקבלים עוד סיומת ועוד אפילוג. לא בדקתי מה אורכו של "זמנים קשוחים באל רויאל" לפני שנכנסתי לאולם, ובתום המערכה הראשונה, לאור דלות החומר, הייתי משוכנע כי יסתיים בתום שעה וחצי ככל היותר. נדהמתי להיווכח בסופו של דבר כי התוצאה נמשכת הרבה מעבר לזה, חוצה את גבול השעתיים ונעצרת רק לאחר 140 דקות. בשביל מה?
מתבקש לומר כי מוטב היה לחתוך מ"זמנים קשוחים באל רויאל" ארבעים דקות לפחות. אך כשנזכרים כי באולם שבצידו מוקרן "ונום", שחתכו ממנו בדיוק את הכמות הזו ובכך יצרו עיסה תמוהה, מבינים שאולי לא בטוח כי זה הפתרון האידיאלי, ולא ברור איזה מן המקרים עדיף. בקיצור, אלה בהחלט זמנים קשוחים בבתי הקולנוע.
