אחרי שיהורם גאון עזב את שלישיית גשר הירקון, חיפשו אריק איינשטיין ובני אמדורסקי חבר שלישי שיצטרף במקומו ללהקה, והלכו בסוף על הבחירה הבטוחה - ישראל גוריון. האגדה המקומית מספרת שבשנת 1966, כשהשלישייה בהרכבה החדש החלה בסיבוב ההופעות שנשא את השם המקורי "התוכנית החדשה", איינשטיין המנוח הניח שהקהל יבחן בחשדנות את החבר החדש בלהקה. אך אז, כשהשלישייה עלתה לבמה, נשמעו קולות מהקהל שמחו: "מי זה הגבוה הזה על הבמה שמפריע לדודאים?".
כן, היו ימים. קשה להאמין שעברו 60 שנה מאז האלבום הראשון של הדודאים, שכבר מזמן הפך ליותר מנוסטלגיה - אלא למין קפסולת זמן של ישראליות מסוימת, של גבריות מסוימת, של דרך מאוד ספציפית של שירה שאי אפשר להעתיק. ובכל זאת, חודש לפני שנציין 25 שנה למותו של בני אמדורסקי, "הדוד השמן" בשבילכם, יש מי שעדיין מנסה להחיות מחדש את הקסם החד פעמי הזה של הצמד, והוא אולי גם היחיד שמגיע לו.
אסף אמדורסקי, שמזמן יצא מהצל של תגית "הבן של", חוזר לתוך המשבצת הזאת כשהוא נאלץ להיכנס לנעליו הענקיות של אביו. בכל רגע נתון אחר זה עלול להיגמר במבוכה - מכיוון שאסף אמנם בורך בהרבה כשרונות מוזיקליים, אבל את הבריטון הנדיר של של אביו הוא לא יכול לשחזר. מעטים יכולים. ובכל זאת, כשהוא חולק את הבמה עם ישראל גוריון, "הדוד הרזה" שחגג 83 חורפים בתחילת החודש, הקסם הישן איכשהו מצליח להתעורר מחדש. עברו 60 שנה, אבל ההרגשה היא שכאילו אלה באמת הדודאים על הבמה. כמעט. ולמרות השיר, לפעמים כמעט זה בהחלט עדיף על כלום.