סערה בכוס תה: הפשטות הערומה והמוכרת של אביתר בנאי חדרה עמוק ללב

נדמה שאפשר להמשיל את בני משפחת בנאי למשקאות. אם נציין רק חלק, אז אפשר להגיד שיובל בנאי הוא כמובן בירה קרה ותוססת, כזאת שיודעת לעשות גוד טיים ובאה תמיד טוב עם חבר'ה טובים מסביב. אורנה בנאי היא וודקה - חריפה, חדה, שנונה בקצוות ומחממת מבפנים. גברי בנאי היה ונשאר ערק - מקפיץ במינון קטן, חריף בצורה יוצאת מן הרגיל - ועם תחושה מתוקה של בית. אהוד בנאי היה ונשאר ספל קטן של קפה שחור, יש שנוהגים להמתיק אותו אבל הטעם שלו נמצא עמוק בבוץ. מאיר, אללה ירחמו, היה כמו כוסית וויסקי טובה - כזאת שמתענגים עליה יותר ככל שהזמן עובר, כי רק אז מבינים את כל הרבדים שלה. והיה כמובן את יוסי, שהיה בקבוק שמפניה משובח, כזה שגונב את ההצגה בכל אירוע. ואמש בהיכל התרבות בתל אביב הופיע אביתר בנאי, שהוא ספל תה משובח. בדיוק בטמפרטורה הנכונה, בדיוק בסטייט אוף מיינד הנכון, עם חוכמה מסתורית שמגיעה ממקומות רחוקים ומין שלווה ורוגע שלא כולם מבינים, אבל אי אפשר שלא להעריך.

היפנים עולבים באדם חסר רגישות, כזה שמתעלם מהטרגדיה הקומית שנקראת "החיים", בכך שהם מכנים אותו "אדם שאין בו תה". לעומת זאת, אם מישהו דרמטי מדי ולוקח את החיים יותר מדי ברצינות, הם עלולים להגיד עליו ש"יש בו יותר מדי תה". המוזיקה של אביתר בנאי היא בדיוק קו התפר שבין הדברים, דרמטית לפרקים, מלטפת כשצריך, מלאה בהומור ברגעים המתאימים אבל אסתטית לאורך כל הדרך, בלי פשרות. מתוקה כרצינית, פשוטה כדרמטית, יפה כלבנה. ההופעה של בנאי כחלק מפסטיבל הפסנתר ה-20 הייתה, אם תרצו, סערה בכוס תה.

כיאה למעמד, בנאי הפשיט את עצמו מכל הכלים ונותר לסירוגין עם גיטרה אקוסטית או עם פסנתר - אבל מי שנותר עירום היה הקהל. משהו במוזיקה הפשוטה והמוכרת הזאת חודר עמוק יותר דווקא בגרסאות הנקיות, הראשוניות. הכישרון של בנאי עמד למבחן מול החלל הגדול והמחייב של המכה של המוזיקה הישראלית, והוא עמד בו בגבורה ובחינניות. לא פשוט להיות פשוט - אבל אביתר גורם לזה להיראות כל כך קל.

זה התחיל עם שלושה שירים על גיטרה אקוסטית, כל שיר - גיטרה אחרת. הוא שר את "מגדל המים" על אחיו הגדול שנפטר לפני פחות משנתיים, ונראה שרוחו של מאיר ז"ל הכניסה עוד ממד אנושי ודרמטי למופע, והוסיפה מטען נוסף לשירים שמעולם לא היו פשוטים גם ככה. כך קרה למשל ב"אמביציה" מתוך האלבום השני והמושמץ של בנאי. השיר, שסבל מאובר-הפקה אלקטרונית במקור, בוצע אמש בצורה נקיה על פסנתר וחשף את כל היופי שהסתתר מתחת לכל הטררם הג'אנגלי המקורי. "היחיד שאני שלו הוא אני", שר בנאי, אך מסייג: "וגם אני בוגדני". ייתכן שהיה שם כבר ניצנים של תהליך השינוי האישי שעבר על בנאי, שמאז הספיק לחזור בתשובה כידוע.

זו הייתה הופעה פשוטה, אבל לרגע לא פשטנית. הכול היה מינימלי, אבל עבד בדיוק כמו שצריך. החל מהסאונד המושקע, דרך התאורה הסגפנית-אך-מרהיבה (מדהים מה כמה נורות וכמה כדורי דיסקו יכולים לעשות) ועד לרשימת השירים. ובכל זאת, טוב עשה אביתר שלא נשאר לבדו על הבמה למשך כל ההופעה - ובחר לארח את בן דודו אהוד למספר שירים.

