"נוכלות בלי חשבון" עלה כאן בסוף השבוע, מיד לאחר הקרנת הבכורה העולמית שלו בפסטיבל טורונטו. הוא יצא ממנה כאחד השמות הבולטים של עונת הפרסים, בעיקר בגלל האפשרות שכוכבתו ג'ניפר לופז תזכה עליו במועמדות הראשונה שלה לאוסקר. נצטרך לחכות כמה חודשים כדי לראות אם זה אכן יקרה, אבל דבר אחד בטוח: הסרט, שבמקור נקרא פשוט "Hustlers", ראוי לתואר "התרגום העברי הכי מטעה של השנה", ואנחנו מתאפקים שלא להתלהם ולכתוב בנידון דברים קשים יותר.
השילוב בין השם הזה לנוכחות של לופז, שביזבזה את כישרונה בשנים האחרונות על פרויקטים סתמיים כמו "סיבוב שני", עלול ליצור את הרושם כי מדובר בעוד קומדיה ירודה ברוחה של "נוכלות בלי סגנון", שעלה כאן לפני חצי שנה והתגלה כאחת הזוועות הקולנועיות האיומות של השנה. אך למעשה, זוהי דרמה מחוספסת ומעמיקה ברמה גבוהה, העוסקת בכוח שמניע את החברה האמריקאית, ולכן גם ניצב כטאבו הכי גדול בתרבות הפופולרית שלה - מדובר, כמובן, בכסף.
את "נוכלות בלי חשבון" (כן, אין ברירה אלא להשתמש בשם הזה) כתבה וביימה לורן סקפריה. הוא מתבסס על מאמר שפורסם בניו יורק מגזין לפני ארבע שנים, וכשלעצמו התבסס על אירועים שהתרחשו במציאות. למעשה, מדובר במעין סרט משלים ל"הזאב מוול סטריט" של מרטין סקורסזי. שם, נחשפנו לעולמם של סוחרי המניות, שמרוויחים סכומי כסף עצומים ומוציאים אותם על סמים ועל שירותי סקס, לא כל כך מתוך יצר מיני אלא מרצון להפגין את הכוח והשליטה שיש להם על אחרים - או נכון יותר לומר, על אחרות.
כאן, אנו רואים את הצד השני של המטבע, תרתי משמע: החשפניות שמשרתות את הברוקרים הללו. הן מקבלות מהן כסף בערב המופע עצמו, כמובן, אך גם מטפחות חלק מהם כשוגר-דדיז הדואגים לצרכים שלהן ושל ילדיהן גם לאחר מכן. מיותר לציין שהן לא עושות זאת כי מתחשק להן, ואין בהן שום תשוקה או חיבה מיוחדת לסוחרים הללו.
בניגוד לסרטים רבים קודמים, ב"נוכלות בלי חשבון" אין את הקלישאה לפיה חשפנית עם לב זהב תתאהב במיליונר עם לב זהב. כאן, אין זמן לדברים כאלה, כי כולן במלחמת הישרדות. מדובר בנשים שהגיעו מרקע סוציו-אקונומי נמוך, ובשיטה האליטיסטית של החברה והכלכלה האמריקאית, אין להן שום סיכוי לדגדג אפילו את המעמד של סוחרי המניות ופריבילגים אחרים.
כדי לתאר את כל זה, משתמש הסרט במבנה עלילתי קלאסי: מעקב אחר הבחורה החדשה בשכונה, שמגלה עולם חדש, ואנחנו כצופים מגלים אותו יחד איתה. במקרה זה, מדובר בצעירה בשם דורותי, אולי לא במקרה ממש כמו גיבורת "הקוסם מארץ עוץ", שמתחילה לעבוד במועדון חשפנות ומתיידדת עם העובדות בו. שתיהן מהן מגולמות בידי ראפריות מובילות, קרדי בי וליזו, ואחת מהן, הוותיקה והדומיננטית מכולן, בידי ג'ניפר לופז.
