בילדותו, התגורר הקולנוען הירוקזו קורה-אדה בדירה קטנה שהתקשתה להכיל את משפחתו. כיוון שלא היה חלל אחר, אימץ לעצמו את אחד הארונות כארמון הפרטי שלו, הביא לתוכו את כל אוצרותיו ונהג להתבונן משם בעולם.
נקודת המבט הזו והסיפור הזה היו אחת ההשראות העיקריות לסרטו החדש של הבמאי היפני, "המשפחה שלי", שעולה כאן בסוף השבוע כשבאמתחתו דקל הזהב, הפרס הראשי בפסטיבל קאן ומן העיטורים היוקרתיים בעולם הקולנוע. כמו כן, הוא נבחר לייצג את יפן באוסקר, ולפי ההערכות צפוי לקבל מועמדות בקטגוריית השפה הזרה, והביקורות גומרות עליו את ההלל ומכתירות אותו בצדק כאחת הפנינים הקולנועיות היפות של השנה.
הסרט עוקב אחר כמה דמויות משולי החברה, בנות שלושה דורות שונים: אישה באה בימים, גבר וזוגתו, וכן צעירה ושני ילדים קטנים שנטשו את בתיהם. בין רובן אין קשר דם, אך בכל זאת הן התחברו יחדיו והקימו מעין משפחה אלטרנטיבית, המתפרנסת בעיקר הודות לגניבה מחנויות. הם דלי אמצעים, בדיוק כפי שהיתה משפחתו האמיתית של הבמאי, אך עשירים באהבה. אך לא רק שהתא המשפחתי הזה אינו פורמלי, הוא גם לא חוקי, והשאלה היא כמה זמן יצליחו לחיות מתחת לראדר של הרשויות.
