יש המון פסטיבלי קולנוע בעולם, ואמנם לא היינו ברובם, ובכל זאת קל לנו להמר כי אין עוד הרבה אירועים מיוחדים כמו פסטיבל סרטים בערבה, שננעל ביום שבת האחרון: חגיגה שמתקיימת בלב המדבר, תחת כיפת השמים, בנופים שכאילו יצאו בעצמם מסרט; ובאווירה בלתי פורמלית, אך מלאת תשוקה לקולנוע.
בסוף השבוע שבו נחתם הפסטיבל, יצא הסרט החדש של האחים כהן ישירות לנטפליקס ברחבי העולם, מה שמדגיש את העובדה כי לשוחרי הקולנוע מחכות בימינו שלל אטרקציות גם על הספה, וכדי להוציא אותם מהבית, צריך להציע להם ערך מוסף.
הפסטיבל בערבה משכיל לעשות זאת, כך שלא פלא כי הצליח למכור מאות כרטיסים מדי יום וכמעט כל ההקרנות בו היו מלאות עד אפס מקום. עוד יותר חשוב מכך, בצד בני האדם שהגיעו לצפות בסרטים הסתובבו גם שלל כלבים, כולם מאולפים ומחוסנים כמובן, שנהנו לכשכש בזנב במרחבים העצומים שמתחת למסך הגדול.
במהלך אחת ההקרנות, נצפה כלב על המסך, מה שנענה בנביחה נמרצת של כלב במציאות, וזה כמובן עורר בתגובה שלל נביחות מצד חבריו ההולכים על ארבע - באיזה עוד פסטיבל בעולם אפשר לחוות רגעים קסומים שכאלה?
כל זה קרה במהלך הקרנת "המשפחה שלי", הסרט היפני שזכה השנה בדקל הזהב, וגם בערבה הוכתר כאחד החביבים על הצופים. הקהל הרחב יוכל לראות אותו ביום חמישי הקרוב, עת יזכה להפצה מסחרית ברחבי הארץ. נוסף לכך, הפסטיבל בערבה הציג מקבץ נאה של זוכי פרסים משמעותיים בפסטיבלים קודמים אחרים במהלך השנה - "אהבה בימים קרים", זוכה פרס הבימוי בקאן; "הצלילה", זוכה התחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים ו"תל אביב על האש", זוכה התחרות המקבילה בפסטיבל חיפה, שגם בצפייה שנייה התגלה כקומדיה מצחיקה, חכמה ומבריקה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
כל הסרטים הללו עוד יוקרנו על מסכי הקולנוע בישראל, כך שלא נרחיב עליהם את היריעה כרגע. כך גם לגבי "הגרינץ'", להיט האנימציה שיעלה כאן בסוף החודש, והוקרן בערבה בגרסה מדובבת שהיטיבה להעביר לעברית את משחקי המילים של ד"ר סוס. הצפייה בהחלט מומלצת להורים, ילדים וכלבים.
בצד התוצרים באורך מלא, הוצגו כמדי שנה סרטים קצרים טריים שצולמו באזור הערבה. הפעם, היו שניים כאלה, שניהם של יוצרות: "חיות גדולות" של רונה סגל, העוקב אחר חוקר נמרים קשיש במשימתו האחרונה, שמקבלת לאורך הסרט משמעויות אלגוריות; ו"הינומה" של אורית פוקס רותם, שגם הוא היטיב לקחת סיפור אחד, על מסיבת רווקות, כדי לצקת בו שלל אמירות חברתיות על מגדר ועל גזע. בלטה בו במיוחד הופעתה של ג'ייד דייכס וויקס בתפקיד הראשי, ומדהים גם הדמיון בינה לטינקר שיראי, בעבר מלכת האינדי של הקולנוע הישראלי, מי שהיתה בזמנו מועמדת באותה שנה לפרס האופיר הן על "ההסדר" והן על "משהו טוטאלי", וכיום משמשת מנהלת הפסטיבל יחד עם אייל שיראי. מישהו חייב ללהק אותן לגלם אחיות.
אבן נגף אחת בחגיגה המדברית היתה בכורה ישראלית ל"הגבר הנאמן", סרטו חסר הפואנטה של לואי גארל, שהיה אמור להגיע לפסטיבל יחד עם זוגתו לטיסיה קאסטה, אך השניים הבריזו ברגע האחרון בנסיבות תמוהות כמו סרטם. ההפסד כולו שלהם.