השילוב בין אהוד לאביתר מתבקש כל כך, שלא ברור איך עדיין לא היה מופע משותף של השניים. אהוד יצא לסיבוב הופעות עם משינה, שם מזמר לו בן דוד אחר של השניים. אביתר שיתף פעולה דווקא עם אביב גפן בהופעה שלא הייתה אמורה לעבוד על הנייר, אבל הצליחה להפתיע. והנה, הגיע הרגע ואהוד ואביתר נפגשים יחד על הבמה - וזה כל כך יפה. הביצוע המשותף ל"לך אלי תשוקתי", הפיוט המסורתי של רבי אבן עזרא, לפי לחן חדש שכתב מאיר בנאי 10 שנים לפני מותו, היה אחד מרגעי השיא של המופע. אביתר על הפסנתר, אהוד על הגיטרה, מאיר על הלחן - כולם היו בנאי - ובדיוק בשביל רגעים כאלה המציאו את פסטיבל הפסנתר בתכל'ס.

אלא שלמעט אותו רגע קסום של תפילה משותפת, הביקור הקצר של אהוד על הבמה הרגיש מפוספס במעט. נראה שאפשר היה להוציא קצת יותר משיתוף הפעולה בין שני בני הדודים הכל כך מוכשרים. מעבר לדואט החדש "אני כאן", אהוד נתן מין הופעת סולו קטנה באמצע הופעת סולו של אביתר. אז כן, אביתר הצטרף לאהוד ב"אביא לך" והוסיף קולות רקע ב"בלוז כנעני" - שנכתב לזכרו של מאיר אחר במקור, מאיר אריאל, אך מותו הטרי יחסית של מאיר בנאי הפך אותו לעוצמתי יותר. ובכל זאת, היה הרבה יותר מעניין לראות אותם מחליפים תפקידים וקצת יותר מביאים לידי ביטוי את היצירתיות של שניהם על הבמה. היה יכול להיות מרגש לשמוע את אהוד מבצע את "אב הרחמן" למשל, או את אביתר מנסה להתמודד עם "עיר מקלט". קשה לבוא בטענות בסופו של דבר, ברור שזה תמיד נחמד לשמוע את "היום" ואת "כולם יודעים" בביצוע של אהוד, אבל זה הרגיש כאילו פספסנו הזדמנות לשיתוף פעולה קצת יותר מעניין. במקום זה קיבלנו שתי הופעות שונות של שני בנאים שהתקיימו בחלל אחד, ועוד בלי ג'מלי פורוש.

שיא ההופעה, במפתיע, הגיע בכלל בגלל החלטה אומנותית קצת שנויה במחלוקת. את השיר "לילה כיום יאיר" בחר בנאי לבצע ללא הגברה. הוא פשוט התקדם לקדמת הבמה, ושר אל תוך אלפי האנשים בקהל את המילים המוכרות. זה היה הימור, שהשתלם, מכיוון שהקהל - כמעט בלית ברירה - החל לשיר יחד עם אביתר, או ליתר דיוק במקומו - מכיוון שהקול הגדול שעלה מהקהל מילא את ההיכל, כמו בתפילה ענקית. מיד אחר כך החשמל חזר, ואיתו גם "עד מחר" המופתי ששווה לבדו את מחיר הכרטיס.

יומיים אחרי ששלומי שבן פתח את פסטיבל הפסנתר במופע הכי מרהיב ועשיר שהפסטיבל הזה ידע אי פעם, הגיע אביתר בנאי והזכיר שלפעמים פחות זה יותר. בלי מסכי ענק, בלי תאורה מהפנטת ועם מינימום של אינסטרומנטים מוזיקלים על הבמה - בנאי הצליח ליצור אווירה אינטימית בתוך אחד האולמות הכי פחות אינטימיים בישראל. זה מסובך כמעט כמו לנגן על קלידים ולתופף בו זמנית, שזה בדיוק מה שהוא עשה ב"תמיד לפני הגשם" בהדרן. זה מטורף כמו שזה נשמע, ויפה כמו שאי אפשר לדמיין.

זו כבר נהייתה התקטננות קבועה כמעט, אבל אני חושב שאני מדבר בשם רבים כשאני אומר שההתעלמות של אביתר בנאי מהאלבום הראשון שלו היא על סף הפלילית. ואלה מניין השירים: הדוב והנחש, מתי נתנשק, מנגינה יקרה, שן לידי, שמח שבאת, שמתי לי פודרה, תיאטרון רוסי, אקדח, כלום לא עצוב ותתחנני אליי - אף אחד מהשירים האלה לא בוצע בהופעה החגיגית אמש. כן נרשמה צמרמורת בקרב 2,479 הצופים כשאביתר ביצע את "יש לי סיכוי" ו"אבות ובנים" מאותו אלבום בלתי נשכח על הפסנתר, בדיוק כפי שביצע אותם בפסטיבל הפסנתר הראשון לפני 20 שנה.