בין המנטורית של כל החשפניות והמצטרפת החדשה מתפתח קשר חם, כמעט משפחתי. אך ההרמוניה מופרת בעקבות התפוצצות המשבר הכלכלי ב-2008, שמחרב את וול סטריט וגם את המודל העסקי של הגיבורות. הן נאלצות עם הזמן להמציא שיטה חדשה, בוטה ומהירה יותר: לאתר ברנשים אמידים בפאבים, לשכר אותם, לבלות איתם עד שיכרון חושים ואז, כשהם כבר לא מודעים למה שקורה מסביבם, לקחת את הכרטיס שלהם ולנצל את מלוא תקרת האשראי שלו. נכון, כמשתמע משמו העברי של הסרט, מדובר במעשה נוכלות - אבל היא על חשבון אנשים שגנבו מהאזרחים האמריקאים הרבה יותר, והגונבת מגנב פטורה.
עם הזמן, הקנוניה של הגיבורות הולכת ונהיית קיצונית ומסוכנת יותר, וכך גם החשש שהמשטרה תעלה על עקבותיהן. הסרט מתאר את כל זה בצורה מרתקת. הוא לא קצר (110), אך גם לא משעמם לרגע, ומיטיב לעצב את העולם אליו הוא חודר ולהציג אותו בפנינו. ג'ניפר לופז, שחקנית עם כריזמה ייחודית שכמעט אף פעם לא קיבלה בשר קולנועי עסיסי דיו לנגוס בו, נועצת בתפקיד את כל שיניה. כפי שגם הנוכחים והנוכחות בהופעתה בישראל התרשמו לא מזמן, היא בשיאה.
לא פחות מצוינת ממנה היא קונסטנס וו, שפרצה ב"עשיר בהפתעה" וכאן מגלמת את דורותי. הסרט מיטיב גם לאפיין את דמויות המשנה, שלכל אחת מהן תכונה המבדלת אותה - אחת מקיאה בכל הזדמנות, לשנייה יש פה גדול וכיוצא בכך. למרות שיש כאן הרבה התרחשויות, פנים ושמות, התוצאה אף פעם לא גולשת למחוזות הבלגן.
עם זאת, סקפריה חוטאת בשימוש יתר באמצעים אמנותיים דומיננטיים מלכתחילה כמו הילוך איטי, עריכה תזזיתית ומוזיקה. הסרט מסוגנן בצורה שהולכת ונהיית מייגעת ומתישה, וגורמת לו לפעמים לקרוס תחת עצמו. נוסף לכך, גם בנוצות הפמיניזם בהם הוא מבקש להתהדר יש כמה כתמים. בסופו של דבר, "נוכלות עם חשבון" מביא לידי ביטוי שתיים מן הפנטזיות הקולנועיות/גבריות הנדושות ביותר: שכל אישה היא פאם-פאטל בפוטנציה, ושאם תשימו שתי נשים באותו חדר, לבטח יתפתח ביניהן ריב, כפי שקורה כאן פעם אחר פעם.
למרות ההסתייגויות הללו, בהחלט מדובר בתוצר מעניין, סוחף לצפייה ומעורר מחשבה, המצטרף לרשימה מצומצמת ביותר של סרטים עלילתיים ראויים על המבנה הכלכלי-חברתי של ארצות הברית. יש בו נקודות תורפה אבל גם קטעים חזקים ביותר, למשל רגע שיא הבנוי במופתיות לצלילי "Royals" של לורד.
מהותי מכך, בעידן שבו הקולנוע העכשווי כמעט ולא מייצר משפטים לפנתיאון, יש בו לא מעט פאנצ'ים שכאלה. אחד מהם מגיע במהלך מונולוג מסחרר של הדמות בגילומה של לופז, המכריזה כי "אמריקה כולה אינה אלא מועדון חשפנות". בין אם היא תזכה באוסקר ובין אם לא, המשפט הזה עוד יצוטט עשרות שנים, ולא רק בהקשרים קולנועיים - וזה יותר חשוב מהפסלון.