אש

איתי נאור סבור כי ניק קייב נמצא היום בשיא אונו

וואלה!

ב-"Nocturama", אלבומו החדש והמופלא, ממשיך ניק קייב בקו בו החל בשני תקליטיו האחרונים. "The Boatman's Call" מ-1997 ו-"No More Shall We Part" מ-2001 ראו צד הרבה יותר פייסני של קייב. צד שפחות שוחה באובססיה של נצרות ואלימות ומתרכז יותר בכתיבת שירי אהבה, בין אם אלה טראגיים, כמו ב-97', או מפוכחים ומשלימים, כמו לפני שנתיים. ב"נוקטורמה" קייב מגדיל לעשות בכיוון ומשיל מעצמו כמעט לחלוטין את גלימת האופל הזאת שלו, שהיתה חלק בלתי נפרד ממנו עד לא מזמן, לפחות כמו האף המזדקר מעלה.

אבל בזמן שהאלמנטים הקודרים ממשיכים במגמת ההתפנות, קייב ולהקת הבית נותנים פה חצי פנייה ימינה ומארגנים לאלבום החדש אווירה הרבה יותר בועטת ונוטפת. הרבה יותר, כלומר, ממה שהיה ניתן להשיג אצלו בדיסק הקודם והזך, שלמעשה נמנע לחלוטין משירי רוקנרול. שירים כמו “Bring It On", שמצוות את הזמר האוסטרלי כריס ביילי לסוג של דואט, או “Dead Man In My Bed" השורט, ממלאים את כל האלבום באנרגיות חיות של חישמול עד טירוף. 15 הדקות המהממות שבשיר הסוגר של האלבום, “Babe I’m on Fire", בהן צורח ומתאר קייב משהו כמו מאה פלוס דמויות שצועקות "בייבי, אני על האש", מאפשרות לחבר'ה להפגין אובדן עשתונות אולימפי, עוצמתי ומשוגע. אני לא יודע מה אומרים לכם, אבל ניק קייב בהחלט נמצא בשיא אונו.

הבד סידס, שבשנים האחרונות מראים את היופי שבצדדים האחרים על הירח שלהם, ממשיכים להישמע ענק מאלבום לאלבום, כך שמיק הארווי והכינוריש וורן אליס ראויים לכל הקומפלימנטים שלכם. קייב, משורר דגול שבורך בקול אלוהי, מתבל יותר מאי פעם מילים כמו "גירל", "בייב" או "דיר" (כשהשתיים האחרונות לא בהכרח קשורות לחזירים), ומוסיף ליצור שירים מזמינים ומענגים. הוא רשם לעצמו את הדעיכה הבינלאומית של השנים האחרונות ביחסי ישראל-אוסטרליה ואת העובדה שאנשים פה כבר לא נופלים מהגגות מהוורסיה החדשה ומלאת החמלה שלו. אבל הוא סולח. ולחשוב שפעם, כשגירשו אותנו מאסיה, חלקנו את אותו הבית. הבית האוקיאני.

    קניות

    עבור לאתר המלא להורדת האפליקצייה
    חזור לאתר המותאם