כבר בעונה הראשונה שלה אהבה "גברת מייזל המופלאה" טייקים ארוכים ומתוזמרים המצולמים בשוט אחד, מעוטרים במוזיקת פיפטיז מלבבת ובשמלות בשלל צבעי הקשת על גופים הדוקים ממחוכים. העונה השנייה לוקחת את זה צעד קדימה מיד מהרגע הראשון: הפרק נפתח בסיקוונס שכמו נשלף ממיוזיקל מהתקופה, עוקב מבחוץ אחר הבחורות הצעירות שמתקינות את לוח הראווה של כלבו "בי אלטמן" לקראת חג המולד, בפנים עובר מלקוחה אופנתית והדורה אחת לאחרת, ואז יורד מטה עם מכתב שנזרק אל הקומה התחתונה, שם יושבות הטלפניות, שהסצנה מוסיפה להתעכב אף עליהן ועל מלאכתן לאורך זמן. בסופן של הדקות האלה, כמעט מפתיע שאף אחת לא פצחה בשיר.
יש לגישה הזו רלוונטיות מעבר לבחירה סגנונית, מעבר לרצון - ולהצלחה - לסחוף. יותר מאשר בעבר "גברת מייזל המופלאה" מתמסרת לגרנדיוזיות, לעליצות המעוצבת, למאות הניצבים, למלודרמה שהיא גם מינורית וגם גדולה מהחיים, לעוד ועוד רגעים מהונדסים ודיאלוגים מצוחצחים שלמרות הכל נראים במקומם. למחזמריות. למעשה, צמד הפרקים הראשונים של העונה הוא - אם לתמצת את זה ברפרנס מתבקש - "אמריקאים בפריז". בעקבות אירועי העונה הקודמת, אחרי שרוז (מארין הינקל) גילתה שבעלה אייב (טוני שלהוב הגדול) ובתה מידג' (רייצ'ל ברוסנהן) הסתירו ממנה את העובדה שהיא דחתה את הצעת בעלה ג'ואל (מייק זיגן) לחזור לחיות ביחד, האב ובתו מגלים שרוז עקרה לפריז ויוצאים בעקבותיה.
וכמו "אמריקאי בפריז", גם בגיחה הזו מדובר בהרבה אקסטרווגנזה שמכסה על דלות עלילתית. בפרק השני ישנו סיקוונס - שוב, מאוד מחזמרי - שבו על רקע "How Are Ya' Fixed For Love" של פרנק סינטרה וקילי סמית', רוז ואייב מבלים להם ביחד בתחנות רבות בפריז היפה. כשנגמר השיר במלואו (!) מתחיל מיד "What a Wonderful World" של לואי ארמסטרונג והשניים רוקדים על גדת נהר הסיין יחד עם שאר זוגות אוהבים, שכולם נראים כאילו זה עתה הוטסו מברודוויי. יש להם קצב, יש להם מוזיקה, יש להם זה את זה - מה אפשר עוד לבקש?
ובכן, יש מה, ברוך השם. ההתעכבות של "גברת מייזל המופלאה" בפריז של שלהי 1958 אמנם מרהיבה וחיננית, אבל על פניה גם ריקה מתוכן, ואף כוללת כמה סצנות מתישות (למשל מופע סטנד-אפ מאולתר עם מתורגמנית - גם לא אמין וגם בלתי נסבל). ובסופו של דבר צמד הפרקים שפותחים את העונה השנייה הם הכי פחות טובים בסדרה, וגורמים לעונה השנייה לקרטע דווקא בתחילתה. למרבה המזל והעונג, זה משתנה כבר בפרק השלישי. "מייזל" מתמקדת, נטייתה לססגוניות מיוזיקלית הופכת לכלי סיפורי מתוק ולא למנה העיקרית, וככל שהעונה מתקדמת מתבררת מהותה של האפיזודה הצרפתית, הרעיון שמגדיר את העונה לכל אורכה: המחיר של חוסר הגשמה עצמית, והמחיר של הגשמה עצמית.
"גם אני התגעגעתי אל עצמי", אומרת רוז למידג' בפריז. גברת ווייסמן סובלת ממשבר זהות, מחיים שלמים שכעת היא מטילה ספק בחיוניות שלהם. בתגובה היא חוזרת אל העיר של עלומיה, ממש אל אותה דירה ששכרה כסטודנטית בפריז. כמוה, כך גם אייב נדון לחשב שוב את דרכו כשהוא מגלה סודות של אחרים שמשפיעים ומקרינים עליו ישירות. כך גם ג'ואל, שהתפטר בסוף העונה הקודמת, מתלבש על העסק של אביו בניסיון לתקן אותו ואת עצמו.
וכמובן, גם מידג'. כל כך הרבה דברים מושכים אותה לכל כך הרבה כיוונים, ולא תמיד לכיוון העיסוק שעליו היא מפנטזת. לאורך כל העונה נדמה שלא במודע היא מנסה לחבל במשלח היד החדש שלה, למורת רוחה העמוקה והניכרת של מנהלתה האישית, סוזי (אלכס בורסטין, שאפשר להכין עבורה כבר עכשיו את פרס האמי של השנה הבאה). לא פעם נראה שהעבודה של מידג' ב"בי אלטמן" חשובה לה יותר מאשר הסטנד-אפ, ובמקביל הנוכחות התמידית של ילדיה הקטנים ברקע מזכירה לנו כמה מעט הם זוכים לראות את אמם, על שלל עיסוקיה. יש בדיחות מפורשות על זה לאורך העונה - שלושת המבוגרים עוזבים את הבית ומשאירים את שני הקטנים לבדם, כי אף אחד לא יכול לוותר על הדבר החשוב שעליו לעשות; התינוקת נשארת לבדה במכונית ביום קיץ בעוד האחרים עסוקים בשלהם. "תפרוק גם את זה", מידג' אומרת לסבל לבסוף. וכאשר קריירת הקומדיה של מידג' עושה סימנים של לבלוב, עליה להחליט אם תגמור כמו אמה ואביה או שמא תגשים את חלומה ויהיה המחיר אשר יהיה.
זו סוגיה ש"גברת מייזל המופלאה" מלכתחילה נדונה לטפל בה, והעונה השנייה עושה זאת באופן קולח ונהדר, על אף הדשדוש הפריזאי ולמרות שנינות היתר האופיינית כל כך ליוצרת הסדרה, איימי שרמן-פלדינו ("בנות גילמור"). בתוך כך היא גם שולחת כמה חצים מצוינים כלפי ההגמוניה הגברית השלטת בקומדיה והתפיסה שנשים לא מצחיקות, בחוכמה מראה לנו פחות הופעות סטנד-אפ כדי לא לשחוק באוזנינו את הרוטינה הקבועה של מידג', וכמו כן - כפיצוי על פריז - מספקת לנו במהלכה את הפרקים הטובים ביותר בסדרה, שמתרחשים באתר הנופש היהודי "שטיינר" שבהרי הקטסקיל.
כל הדברים האלה הופכים את העונה השנייה של "גברת מייזל המופלאה" לממוגגת ממש כמו קודמתה, שגרפה בקיץ האחרון שמונה פרסי אמי מוצדקים. רייצ'ל ברוסנהן אכן מופלאה בתפקיד הראשי, עד שקשה להעלות על הדעת מישהי אחרת שתהיה כמוה מהממת ומצחיקה וכובשת כפי שעליה להיות. היחסים העוקצניים בינה לבין סוזי מוסיפים לספק כמה מהרגעים הכי מצחיקים של הסדרה, וטוני שלהוב ממשיך לגנוב את ההצגה כל אימת שהוא מופיע על המסך. "מייזל" כולה שופעת חיות, צבעוניות ופאר מלבב, מבדרת ומצחיקה בקול-רם כמו מעט מאוד סדרות בטלוויזיה. מה אפשר עוד לבקש?
שתי העונות של "גברת מייזל המופלאה" ("The Marvelous Mrs. Maisel") זמינות באמזון פריים וידאו ישראל, לפי שעה בלי תרגום לעברית.